ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו, ה'תש"ל

269

ויהיו

חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה¹⁸⁴⁶, ומדייק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בעל יום ההולדת דכ"ף מרחשון במאמרו ד"ה זה¹⁸⁴⁷, הרי כבר נאמר ויהיו חיי שרה, ולמה נכפל עוד פעם שני חיי שרה. וממשיך בהמאמר, שבזהר¹⁸⁴⁸ עה"פ ויהיו חיי שרה מבאר תחלה את הפסוק¹⁸⁴⁹ ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד, ולאח"ז¹⁸⁵⁰ אומר דענין ויהיו חיי שרה הוא ששרה זכתה לחיין עילאין. ומבאר בהמאמר השייכות דויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד לויהיו חיי שרה, דארץ ושדה הם בחינת מלכות, וענין יתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד הוא המשכת האורות שלמעלה ממלכות, בחינת כל ובחינת מלך, במלכות. וזוהי השייכות דויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד לויהיו חיי שרה, כי שרה היא בחינת מלכות (דוגמת ארץ ושדה), וזה ששרה זכתה לחיין עילאין הוא שנמשכו בה האורות שלמעלה ממלכות. ומבאר בארוכה ד' הענינים שבפסוק ויתרון ארץ גו', שתי הבחינות שבמלכות, ארץ ושדה, ושתי הבחינות בהאורות שלמעלה מהמלכות הנמשכים במלכות, בחינת כל ובחינת מלך. ומבאר, דעשרים שנה ושבע שנים הוא ע"ד בחינת כל, ומאה שנה הוא ע"ד בחינת מלך¹⁸⁵¹. ולאחרי זה מבאר (בסיום המאמר), דויהיו חיי שרה הוא המשכת החיין עילאין (מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים) במלכות, ושני חיי שרה הוא, שהחיין עילאין נמשכו בבי"ע. וצריך להבין, דבכדי לבאר ההוספה דשני חיי שרה על ויהיו חיי שרה נוגע לכאורה רק שויהיו חיי שרה הוא המשכת חיין עילאין במלכות, דעפ"ז יש לבאר שההוספה דשני חיי שרה היא ההמשכה בבי"ע, ומזה שביאור זה בא (בהמאמר) לאחרי ביאור הפסוק ויתרון ארץ גו' ושייכותו

270

לויהיו חיי שרה, משמע, שעי"ז מיתוסף ביאור בהענין דשני חיי שרה (ההמשכה בבי"ע).

ב) ויובן

זה ע"פ המבואר בהמאמר¹⁸⁵² החילוק בין ארץ ושדה, דארץ הוא כללות העולם, ושדה (המובחר שבארץ) הוא הגן עדן. וחילוק זה שבין כללות העולם לג"ע (שכללות העולם נקרא ארץ וג"ע שדה) הוא בשרשם. דהתהוות העולם הוא מבחינת חיצוניות המלכות שנק' ארץ, והג"ע הוא מבחינת פנימיות המלכות שנק' שדה. וממשיך בהמאמר, דכמו שמעלת השדה כפשוטה היא שהוא מקום הראוי לזריעה, עד"ז הוא בנוגע לג"ע, שהוא מקום מוכשר להמשכת הגילוי דאוא"ס (צמיחה) שע"י זריעת המצוות. [וכמבואר במק"א¹⁸⁵³ עה"פ¹⁸⁵⁴ ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה וארז"ל¹⁸⁵⁵ לעבדה זה רמ"ח מ"ע ולשמרה זה שס"ה מל"ת, דהטעם על זה שהניחהו בג"ע (דוקא) לעבדה ולשמרה, הוא, כי ג"ע הוא מקום מוכשר להגילוי שנמשך ע"י קיום המצוות. וזה שנמשך הגילוי ע"י קיום המצוות בכללות העולם (לאחרי שגורש האדם מג"ע) הוא כמ"ש¹⁸⁵⁶ וישלחהו ה' אלקים מגן עדן לעבוד את האדמה גו', דענין לעבוד את האדמה הוא לעשות המקום דעולם שיהי' מוכשר להגילוי¹⁸⁵⁷]. וזהו ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד, שהיתרון דארץ [כללות העולם, שהתהוותו היא מחיצוניות המלכות] היא בכל, שנמשך בה בחינת כל, היא ספירת היסוד שנקראת כל¹⁸⁵⁸. ומלך לשדה נעבד הוא המשכת הגילוי דאוא"ס (שלמעלה מבחינת כל) שע"י קיום המצוות. כדאיתא בזהר שם, מאן מלך דא מלך עילאה דאתחבר לשדה כד איהו נעבד, שע"י העבודה בג"ע (שדה נעבד) שהיא העבודה דקיום המצוות (לעבדה רמ"ח מ"ע ולשמרה שס"ה מל"ת), נמשך גילוי אוא"ס (מלך עילאה), שלמעלה מהגילוי דבחינת כל.

271

ג) וביאור

ג' מדריגות הנ"ל [המלכות כמו שהיא מצד עצמה, המשכת הגילוי דבחינת כל (יסוד), והמשכת הגילוי דבחינת מלך עילאה ע"י קיום המצוות], הנה החילוק בין יסוד ומלכות הוא¹⁸⁵⁹, שמלכות היא שרש הנבראים. שלכן נקראת המלכות בשם דיבור (מלכות פה¹⁸⁶⁰), דכמו שהדיבור הוא בשביל הזולת. דנוסף לזה שהדיבור שמדבר בפועל הוא נשמע לזולתו (דזה שהוא נשמע לזולתו הוא ע"י שיוצא לחוץ ונעשה נפרד מהאדם המדבר), הנה גם כח הדיבור שבהאדם עצמו, ענינו הוא זה שבכחו לדבר לזולתו. ועד"ז הוא במלכות, שגם בהיותה באצילות (לפני שיורדת להחיות הנבראים) היא שורש ומקור הנבראים. ויסוד הוא סיום האצילות (סיומא דגופא15), בדוגמת המדות שבאדם, דהגם שהם שייכים להזולת, הרי ענינם הוא¹⁸⁶¹ שהאדם מתעורר ומתפעל. וזהו ויתרון ארץ בכל היא, שהיתרון דארץ (מלכות, שרש הנבראים) הוא שנמשך בה בחינת כל, יסוד (סיום האצילות).

ויש

לומר, דזה שהמשכה זו נקראת יתרון ארץ, הגם שהמלכות מקבלת תמיד מז"א (מדות), הוא, כי ההמשכה מז"א למלכות היא (בדרך כלל) באופן שע"י שהמלכות מקבלת בתוכה את האורות דז"א היא משתנית¹⁸⁶² [וע"ד כשאדם מדבר דברי אהבה, דכיון דזה שהוא מדבר דברי אהבה הוא כדי לגלות האהבה לזולתו, הרי האהבה שנמשכת בהדיבור היא ירידה ושינוי לגבי האהבה עצמה], והיתרון דארץ (מלכות) הוא בכל (יסוד ז"א), שהמלכות מקבלת בחינת היסוד (כמו שהוא בעצמותו¹⁸⁶³) – סיום האצילות.

ד) והנה

זה שהמשכת הגילוי דבחינת כל הוא יתרון בהמלכות, הוא דוקא בנוגע לחיצוניות המלכות, ארץ. דכיון שחיצוניות המלכות (הדיבור דמלכות) ענינה הוא שהיא שרש הנבראים, לכן, זה שנמשך בה הגילוי דבחינת כל, (סיום ה)אצילות שלמעלה משרש הנבראים, הוא יתרון (חידוש). אבל בנוגע לפנימיות המלכות, הרי אדרבה,

272

ענינה של פנימיות המלכות (ג"ר דמלכות) הוא שהיא מקבלת מהיסוד. וזהו שהג"ע נקרא בשם כל [כמארז"ל¹⁸⁶⁴ שלשה הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין עולם הבא, אלו הן, אברהם יצחק ויעקב, אברהם דכתיב בי'¹⁸⁶⁵ בכל, יצחק דכתיב בי'¹⁸⁶⁶ מכל, יעקב דכתיב בי'¹⁸⁶⁷ כל], כי כל הוא ספירת היסוד (כנ"ל), והג"ע הוא מבחינת פנימיות המלכות שמקבלת מהיסוד.

ה) ומבואר

בהמאמר, דזה שהיסוד נקרא בשם כל הוא על שם נו"ן שערי בינה שנמשכים בו (כל בגימטריא נו"ן¹⁸⁶⁸). ומזה מובן, דהיתרון בארץ (מלכות) ע"י בחינת כל הוא בשני ענינים. שנמשך בה היסוד, שהוא סיום המדות דאצילות, ויתירה מזו, שע"י היסוד נמשכים בה נו"ן שערי בינה, מוחין שלמעלה ממדות. ויש לומר, דשני ענינים אלה שייכים זה לזה. והענין הוא, דמדות הם שייכים להזולת. דהגם שהמדות הם ענין שנוגע להאדם עצמו (ולא כהדיבור שהוא גילוי להזולת), מ"מ, הם בדרגת האדם כמו ששייך אל הזולת, והמוחין הם בדרגת האדם כמו שהוא לעצמו, מובדל מהזולת. ולכן, כשההמשכה היא רק מבחינת המדות דז"א שהם שייכים לזולת, אזי, ע"י שהמלכות מקבלת בתוכה את המדות דז"א נעשה בה שינוי (כנ"ל סעיף ג), וזה שהמלכות מקבלת את המדות דז"א כמו שהם [דזהו"ע יתרון ארץ בכל היא, שגם בארץ מאיר הגילוי דבחינת כל כמו שהוא בעצמותו], הוא ע"י ששרש ההמשכה הוא מהמוחין, דכיון שהמוחין הם למעלה משייכות לזולת (ענין הדיבור, מלכות), לכן, גם כשההמשכה באה בדיבור, אין ביכולת הדיבור לפעול בה שינוי.

ו) והנה

גם המוחין שלמעלה משייכות לזולת הם בכלל סדר ההשתלשלות. והגילוי דבחינת מלך עילאה שע"י קיום המצוות (מלך לשדה נעבד) שלמעלה מבחינת כל, הוא למעלה מהשתלשלות. ולהוסיף, דע"פ המבואר במק"א¹⁸⁶⁹ דכל הוא בחינת סובב¹⁸⁷⁰, וזה שהיסוד נקרא בשם כל הוא לפי שהיסוד הוא בקו האמצעי שמגיע בכתר (סובב)

273

[וזהו מ"ש¹⁸⁷¹ כי כל בשמים ובארץ ותרגם דאחיד בשמיא ובארעא, כי לגבי הסובב שמים וארץ הם בשוה], צריך לומר, שהגילוי דבחינת מלך עילאה (שע"י קיום המצוות) הוא למעלה גם מבחינת סובב. דסובב הוא שייך לעולמות אלא שהוא למעלה מהם וכולל את כולם כאחד. וזהו כי כל בשמים ובארץ, שגם לגבי סובב יש שמים וארץ, אלא שהוא מחברם ומאחדם – דאחיד בשמיא ובארעא. וע"י המצוות הוא המשכת גילוי עצמות אוא"ס שלמעלה משייכות לעולמות, למעלה גם מסובב. וכמבואר בהמאמר, דההמשכה שע"י קיום המצוות היא מפנימיות הכתר. והחילוק שבין אריך (חיצוניות הכתר) לעתיק (פנימיות הכתר) הוא, דאריך הוא שרש ומקור הנאצלים אלא שהוא מקיף עליהם – סובב¹⁸⁷², ועתיק הוא בחינה תחתונה שבמאציל – אוא"ס שלמעלה משייכות לעולמות.

ומבואר

בהמאמר, דמלך עילאה הוא ת"ת [כדאיתא בזהר שם מלך דא קוב"ה, וקוב"ה הוא בחינת ת"ת] ות"ת ממשיך מפנימיות הכתר. ויש לומר, דזה שהת"ת (דוקא) ממשיך מפנימיות הכתר, אף שגם היסוד הוא בקו האמצעי, הוא, כי חג"ת הם עצם המדות ונה"י הם שעל ידם היא ההשפעה (דהמדות חג"ת)¹⁸⁷³, ולכן, הגילוי דכתר שע"י היסוד (שעל ידו היא ההשפעה) הוא בחינת שרש הנאצלים, והגילוי דכתר שע"י הת"ת (שלמעלה מהשפעה) הוא בחינת פנימיות הכתר.

ז) והנה

ידוע¹⁸⁷⁴ ששני הענינים דממלא וסובב שרשם הוא באוא"ס שלפני הצמצום, דאור הגבול (שלפני הצמצום) הוא השרש דאור הממלא, ואור הבלי גבול הוא השרש דאור הסובב. והחילוק בין פעולת הצמצום באור הגבול (שרש הממלא) ופעולת הצמצום באור הבל"ג (שרש הסובב) הוא, דפעולת הצמצום באור הגבול היא בהאור עצמו, שע"י הצמצום בא במדה וגבול לפי ערך העולמות, ממלא כל עלמין. ופעולת הצמצום באור הבל"ג היא (לא בהאור עצמו, אלא) שלא יאיר במקום החלל. ומזה נעשה הענין דסובב, שהאור אינו מאיר (בעולמות, מקום החלל) בגילוי ובפנימיות אלא בבחינת מקיף והעלם. ועפ"ז יש לומר, שב' הענינים שבבחינת כל [שעל ידי היסוד הוא המשכת המדות והמוחין, ושע"י היסוד הוא המשכת הכתר] בשרשם באוא"ס שלפני

274

הצמצום הם אור הגבול ואור הבל"ג, וע"י קיום המצוות נמשך¹⁸⁷⁵ אור חדש שלא האיר גם קודם הצמצום.

וזהו

שלע"ל יהיו שמים חדשים וארץ חדשה¹⁸⁷⁶, כי אז יתגלו כל הענינים שנמשכים ע"י מעשינו ועבודתינו עכשיו¹⁸⁷⁷, כולל האור חדש שנמשך ע"י קיום התומ"צ עכשיו, ועי"ז תהי' התחדשות גם בעולם, שמים חדשים וארץ חדשה. דזה שלע"ל יומשך בעולם גילוי אור הבל"ג שהאיר קודם הצמצום, אין זה חידוש אמיתי. דכיון שאור זה הי' כבר בגילוי במקום החלל אלא שע"י הצמצום נסתלק האור, לכן, כשהאור חוזר ונמשך, אין זה חידוש אמיתי. וזה שלע"ל יהיו שמים חדשים וארץ חדשה הוא, כי אז יהי' גילוי האור חדש (שנמשך ע"י קיום התומ"צ עכשיו) שלא הי' גם קודם הצמצום.

ח) והנה¹⁸⁷⁸

ידוע, דזה שהבריאה היא בשביל ישראל¹⁸⁷⁹, הכוונה בזה היא לא רק לבריאת העולם אלא גם לכל הגילויים, גם לגילויים הכי נעלים. ומזה מובן גם בנוגע לאור הנ"ל שלא האיר גם קודם הצמצום, דזה שנעשה (כביכול) אור זה (שלמעלה מגדר המשכה וגילוי) הוא בכדי שע"י עבודתם של ישראל יהי' אח"כ בהמשכה וגילוי, ושההמשכה והגילוי שלו יהיו בעולם [וכנ"ל שע"י האור חדש, השמים והארץ יהיו חדשים], ועי"ז תושלם הכוונה דדירה בתחתונים. ועפ"ז יש לקשר פירוש הזהר במלך לשדה נעבד (שנעבד קאי על שדה) עם הפירוש (הפשוט) שנעבד קאי על מלך, שגם עצם האור שלמעלה מגדר המשכה וגילוי (מלך עילאה) נעבד כביכול לעבודת השדה (שדה נעבד), קיום המצוות.

ויש

להוסיף בביאור לשון הכתוב לשדה נעבד, כי הכוונה דדירה בתחתונים היא שהגילוי אלקות שנמשך בהתחתונים יהי' מצד ענין התחתונים עצמם. ויש לומר, דזהו הטעם על זה שהגילוי שע"י המצוות הוא ע"י שהמקום שבו נעשית המצוה הוא מוכשר להגילוי [וכנ"ל (סעיף ב) דזה שגן עדן נק' בשם שדה הוא לפי שהגן עדן הוא מקום מוכשר להגילוי שעל ידי זריעת המצוות. ועד"ז הוא בנוגע להמקום דכללות העולם, דזה שוישלחהו גו' לעבוד את האדמה הוא לעשות המקום דעולם

275

להיות מוכשר להגילוי שע"י המצוות], כי ע"י שהמשכת הגילוי בעולם שע"י המצוה היא גם לפי שה(מקום ד)עולם מוכשר לזה, הגילוי בעולם הוא מצד ענינו דהעולם עצמו. וזהו מלך לשדה נעבד, כי שלימות הכוונה דדירה בתחתונים היא שהגילוי בעולם יהי' (לא רק מצד קיום המצוה, אלא גם) מצד העולם, שדה, וכיון דזה שנעשה כביכול בחינת עצם האור, מלך עילאה, הוא בשביל כוונה זו, לכן מלך לשדה נעבד.

ולהוסיף,

דהטעם (בפנימיות הענינים) על זה שהאדם גורש מגן עדן הוא, כי הכוונה דדירה בתחתונים היא שהדירה תהי' בהתחתון שאין תחתון למטה ממנו¹⁸⁸⁰, ושהדירה בו תהי' מצד ענינו (דתחתון זה), ולכן וישלחהו ה' אלקים מגן עדן לעבוד את האדמה גו', לעשות המקום דעולם (תחתון ביותר¹⁸⁸¹) מוכשר להגילוי, בכדי שגם התחתון שאין תחתון למטה ממנו יהי' דירה לו ית', ושהדירה בו תהי' מצד ענינו. ועד"ז הוא בענין שדה וארץ דלמעלה, דתכלית הכוונה בהמשכת הגילוי דבחינת מלך עילאה בשדה, פנימיות המלכות, הוא, שעי"ז יומשך הגילוי בארץ¹⁸⁸², חיצוניות המלכות (ועי"ז בבי"ע, עד בעוה"ז התחתון), ובאופן שהגילוי בארץ יהי' (לא כמו דבר נוסף עליו, אלא שזה) יהי' ענינה של הארץ, בדוגמת פנימיות המלכות (שדה¹⁸⁸³) שענינה הוא זה שמקבלת את הגילויים שלמעלה ממנה.

ט) וזהו

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, ומבאר בהמאמר, דמאה שנה הוא פנימיות הכתר, בחינת מלך עילאה. עשרים שנה ושבע שנים הם מוחין ומדות (שנמשכים ע"י היסוד), בחינת

276

כל. וצריך ביאור, הרי זה שזכתה שרה לחיין עילאין הי' באופן דמלמטה למעלה, בתחילה בחינת כל ואח"כ בחינת מלך עילאה, והסדר בכתוב הוא מאה שנה ואח"כ עשרים שנה ושבע שנים. ויש לומר הביאור, שהוא בכדי לרמז שההמשכה דבחינת מאה שנה, מלך עילאה, המשיכה אח"כ גם בבחינת עשרים שנה ושבע שנים, בחינת כל. ועי"ז, הגילוי דבחינת מאה שנה שנמשך תחלה בבחינת שדה (פנימיות המלכות) נמשך אח"כ גם בבחינת ארץ (חיצוניות המלכות)¹⁸⁸⁴. ולאח"ז נאמר שני חיי שרה, שהמשיכה גילוי זה גם בבי"ע.

ולהוסיף,

דע"י המשכת בחינת מאה שנה (מלך עילאה) בחיצוניות המלכות ובפרט בבי"ע, נעשה בו עלי'. דמלך עילאה מצד עצמו הוא אור (אלא שהוא אור שלמעלה מהמשכה וגילוי), וע"י המשכתו למטה, מתגלית בו כוונת העצמות. ועפ"ז, סדר הענינים שבכתוב הוא מלמטה למעלה, הן בנוגע לשרה, דכל מה שנתעלתה לדרגא עליונה יותר המשיכה בחינת מאה שנה למטה יותר, וגם בנוגע להענין דמאה שנה עצמו, שע"י המשכתו למטה נעשה בו עלי'. וזהו שני חיי שרה כולן שוין לטובה¹⁸⁸⁵, דהאור מצד עצמו הוא בחינת מאה שנה, מאה הו"ע התחלקות פרטים אלא שכולם הם מתאחדים כאחד, שנה לשון יחיד, ולאח"ז נאמר שני חיי שרה ולא נזכר מספר, למעלה מגדר התחלקות.

וממשיך

הכתוב בקרית ארבע היא חברון, דלאחרי המשכת בחינת מאה שנה בבי"ע, נמשך גילוי זה בגוף הגשמי שמחובר (חברון) מארבע יסודות¹⁸⁸⁶, ועי"ז מיתוסף בהחיבור דהנשמה והגוף¹⁸⁸⁷ לאריכות ימים ושנים טובות, תורה ומצוות יאָרן¹⁸⁸⁸, חסידישע יאָרן, ובאופן דהרחבה עד למרחב העצמי, והולכים לקראת משיח צדקנו, ובאופן דשמחת עולם על ראשם¹⁸⁸⁹.

______ _l ______

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org