פרק ראשון

פרק ראשון

גור אריה

נר ראשון של חנוכה תער"ב. התרגשות של שמחה אופפת את אצולת בית גורארי' בקרמנצ'וג שבאוקראינה. בן נולד לחסיד המופלג, הנגיד רבי נתן ורעייתו מרת אסתר. הבשורה עושה לה כנפיים באחוזת הבית של המשפחה המיוחסת והשמחה רבה.

תקופה קצרה קודם לכן, בשנת תרע"א, שיגר הרבי הרש"ב את ר' נתן ורעייתו, כשליחיו האישיים לחברון שבארץ הקודש. הייתה זו שליחות מוגבלת לפרק זמן, על מנת לעקוב מקרוב אחר הנעשה בחלקת הקרקע אותה רכש הרבי וככל הנראה גם להתרשם באופן בלתי אמצעי מהתפתחותה הרוחנית והפיזית של קהילת חסידי חב"ד בעיר האבות באותם ימים^[1].

בערך בחודש אייר תרע"א שבו בני הזוג גורארי' משליחותם בארץ הקודש לביתם. הורתו של הרך הנולד הייתה אפוא בחברון. אסתר גורארי' הייתה בגיל מתקדם כשהתייצבה במרפאה המקומית. הרופאים בקרמנצ'וג של אותם ימים סירבו להאמין כי בגיל כזה מסוגלת אישה להרות. במקום זאת החליטו כי ברחמה של האישה היהודייה מתפתח גידול. גם שיטת הטיפול עליה המליצו הלמה את רוח הימים ההם: לשרות תכופות באמבטיה רותחת. כזו הייתה הוראת הרופאים המלומדים לאם הנבוכה אשר לא ידעה את נפשה.

חודשים נקפו. רק כשהחלה לחוש בתנועות חד משמעיות, חדלה מציות להוראה הפרימיטיבית שבדיעבד התברר כי הייתה עלולה לסכן את חייה וחיי עוברה. בנר ראשון של חנוכה, עם הפציע בן הזקונים לאוויר העולם, לאושרה של המשפחה לא היה גבול. פניו הזעירות השלימו, כמו בתעתיק מדויק, את התווים המאפיינים של השבט האגדי. מבנה פנים צר ומוארך, עיניים גדולות ומביעות וחוטם מחודד. גור אריה.

כשמלאו לרך הנולד שמונה ימים, התכנסו בני המשפחה להכניס את התינוק לבריתו של אברהם אבינו. באו גם ידידים ומכרים ומן הסתם גם מוקירי שמו ופועלו של אביו, שנודע כנגיד חסידי, מהיושבים ראשונה בכותל המזרח של עדת חסידי חב"ד. ויקרא לו אביו ר' נתן בשם שניאור זלמן, על שם אביו, שנקרא על שם אדמו"ר הזקן, מייסד שושלת חסידות חב"ד, בעל התניא והשולחן ערוך. מימיו הראשונים אימצו בני המשפחה את שמו השני, זלמן, כשם החיבה הנצחי שבו ייקרא בפי כול.

•

ביום מן הימים, בשנת תרע"ה, בעוד לזלמן הקטן אך בקושי מלאו שלוש שנים, ביקשה משפחת גורארי' לנסוע אל העיירה ליובאוויטש, לקראת חג השבועות, כמנהגם מדי שנה. עז היה חפצם של בני המשפחה לחלות את פני קודשו של הרבי הרש"ב, לבקר יחדיו במקום מושבם של רבותינו נשיאינו ולפקוד את ציוני הרבי ה'צמח צדק' ובנו הרבי מהר"ש ורעיותיהם הרבניות. הפעם, ביקשו לצרף לנסיעתם גם את הבן הקטן.

ביטוי לעשירות המופלגת שהייתה נחלת המשפחה באותם ימים מתקבל בעדותו, לימים, של ר' זלמן המספר כי המשפחה שכרה רכבת פרטית שבה נועדה להתקיים הנסיעה לליובאוויטש. הדרך מקרמנצ'וג שבחבל אוקראינה לליובאוויטש שברוסיה, במסילת הרכבת, אמורה הייתה להימשך שעות ארוכות. אולם שעה קלה לאחר היציאה לדרך, גילה זלמן הקטן כי המטפלת הצמודה אליו אינה לצדו. הוא פרץ בבכי ולא הסכים להמשיך בנסיעה. משכשלו המאמצים להרגיעו, נאלץ נהג הקטר, בהוראת אבי המשפחה, להסב את פני הרכבת לאחור והכבודה כולה סבה על עקבותיה, חזרה לקרמנצ'וג.

משוגה ילדותית זו הייתה העילה שבעטיה מעולם לא דרכה כף רגלו של ר' זלמן בליובאוויטש. חודשים אחדים לאחר אותו ביקור-אכזב, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כשנראה היה כי הצבא הגרמני עלול להתקרב לאזור ליובאוויטש, עזב הרבי הרש"ב את העיירה יחד עם כל בני ביתו, בט"ז בחשוון תרע"ו, בואכה רוסטוב. בחודש אייר תר"פ, ככלות שלושים להסתלקות הרבי הרש"ב פרצה בליובאוויטש שריפה גדולה (אחת מני רבות שפקדו אותה במרוצת השנים). על פי העדויות, בתוך חצי שעה כילתה האש את כל הבתים שבחצר רבותינו נשיאינו. כל מה שהוטמן במרתפים נשדד ונהרס עד היסוד על ידי גויי העיירה. מאז, במשך זמן רב לא פקדו חסידים את ליובאוויטש שנותרה עזובה ומיותמת.

חודשים אחדים בטרם מלאו לו חמש שנים, בערב יום הכיפורים תרע''ז, הוליך אותו אביו להתברך מאת הרבי הרש"ב בסלווינסק^[2]. הייתה זו הפעם הראשונה בה ראה ר' זלמן, עין בעין, את הרבי הרש"ב, הנשיא החמישי לבית חב"ד.

אותו ביקור נחקק היטב בזיכרונו של הפעוט, שסיפר כי בזמן שהרבי שוחח עם אביו וברכו, בילו נכדותיו של הרבי עם זלמן הקטן בפארק. במרוצת השנים אישרו גם הנכדות, הרבנית חיה מושקא ואחותה, תיאור זה^[3].

•

בחודש חשוון תר"פ העתיקה משפחת גורארי' את מקום מגוריה לעיר רוסטוב, לא הרחק מבית הרבי הרש"ב. דברי ימי החסידים מאותם ימים עמוסים תיאורים הרואיים על העושר האגדי שהיה נחלת בית גורארי' אשר כלכלת בית הרבי, על כל הכרוך בה, הייתה נתמכת על ידו.

האחוזה של בית גורארי' השתרעה על פני כמה דונמים. את מרבית השטח תפס מפעל מסמרים שבבעלותה, בירכתיים שכנה טירת המגורים ורכבת פרטית, עם מסילות שהוקמו לשם כך, הובילה את מאות העובדים כמו את בני הבית ברחבי המתחם בין אגפי המפעל השונים לבין הבית על אכסדראותיו. בני המשפחה – ידעו לספר יוצאי רוסטוב – התנהלו בגינוני מלכות, כאצילים של ממש. עבדים ושפחות עמדו לרשותם והופקדו על משק הבית וניהולו.

זלמן הצעיר היה בן שמונה עת הובא להתוועדות י"ט כסלו תר"פ בבית המיתולוגי של רבותינו נשיאינו, ברחוב ברוצקי ברוסטוב. מעמד זה נחקק היטב בזיכרונו ועם גאולת הבית, כעבור עשרות שנים, בביקור היסטורי שקיים במקום, ידע להצביע על המקום המדויק בו ישב הרבי הרש"ב ועל המקום בו ישב, מולו, בנו יחידו, הרבי הריי"צ^[4].

מטבע הדברים, תודות לייחוס המשפחתי הרם כמו גם בזכות עצם היותם התומכים בבית הרבי, הייתה משפחת גורארי' מקורבת ביותר לרבי עצמו ולכל בני ביתו. לאם, אסתר גורארי', היו קשרי ידידות קרובים ואמיצים עם הרבנית שטערנא שרה, רעיית הרבי הרש"ב, הרבנית נחמה דינה, רעיית הרבי הריי"צ, והמשפחה כולה.

במוצאי שבת, אור ליום ראשון, ב' בניסן תר"פ, אווירה מתוחה ריחפה בחלל חדר היחידות במרכז קומתו העליונה של בית רבותינו נשיאינו ברוסטוב. אראלים ומצוקים כמו התנצחו זה עם זה, מעל מיטתו של הרבי, שהיה שרוי על ערש דווי^[5]. בשלב מסוים ביקש הרבי מהסובבים אותו "נעמט מיר אין זאל, וועלן מיר זיין אין איינעם" (שאוני אל ה'זאל' (מחדר השינה לחדר היחידות) ונהיה ביחד).

לפתע, פקח הרבי את עיניו ואמר לבנו, הרבי הריי"צ, שרכן על מיטתו: "איך גיי אין הימל און די כתבים לאז איך אייך" (אני עולה השמימה ואת הכתבים משאיר הנני לכם). בחלוף דקות אחדות, בדיוק בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר, השיב הרבי את נשמתו הקדושה והטהורה לבוראה.

ר' זלמן, שהיה אז ילד בן שמונה, ידע לספר כי בבוקר יום השבת לפני ההסתלקות, פקדו כמה חסידים את בית הוריו וביקשו "מיטה טובה" עבור הרבי, שכן מצב בריאותו הידרדר. על ההסתלקות שמע מפי בני הבית אולם אותו עצמו לא לקחו למסע ההלוויה שיצא מבית הרבי בואכה בית החיים ברוסטוב שם נטמן הרבי.

•

זרעי הפורענות שנבטו עוד קודם לכן (החל משנת תרע"ח) הפכו למציאות חדשה ומרה בשנת תר"פ, עם צאתה אל הפועל של המהפכה הבולשביקית. הרכוש הפרטי בכל רחבי המדינה הולאם ואף משפחת גורארי' נאלצה להיפרד מהמפעל האדיר שברשותה. את מרבית רכושו הספיק האב להמיר לסכום עתק של כסף מזומן, אותו הטמין בבור שכרה בעמקי האדמה. אולם ביום מן הימים, פרצה לבית, בחסות המשרתת המקומית, חבורת גנבים שגנבה את האוצר כולו.

ר' נתן נותר עירום וחסר כול ועולמו חשך בעדו. חרף המצב המחפיר והבלתי נסבל אליו נקלע, סירב לוותר במאומה על חינוך בנו הצעיר לימים, מחמד עיניו. בלאט מכר חלק מתכשיטי היהלומים היקרים של רעייתו ואת הכסף שקיבל תמורתם העניק למלמד שלימד את בן הזקונים, זלמן, על מנת שהמהפך הכלכלי שהתחולל בחייו לא ישפיע על רמת השכר לה היה רגיל המלמד עד כה.

בזיכרונות שכתב ר' זלמן במו ידיו, באידיש, בערוב ימיו, ניתן ביטוי אותנטי למושגים המדויקים של הרעב הכללי לעומת עושרו היחסי של המלמד: "בכסף שקיבל תמורת היהלומים שמכר, שילם אבי למלמד שני פונט לחם ליום. לעומת הפרוטות שמהן היה משתכר, אך בקושי, המון העם, הייתה משכורת יומית זו נחשבת להון רב. בכמות האוכל הזו, זכורני, הצליח המלמד לכלכל את עצמו, רעייתו ושמונת ילדיו בלא פחות מחצי קילוגרם ושלוש שמיניות לחם מדי יום".

בשנת תרפ''א השיא הרבי הריי"צ את בתו הבכורה עם הרה"ח רבי שמריהו גורארי', בן דודו של ר' זלמן. חרפת הרעב שממנה סבל בית הרבי, כתוצאה ישירה מהשבר האדיר שהתחולל בבית גורארי', באה לידי ביטוי בחתונה שנערכה בחצר הבית ברוסטוב. לחתונה עצמה הוזמנו קרואים בודדים מבני המשפחה בלבד, ובהם בני משפחת גורארי' כקרובי משפחת החתן. ר' זלמן^[6], סיפר לימים כי התקרובת שהוגשה לבאי החתונה הסתכמה בעוגיות ומים שבהם נמהלה מעט סודה.

עדות מרתקת ואחרת מימי הרעב ברוסטוב, מופיעה בזיכרונותיו של ר' זלמן. בעת הרעב הנורא ששרר ברוסטוב, הוא מספר, בלילות, כשאיש לא היה רואה, היו בנותיו של הרבי הריי"צ מעבירות חבילות עם אוכל לבחורים שלמדו בישיבת נובהרדוק ששכנה באותם ימים בעיר זו. החבילות שהרבי שלח לבני הישיבה הנובהרדוקאית הכילו לחם והרינג. התלמידים שהיו מתעוררים בבוקרו של יום למראה המזון שהחיה את נפשם, לא ידעו כי הוא נשלח מבית הרבי מליובאוויטש.

כתוצאה ממקרה הגניבה הנזכר, פקד את אביו של ר' זלמן התקף לב. מאז הלך ונחלש ובשנת תרפ"ב נפטר הרה"ח רבי נתן גורארי' ע"ה בקיצור ימים ושנים.

•

כבן תפנוקים בן עשר הפך זלמן ליתום מאב. מהרגע בו התייתם אימצו הרבי הריי"צ אל חיקו משל היה בנו. מעדותו האישית של ר' זלמן נמצאנו למדים כי הרבי לימד אותו אישית את אמירת הקדיש, היה מוודא כי הוא מביט בחומש בעת קריאת התורה ועקב מקרוב אחר דרך חינוכו ואף הדריכו בדברים הנוגעים להופעתו החיצונית והליכותיו. הרבי לימד אותו להיות נקי ומסודר ולדברי ר' זלמן^[7] אף הקפיד שחוטי ציציותיו לא ישתלשלו מחוץ למכנסיו.

מעל לכול התעניין הרבי ועקב מקרוב אחר התפתחותו הלימודית והתורנית. "הרבי", כותב ר' זלמן בזיכרונותיו האישיים, "רצה שיבחנו אותי כדי לעמוד על ידיעותיי. פעם ציווה הרבי את הרה"ח רבי יעקב לנדא (לימים, רבה של בני ברק) שיבחן אותי. ר' יעקב לנדא בחן אותי בחדר האוכל (שהיה קרוי 'הסטאלווע') שבבית הרבי, בעוד דלת החדר הפונה לחדרו של הרבי הייתה פתוחה. תוך כדי המבחן היה ר' יעקב מתהלך בחדר הלוך ושוב, כשהוא חולף על פני הדלת הפתוחה שוב ושוב. הוא השמיע שאלות שונות ואני הרציתי את תשובותיי. כל אותה עת לא ידעתי שהרבי יושב בחדרו ומאזין למהלך המבחן.

"מיד לאחר המבחן, ציווה הרבי לפטר את המלמד שלימד אותי עד כה. הרבי נימק את הדברים באומרו: הוא מלמד אותו בקיאות בלבד ולא לעיונא. במקומו ציווה הרבי למנות את ר' יחיאל קמיסר שיהיה המלמד שלי".

עדות נוספת על מידת הקירוב שרחש כלפיו הרבי הריי"צ, באותם ימי ילדות, מופיעה ביומניו של ר' זלמן^[8]. "פעם הושיב אותי הרבי על ברכיו הקדושות בשמחת תורה והאכיל אותי מהצלחת והכפית שלו. בצלחת היה בשר עם גזר כעין 'צימעס'. הרבי שפך מים אל תוך הצימעס ובחש את התבשיל עם המים והאכיל אותי, נגיסה אחר נגיסה. המאכל לא היה ערב לחכי ואכלתי בחוסר חשק מופגן. כשהרבי הבחין בכך, הביט בי ואמר: 'עס און ברעך, וועסטו זיין א חסיד' (אכול ותקיא ותהיה חסיד)". ר' זלמן ציין כי אינו זוכר אם הרבי השתמש בביטוי "וועסטו" (שמשמעותו וודאית, תהיה חסיד) או "זאלסטו" (שמשמעותו בתקווה, שתהיה חסיד).

באותם ימים כתב ר' זלמן השלמות ל'מסורת הש"ס' על ריבוי דפי גמרא. את כל אותם 'ציונים' רשם על דפי החשבוניות של המפעל שהיה בבעלות משפחתו. בעת צאתו לימים את גבולותיה של רוסיה, נלקחו ממנו כל הדפים הללו וכך לא נותר מהם זכר.

לשמחת החתונה של אחותו, הרבנית לאה עם הגה"ח רבי אליעזר קרסיק שהתקיימה בבית גורארי' ברוסטוב, הגיע הרבי הריי"צ לביתם. בדרך ליווהו ר' זלמן. תוך כדי הדרך באחוזת גורארי' הענקית, נאלצו הרבי ומלווהו לרדת במדרגות. אחת המדרגות הייתה חסרה וכתוצאה מכך נוצר חלל. ר' זלמן חשש לדלג על פני החלל שנוצר והרבי הרגיעו ועודדו להמשיך במורד המדרגות ללא חשש ומורא.

בזיכרונותיו של ר' זלמן מדהים להיווכח בתיאורים מדויקים אודות הימים הראשונים של נשיאות הרבי הריי"צ.

כזו היא, למשל, עדותו מההתוועדות הבלתי פורמלית שנוצרה בעת ה'שלום-זכר' של נכדו של הרבי, בנו של רש"ג. ישב שם חסיד שר' זלמן לא זכר את שמו או שמא לא רצה לנקוב בשמו. הלה לא חדל להתלוצץ ולהתבדח. ברגע מסוים, שאל מישהו את הרבי, האם גם בעולם האמת יצליח 'לץ' זה עם אמירותיו השנונות והלצותיו. פניו הקדושות של הרבי הפכו למאוימות שעה שנענה ואמר: שם יש את להט החרב המתהפכת...

כמו על מנת להשלים את האווירה שרק מסבב הסיבות יוכל להסביר מדוע דווקא שרתה על באי אותו מעמד, התבטא אז הרבי, למיטב זכרונו של ר' זלמן: "איר דארפט זיין גליקלעך אז דער טאטע האט געלאזט א זון ווי איך. ווייל אויב ער האט געלאזט א שוואנץ, וואלט איר אויכעט גדארפט פאלגן" (עליכם להיות מאושרים שהאבא השאיר אחריו בן כמוני. כי גם אם היה מותיר אחריו 'זנב', גם לו היה עליכם לציית).

ואילו כלפי חסיד נוסף הפטיר פעם הרבי: "דער טאטע וועט דיר א ריבּ געבן אויפ'ן נאז וואס דו ביסט נישט נוהג כבוד אין זיין זון" (אבא ייתן לך 'שפשוף' באף, על כך שאינך נוהג כבוד בבנו).

כיוצא בזה, סיפר פעם ר' זלמן כי ביום מן הימים ברוסטוב, כשהרבי הקודם סבל מטיפוס קשה ובריאותו הייתה רופפת, הרשה לעצמו אחד החסידים להרהר בקול באומרו כי הרבי מדבר מתוך חום כביכול. לאחר שהחלים, פנה אליו לפתע הרבי בהזדמנות מסוימת, ואמר לו: "אוי בין איך געווען ביים דעת, איך בין געווען ביים אמת'ן דעת" (הו, כמה הייתי אז בדעת, הייתי בדעת האמיתית).

"יהודי כפרי", מספר ר' זלמן בזיכרונותיו, "חלה ונטה למות. מהכפר שבו התגורר שיגר אל הרבי 'פדיון' בבקשה שיקראנו על ציון אביו. במכתבו כתב שהיות וברור לו כי הוא עומד ללכת מן העולם, מבקש הוא שהרבי יברכו כי יזכה לבוא לקבר ישראל". הרבי אמר אז בהתוועדות: "כשליח, חלה עליי חובה למלא את בקשתו ולהעביר את בקשתו לציון אבי. אבל לו היה לו שכל, הוא היה כותב שהוא מבקש להיות בריא. או אז הייתי פועל זאת עבורו". כשר' זלמן היה מספר זאת, היה אומר: צריך לדעת איך לבקש מהרבי.

ושוב סיפר ר' זלמן סיפור ששמע מפי רש"ג (חתנא דבי נשיאה): "ברוסטוב היה חסיד גדול של הרבי הרש"ב שחלה מאוד. הרבי הריי"צ לקח מניין חסידים, אל האוהל של אביו כדי להעתיר עליו רחמים. עם חברי המניין אף נמנה רש"ג. בציון נשמע קולו של הרבי כשהוא נוקב בשמה של אשת החסיד המבטיחה שבעלה יהיה חסיד. ככל הנראה היא הייתה מקושרת לרבי יותר מבעלה. לאחר אותו מעמד בציון הרבי הרש"ב, הבריא החסיד והיה הדבר בולט לעין כול שנהיה מקושר לרבי בלב ונפש".

מפי הרבי הריי"צ אף זכה לשמוע, זעיר פה וזעיר שם, סיפורים על ימי קדם, הקרובים והרחוקים. פעם סיפר לו הרבי כי הגה"ח רבי יעקב לנדא אמר יום אחד לאביו, הרבי הרש"ב, כי בירר ומצא שמצות מכונה כשרות בתכלית. בתגובה, סיפר לו הרבי הרש"ב את הסיפור הבא. פעם רצו שונאי ישראל שהפריץ יאסור על יהודים לקיים ברית מילה. החליט הפריץ שהוא יבוא אישית לראות כיצד עושים ברית ואז יחווה דעתו. לאחר הברית, נענה ואמר: הכול בסדר, אבל למה צריך לנשק... אף כאן, הפטיר הרבי הרש"ב, המצות הן בסדר, אבל למה צריך לאכול אותן...

בהקשר זה הרבה ר' זלמן לציין כי לרבי הריי"צ היה קול רם ונישא וכשהיה מספר סיפור, יכול היה השומע לחוש כאילו הוא חווה ברגע זה את הסיפור על כל הווייתו.

בהזדמנות אחרת, זכה לשמוע מפי הרבי הריי"צ את המסר הבא: "זאגן א חזן יישר כוח איז נישט אזוי וויכטיג, אבער זאגן א כוהן א יישר כוח איז יא וויכטיג" (לומר יישר כוח לחזן, אין זה נחוץ כל כך, אבל לומר לכוהן יישר כוח, הרי זה כן נחוץ).

•

בשנת תשנ"ח, לאחר שבחסדי שמים ותודות לתושייתו של יו"ר אגודת חסידי חב"ד ויו"ר צעירי אגודת חב"ד בארץ הקודש, הרה"ח ר' יוסף יצחק אהרונוב, נגאל בית רבותינו נשיאינו ברוסטוב, הוצע לר' זלמן לטוס למקום, כמי שעשה את שנות גירסא דינקותא שלו בד' אמות אלו שקדושה אינה זזה ממקומן.

ביקורו היה חשוב למלאכת השחזור, כאחד מהעדים הבודדים שנותרו מימי נשיאותם של רבותינו נשיאנו ברוסטוב.

בשל בריאותו הרופפת, התקיימה הטיסה במטוס פרטי שנשכר לשם כך ואמורה הייתה לצאת מהארץ. נכדו של ר' זלמן עמל קשות לשכנעו להסכים לכך. קודם לכן, חשש מאוד שכן הרבי אסר לנסוע במטוס חד מנועי. לאחר שהתברר מעל כל צל של ספק כי למרות היותו מטוס זעיר אין בו מנוע אחד בלבד, שוב היה דוחה ר' זלמן את ההצעה באומרו, שוב ושוב, כי יחשוב על כך. סתם ולא פירש.

"לילה אחד", מספר נכדו, "הלכנו לקדש את הלבנה. תכף כשסיימנו, אמר לי סבא, 'יוסל'ה, נוסעים'. התברר למפרע כי כל העת קינן בו הרצון לנסוע לרוסטוב אולם הוא חשש כי הלבנה לא תיראה ולא רצה להסכים לנסיעה בטרם יקדש את הלבנה. רק לאחר קידוש הלבנה, שעליה כתוב בספרים הקדושים כי היא מצילה מפני מיתה משונה, העניק את הסכמתו המלאה לנסיעה".

במסע ההיסטורי נטלו חלק: ר' זלמן ורעייתו הרבנית חוה, בתו וחתנו הרב נחום ואסתר שטרנברג, הנכד ר' יוסף יצחק שטרנברג, הרה"ח ר' יוסף יצחק אהרונוב, הרה"ח ר' לוי יצחק אדרעי, איש צעירי אגודת חב"ד, והרב שמעון אנשין, איש 'אתרא קדישא' המומחה בזיהוי ואיתור קברים. הוא אשר איתר, באמצעות שיטה ייחודית, את מיקומו המדויק של ציוני אדמו"ר הזקן, רבותינו נשיאינו וקברים רבים נוספים.

"הוא חזר אל האוהל הקדוש ואל הבית ברחוב ברוצקי, ביתו של הרבי, אל ה'סטאלאווע' וה'קאבינעט', אל המקווה שזה לא כבר נחשף ואל החצר – אל הזיכרונות הקשים והמרגשים של הילדות", תיעד הסופר החסידי ר' זלמן רודרמן את מסעו של ר' זלמן ברוסטוב לאחר ששמע מפיו את רגשותיו כשפסע בחרדת קודש בבית הרבי.

מיד לאחר ההגעה לעיר, קודם גשתם אל בית רבותינו נשיאינו, שמו כולם את פניהם אל בית החיים. לאחר היכנסם לציונו של הרבי הרש"ב (אשר הועתק לבית עלמין זה, יחד עם שני הקברים הסמוכים לו מבית העלמין הישן) איתר הרב אנשין על נקלה את מקום קברו של הרה"ח ר' שמואל גורארי', אחי אביו של ר' זלמן, אשר בתוך מתחם האוהל של הרבי הרש"ב, בהתאם לציוויו הברור של הרבי הרש"ב שהורה ברורות: "במקום שאני אהיה, הוא יהיה".

את הביקור ביקשו לנצל לניסיון זיהוי מקום ציון אביו של ר' זלמן. הרב אנשין מ'אתרא קדישא' הפעיל את המכשיר המיוחד שהביא עמו לגילוי חללים באדמה, ולאחר זמן מה היה בידם לסמן היכן בדיוק קבורים החסידים שנטמנו בסמיכות לרבי.

התברר כי החסיד ר' שמואל גורארי' נקבר קרוב מאוד לגדר הפנימית המקיפה את חלקת הרבי, מימין הנכנס, ואילו החסיד ר' נתן גורארי' – צמוד לקיר החיצוני של האוהל, בקו ישר לחלקת הרבי. הקברים סומנו, השליח המקומי דאז, הרב אלישיב קפלון, איתר ארבעה יהודים נוספים למניין ור' זלמן, לראשונה אחר ע"ד שנים, אמר קדיש על קבר אביו.

בשנתיים שחלפו (עד שלהי שנת תרפ"ד, בה עזב את העיר), עלה ר' זלמן לאוהל ולמקום קברו של אביו בבית העלמין הישן. לאחר העתקת בית החיים בשנת ת"ש, אמר לו אחד החסידים, הרב איידלקופ, שהיה מהעוסקים בהעתקת בית החיים, כי בעת ההעתקה הקפידו על הסדר שהיה בעת הקבורה^[9]. רק כתוצאה מכך ניתן היה לדעת מי הם הקבורים בקברים אלו.

משם נמשכה הנסיעה לבית רבותינו נשיאינו ברחוב ברוצקי. תוך כדי הנסיעה, בעוד עד כה איש מבני ביתו של ר' זלמן לא ידע כי הוא זוכר משהו מן השפה הרוסית, החל להדריך את הנהג בהוראות ברורות ומדויקות על כיוון הנסיעה. פנה ימינה, סע שמאלה. היה זה מחזה מופלא ומצמרר לראות את ר' זלמן, שבע השנים, המאורעות והמוראות שחווה, אשר בבת אחת כמו שב אל ימי ילדותו, בצלו הגדול של הרבי הריי"צ.

תחילה נכנסו לקומת המרתף אל המקווה שנחשף לא מכבר. ר' זלמן סיפר בהתרגשות כי זכה לטבול במקווה מספר פעמים וציין עוד כי גם לאחר שעזב הרבי הריי"צ את רוסטוב, נותר בה הגבאי ר' זלמן אידל שהמשיך להפעיל את המקווה במשך תקופה. לאחר מכן התקיים הסיור המרגש בקומה העליונה של הבית ואף התוועדות קצרה נערכה באחד החדרים.

"מיד כשנכנסתי לחצר הבית, הכרתי הכול", ציין ר' זלמן בהתרגשות. "זכרתי בדיוק היכן היו כל כניסה, כל חדר וכל אגף בבית, שהרי הייתי בן בית שם במשך כמה שנים".

ואכן, מהרגע שבו נכנסו ר' זלמן ומלוויו לחצר הבית, הפך הוא למורה הדרך. "מכאן הכניסה", אמר ופנה אל הדלת הנכונה. הוא טיפס במדרגות העולות אל הקומה השנייה, בה התגוררה משפחת הרבי הרש"ב, כשהוא עומד על רצונו לעלות דווקא במדרגות שבהן היו עולים החסידים ולא במדרגות הפנימיות יותר של המבנה שבהן היו משתמשים בני משפחת הרבי בלבד.

הוא צעד בצעדים מדודים, סוקר את המראות, ממשש את הקירות. "הנה ה'סטאלאווע', אולם האוכל וההתוועדויות", אמר והמשיך לחדר הבא – ה'קאבינעט' שבו גם התקיימו ה'יחידויות' ורק לרגע קל, כשהבחין בשולחן ישן שהוצב בחדר ונדמה היה לו כי זהו שולחנו של הרבי, נעלם קור רוחו האופייני. "הנה השולחן של הרבי!", קרא ברטט וכל גופו החל לרעוד בעוז. מלוויו מיהרו להגיש לו כיסא ושעה ארוכה חלפה עד שנרגע מהתרגשותו.

"היה זה בי"ט כסלו תר"פ. הרבי התוועד וכדרכו ישב לא הרחק מהדלת המחברת בין ה'סטאלאווע' ל'קאבינעט'. המקום היה כבר מלא בחסידים, ואני לא נכנסתי דרך הכניסה ששימשה את כולם (כאמור), אלא מהמדרגות המוליכות לפרוזדור הפנימי של הבית. הרבנית שטערנא שרה ע"ה היא שהכניסה אותי מהפרוזדור אל ה'קאבינעט' וממנו ל'סטאלאווע' - שם ישבו הרבנית שטערנא שרה, כלתה, הרבנית נחמה דינה ואמו של ר' זלמן.

"הרבי ישב כאמור סמוך לפתח וכשנכנסתי הייתי קרוב מאוד אליו. ניגשתי אל אבי שישב לצד הרבי ומכיוון שהרבי ישב כשכיפה בלבד לראשו, ללא כובעו, לא הכרתיו ברגע הראשון ושאלתי 'וועלכער איז דער רבי'. מי מהיושבים הוא הרבי. ייתכן שהשאלה הגיעה לאוזניו של הרבי, שכן מיד לאחר מכן ציווה הרבי לתת לי לומר 'לחיים'".

עם הגיעם אל הבית ברחוב ברוצקי, נחה הרוח על ר' זלמן והוא פתח בתיאור מפורט בפני כל חברי המשלחת של כל הקורות את הבית, כפי אשר נצרב בזיכרונו ובתודעתו. כאן ישבתי על ברכי הרבי הריי"צ, שח ברגש. כאן היו נערכות ההתוועדויות, הוסיף לשחזר. כאן הורה לי הרבי להביט בחומש בעת קריאת התורה, הצביע בעיניים לחות. הנוכחים ישבו סביבו בהשתאות נרגשת ובלעו את סיפוריו ותיאוריו אשר השיבו אותם כמו ברכבת זמן אל ימי ליובאוויטש ברוסטוב אשר על נהר הדון.

מפאת בריאותו הרופפת של ר' זלמן, השהות ברוסטוב לא הייתה אלא בת שעות אחדות ומיד לאחריהן טסה החבורה כולה חזרה לישראל. עז היה חפצו של ר' זלמן להמשיך גם לליובאוויטש, אך בני המשפחה חששו מאוד לשלומו והשתדלו לקצר את הביקור ככל הניתן.

במשך כמה חודשים לאחר השיבה לביתו אשר בניו יורק, היה ר' זלמן מתעורר מדי בוקר ומגולל באוזני בני משפחתו זיכרונות מפורטים מימי ילדותו. כל אלו נרשמו בדייקנות מרבית על ידי נכדו ומהם נאספו השורות האמורות כמו גם זיכרונות רבים המופיעים בספר זה.

•

לנוכח רדיפות הבולשביקים הבלתי פוסקות, בעקבות פעילות שמירת הגחלת היהודית עליה ניצח בעוז, נאלץ הרבי הריי"צ לעזוב את רוסטוב לטובת פטרבורג, שבאותה עת הוסב שמה ללנינגרד, בימים שבין חג הפסח לחג השבועות. האם האלמנה, אסתר גורארי' ובנה שניאור זלמן בן ה-12, העתיקו אף הם את מגוריהם בעקבות הרבי.

"בלנינגרד", מספר ר' זלמן בזיכרונותיו הכתובים, "לא היה עבורי מלמד. הרבי החליט לשלוח אותי לעיירה החסידית נעוול. הרבי שיגר עמי מכתב מיוחד אל הרה"ח ר' מאיר שמחה חן, בו הוא מבקש שישיג עבורי מלמד טוב. אבל בנעוול לא היה ניתן באותה עת להשיג מלמד פרטי. הרבי הורה אפוא שאכנס ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' במקום".

נעוול לא שייכת למפונקי גורארי', אמרו לנער הצעיר בהנהלת הישיבה שעה שהתייצב בפתחה וביקש להתקבל כתלמיד מן המניין. אף כאן התערב הרבי ישירות. "הרבי שיגר מכתב אל הרה"ח ר' מאיר שמחה חן והורה לו לדאוג לכך שאתקבל לישיבה", סיפר ר' זלמן. בכך לא תם הפרק החינוכי שביקשו חבריו החדשים לישיבה להעניק לבן התפנוקים המיוחס. ביום הראשון ללימודיו, הופיע בישיבה כשבידו גמרא חדשה. לא חלפה אלא שעה קלה, משאך הסיר ממנה לרגע את מבטו, נגלתה לפניו כריכתו ההדורה של ספר הגמרא קרועה. גם בפנימייה לא היו חייו סוגים בשושנים.

לפי עדותו, בר המצווה שלו נחוגה בבית כנסת מקומי קטן ואורגנה על ידי החסיד ר' מאיר שמחה חן, בתנאים מינימליים.

בקיץ תרפ"ה יצאה אמו את גבולות רוסיה ור' זלמן, בהוראת הרבי, הצטרף אליה. האם ובנה התיישבו בוורשה, בירת פולין. ישיבת 'תומכי תמימים' בפולין הייתה התחנה הבאה אליה הועיד הנער את פניו.

בזיכרונותיו של הרב ישראל דזייקובסון מופיעה פסקה מאלפת המתארת את הדרך שבה הושג רישיון היציאה למשפחת גורארי' מגבולות "המדינה ההיא". "תודה לא-ל עלה בידי בחורף הנ"ל להשיג רישיון יציאה עבור כל משפחת ר' צבי ועבור זוגתו של ר' נתן גורארי', מרת אסתר, ועבור ר' שמריהו^[10] גורארי'.

"זוגתו של ר' נתן, מרת אסתר, לא איבדה את ה'גבירישען שטאלץ' (התוקף של בני הגבירים) שלה, אבל זה היה דורכגעדרונגען מיט חסידישען רוח (חדור ברוח חסידית)".

מקשר ישיר ובלתי אמצעי שרחש בינו ובין הרבי, עד לא מכבר, הפך הקשר לחליפת מכתבים. עבור ר' זלמן עצמו היה זה, סביר להניח, קשה מנשוא, אך קורא הדורות קיבל בזכות זאת תיעוד מופלא בדמות עשרות מכתבים מר' זלמן אל הרבי, אביו הרוחני, וכנגדם אוצר בלום של אגרות קודש מאלפות וגדושות בתוכן רב אנפין מאת הרבי אל חסידו הצעיר, תלמידו כבנו.

^[1]. הייתה זו שליחות ראשונה של ר' נתן גורארי' על ידי הרבי הרש"ב לארץ הקודש. שמונה שנים לאחר מכן, בשנת תרע"ט נשלח לפשר במחלוקת שהתגלעה במקום בין כולל חב"ד לבין קאפוסט (כמופיע בספר 'תולדות חב"ד בארץ הקודש', עמוד רעג).

^[2]. שליד מעיינות המרפא שלה שהה הרבי, לרגל בריאותו, מאחר חג השבועות תרע"ו, לפחות עד ראש השנה תרע"ז ועד בכלל.

^[3]. באוזני בתו של ר' זלמן, הגב' אסתר שטרנברג.

^[4]. תיאור מפורט של הביקור מופיע בהמשך הפרק.

^[5]. הלילה הנורא וכל אותותיו הלא המה רשומים עלי ספר 'אשכבתא דרבי' מאת מי שנכח במקום כל אותה עת, הרה"ח רבי דב בער ריבקין.

^[6]. שנוהג היה תמיד להעיד, בתחושת הודיה, כי זכה להיות נוכח אישית בכל אחת מחתונות שלוש בנותיו של הרבי. ראו גם בפרק 'ימינו תחבקני'.

^[7]. בזיכרונותיו הכתובים או אלו שנרשמו מפיו בשנותיו המאוחרות בידי נכדו, הרה"ת ר' יוסף יצחק שטרנברג.

^[8]. והדברים אף מופיעים בספר 'שמועות וסיפורים' מאת הרה"ח ר' רפאל כהן.

^[9]. וכן נכתב מפורשות בספר 'אשכבתא דרבי'.

^[10]. ככל הנראה נפלה טעות בזיכרונות אלו, שכן ר' שמריהו גורארי' לא נמנה עם יוצאי המדינה אז והכוונה היא מן הסתם לר' זלמן.

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org