חטה מבוקעת שנמצאת בתבשיל בשביעי של פסח
בשוע"ר סי' תסז סכ"ו-ח: "חטה מבוקעת שנמצאת בתבשיל ... אם נעשה התערובות ביום שמיני של פסח שרשאים להשהותו ואין צריך ליתנו לנכרי לדברי המתירין דכיון שיום שמיני אינו אלא מדברי סופרים לא החמירו בו כל כך לאסור להשהות תערובת חמץ".
הלכה זו מובאת כך גם בטור ושו"ע ס"י, ודייקו מזה הב"ח (ד"ה ואם הוא ובסוף סי' תמו) והמ"א (סי' תמו ס"ק ב ד"ה והב"ח) שאם הוא ביום שביעי של פסח יבערנו מיד ולא ישהנו. אמנם רבינו בעצמו חלק עליהם בסי' תמו קו"א ס"ק ב ד"ה איברא, ומסיק שם: "וכיון שא"צ לבערו אלא משום חשש תקלה מה הפרש יש בין ז' של פסח ליום א'. וכבר השיגו בשו"ת חכם צבי סי' פ"ו, וחלק על דין זה לגמרי, וכ"כ באלי' זוטא שהגאון מהר"ש לא נהג בזה כהב"ח. וכמדומה שכן נוהגין עכשיו. ולכן לא העתקתי כלל דין זה כי שב ועל תעשה עדיף במקום שיש מחלוקת בין אחרונים, ובפרט שהמחמירים אין בדבריהם טעם כלל לחלל יום טוב על דבר שאין לו שורש כלל בדברי הגמרא והפוסקים".
ולפי כל זה צ"ע, איך יתאים זה עם מ"ש כאן, שדוקא ב"שמיני של פסח" יכול להשהותו, וחוזר ע"ז כמה פעמים (דוקא שמיני של פסח) לשלול את שביעי של פסח.
נראה א"כ מהו מקור ההלכה המבוארת כאן, בטור ושו"ע ס"י ובשוע"ר סכ"ח, שדוקא בשמיני של פסח יכול להשהותו (ולא בשביעי של פסח).
המקור להלכה זו הוא בהגהות מיימוניות סוף הל' חמץ ומצה בשם תשובת רש"י (מחזור ויטרי הל' פסח סמ"ה ע' 269): "מצא חטה בתרנגולת יום אחרון של לפסח שוהא אותה עד הלילה ואוכלה, וטעמא משום דיו"ט שני דרבנן". וכ"ה במרדכי סוף רמז תקנ. וכ"ה ברא"ש פ"ב סי' כה, בשם רבינו אליעזר ממיץ: "ואם ביום טוב אחרון של פסח מותר להשהותו עד אחר הפסח שהרי הוא ספק יו"ט ספק חול וכן יש בתשובות". וכן הוא בטור ושו"ע ס"י.
וכתב ע"ז הב"ח שם ד"ה ואם הוא: "ואם הוא ביום שביעי של פסח מאחר שאינו יכול לבערו כדינו דהיינו בשריפה צריך הוא לזרקו לנהר או לרוח ואל ישהנו עד לאחר הפסח, והארכתי בתשובה בס"ד".
ובשו"ת ב"ח סי' קכד מוכיח מהלכה הנ"ל, שדוקא ביו"ט האחרון יש להשהותו עד הלילה ולאכלה משום דיו"ט שני דרבנן אבל ביום שביעי שהוא דאורייתא אסור להשהותו לאכלה. ופשיטא דאין לשורפה ביו"ט (לא ביו"ט הראשון ולא בשביעי של פסח) שהרי אין חובת ביעור מן התורה בתערובת חמץ משהו. ולכן, ביו"ט הראשון יכפה עליו כלי עד חול המועד ואז ישרפנו, בשביעי של פסח יפרר וישליכנו לנהר, ובאחרון של פסח ישהנו עד אחר החג ויאכלנו. וכן מסיק הב"ח בסוף סי' תמו.
בטעם החילוק בין מצאו ביו"ט הראשון (שכופה עליו כלי) לבין שביעי של פסח (שמפררו וזורקו לים), מבאר הב"ח שם ושם, דאם ישהנו עד שנכנס יום האחרון הרי הוא מותר (להשהותו עד אחר החג ולאכלו) ונמצא שהאיסור חוזר להיתרו.
גם המ"א שם ס"ק ב ד"ה והב"ח מסכים לעיקר חילוקו של הב"ח, וגם הוא הוכיח כן ממ"ש בסי' תסז "ואם נמצא בח' מותר להשהותו, משמע דבז' אסור להשהותו". אלא שבטעם הדבר כותב: "נ"ל שהוא סברא רחוקה שיעשה איסור ויבערו ביו"ט משום שלא יחזור להתירו, ונ"ל טעם אחר דהא כתבתי בשם התוספות דהמשהה כדי לבערו אינו עובר עליו, אבל הכא משהה אותו כדי לקיימו, דהא לא יבערנו אח"כ, לכן יבערנו בז' ע"י עכו"ם".
[ובאמת גם בשו"ת הב"ח מבואר הטעם שבמ"א (שמביא את דברי התוס' שהמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר עליו, והיינו דוקא ביו"ט הראשון, משא"כ בשביעי של פסח, שכיון שלא יבערנו אח"כ לכן יעבור עליו למפרע), וא"כ מסתמא כוונתו כן גם בסוס"י תמו, ולפי"ז אין מחלוקת לכאורה בין הב"ח והמ"א בטעם החילוק].
אמנם רבינו חולק על הב"ח והמ"א לעיל סי' תמו קו"א ס"ק ב ד"ה איברא, וכותב על דברי המ"א: "דבריו תמוהין וסותרין זה את זה, שהוא ז"ל עצמו פסק בריש סי' תמ"ב דכל שמן התורה מותר באכילה אינו עובר עליו, ואינו צריך לבערו אלא משום חשש תקלה, ואפילו מדרבנן לא עבר בבל יראה ובל ימצא [כדלעיל שם ס"ז], ולא דמי להמשהה חמצו שביטלו קודם הפסח שעובר, וכמ"ש המ"א סוף סימן תמ"ז לענין חמץ נוקשה בעיניה [כדלעיל סי' תמב ס"כ], והוא הדין לתערובת משהו [כדלעיל שם קו"א ס"ק ט וסי' תמו קו"א ס"ק א], דדמיין להדדי לפי דעת המ"א, כמבואר בהדיא בדבריו בסי' תמ"ב. ועיין מה שכתבתי על זה לקמן סי' תמ"ז [לא הגיע לידינו]. וכיון שא"צ לבערו אלא משום חשש תקלה מה הפרש יש בין ז' של פסח ליום א' [שכמו ביום א' של פסח צריך לכפות עליו כלי ולהשהותו, כך גם ביום ז' של פח]. וכבר השיגו בשו"ת חכם צבי סי' פ"ו, וחלק על דין זה לגמרי [אלא יכפה עליו כלי עד מוצאי יו"ט ואז אוכל התבשיל], וכ"כ באלי' זוטא שהגאון מהר"ש לא נהג בזה כהב"ח, וכמדומה שכן נוהגין עכשיו. ולכן לא העתקתי כלל דין זה כי שב ועל תעשה עדיף במקום שיש מחלוקת בין אחרונים, ובפרט שהמחמירים אין בדבריהם טעם כלל לחלל יום טוב על דבר שאין לו שורש כלל בדברי הגמרא והפוסקים. כי מ"ש הב"ח בזה כבר חלקו עליו כל הבאים אחריו, עיין במ"א וחכם צבי (וכן הוא באלי' זוטא דמה בכך כו'). ודברי המ"א בזה תמוהין, וסותרין זה את זה ממ"ש בסי' תמ"ב (כמ"ש לעיל), ששם עיקר, שכן הסכמת האחרונים, עיין שם בחק יעקב".
ולפי האמור לעיל צ"ע רב מה שכותב שזהו חידושם של הב"ח והמ"א, והאחרונים חלקו עליהם, הרי הלכה זו (שדוקא באחרון של פסח יכול להשהות) מבוארת במחזור ויטרי, בהגהות מיימוניות, במרדכי, ברא"ש ובטור בשם רבינו אליעזר ממיץ, בשו"ע ובשוע"ר בלי שום חולק.
ומה שהאליה זוטא פוסק שגם בשביעי של פסח יכפה עליו כלי וישהה עד אחר הפסח, מבואר באליה רבה, שכן מצא בקיצור פסקי הרא"ש על קלף: "אם הוא בימים האחרונים של פסח מותר להשהותו" (היינו גם בשביעי של פסח). אמנם זה אינו מתרץ עדיין את מה שכתבו רש"י והגהות מיימוניות ומרדכי ורא"ש וטור ושו"ע ושוע"ר, שכולם כתבו באחרון של פסח, או שמיני של פסח.
ומה שהחכם צבי פוסק שגם בשביעי של פסח יכפה עליו כלי וישהה עד אחר הפסח, הרי הוא עצמו כתב שם (בסוף דבריו שם ד"ה ומ"ש הטור) שחולק בזה גם על פסק הר"א ממי"ץ וסייעתם המובא בטור, ולא רק על הב"ח ומ"א. וא"כ איך זה דחה רבינו בקו"א שם את דברי הב"ח ומ"א, כיון שהחכם צבי ואליה זוטא חלקו עליהם, בשעה שכן הוא הסכמת הפוסקים הראשונים והטור ושו"ע בסי' תסז ס"י בלי שום חולק.
אלא א"כ נחלק בין האמור כאן בסי' תסז סכ"ח ובין האמור לעיל שם סי' תמו, ובמילא לא יצטרך לחלוק גם על פסקם של רש"י ורא"ם והגהות מיימוניות ורא"ש ומרדכי וטור ושו"ע. אמנם עדיין לא מצאתי במה לחלק, שלפום ריהטא היינו הך, וה' יאיר עינינו.
ב) אח"כ ממשיך רבינו וכותב: "אבל החמץ משהו עצמו אסור להשהותו אפילו ביום שמיני אלא יעשה כמשפט שנתבאר בסימן תמ"ו עיי"ש".
ובסי' תמו ס"ו כותב רבינו: "אבל ביו"ט שני של גליות שאינו אלא מדברי סופרים יש לסמוך על סברא הראשונה כשנתחמצה בתוך הפסח ויש בה כזית שעובר בבל יראה ובל ימצא מן התורה", הרי מפורש שם שאף ביו"ט שני של גליות ואף כשנתחמצה בתוך הפסח ולא ביטל אותה, מ"מ כל שאין בה כזית אין לבער את החמץ ביו"ט. וא"כ צ"ע לכאורה מהו שכותב כאן שאפילו חמץ משהו אסור להשהות אפילו ביום שמיני ויעשה כמשפט שנתבאר בסי' תמו!?
ובאמת צ"ע מהו מקורו של רבינו במ"ש שם, שפחות מכזית לא יבער, והרי שם ס"ד מבואר שפחות מכזית שנמחמץ בפסח ולא ביטלו, צריך לברך על ביעורו כמו בכזית, ומדוע לא יהי' כן גם לענין ביעור ביו"ט שני של גליות?
וראיתי מה שמציין במ"מ וציונים: "ב"ח סוף הסימן, הובא במ"א סק"ב ד"ה והב"ח פסח". אמנם כבר נתבאר, שבב"ח ומ"א מיירי בביעור התרנגולת שנמצאה בה החטה (שנאסרה מטעם תערובת משהו), ולא בחטה עצמה (שנאסרה מטעם פחות מכזית בעינו).
והנה במרדכי פ"ק רמז תקלג: "נאמר בשם ר"י שהחטה הנמצאת בתרנגולת בפסח צריך כפיית כלי ביו"ט כדי לשורפה בחול המועד, דקיי"ל כר' יהודה דאמר אי ביעור חמץ אלא שריפה".
מפשטות לשונו נראה שמיירי בשריפת החטה עצמה (ולא בתרנגולת), אמנם בפסקי מהרא"י (תרומת הדשן ח"ב סי' קסד): "ואין נראה דאחטה גופא קאי דפחות מכזית אין צריך ביעור". ומבואר לעיל סי' תמב קו"א ס"ק יח, שמהרא"י סובר כדעת הפוסקים (לעיל סי' תמו ס"ג) שפחות מכזית אינו צריך ביעור, אפילו כשלא ביטל.
אמנם בחכם צבי סי' פו ד"ה ומזה, הרבה להקשות על פירוש זה בדברי המרדכי, ופירש דמיירי בשריפת החטה עצמה, שאף שבחול המועד צריך לבערה מדרבנן, כדעת הפוסקים (לעיל סי' תמב סכ"ח) שפחות מכזית צריך ביעור, מ"מ ביו"ט צריך כפיית כלי כדי לשורפה בחול המועד.
וזהו כנראה מקורו של רבינו בסי' תמו ס"ו, שפחות מכזית אינו יכול לבער ביו"ט, ולא אפילו ביו"ט שני, אלא יכפה עליו כלי כדי לשורפה בחול המועד.
[ואף שנתבאר לעיל שם ס"ד, שאם לא ביטל את הפחות מכזית חייב לברך על ביעורה לדברי הכל, מ"מ לענין ביעור ביו"ט שני דינו כמו כזית שלם שביטל, שאף שצריך לברך בביעורו (כמבואר לעיל סי' תמו ס"א) מכל מקום מסקינן שאינו יכול לבערו ביו"ט שני של גליות].
ולפי כל האמור כאן צ"ע מה שכתב כאן בסי' תסז סכ"ח: "אבל החמץ משהו עצמו אסור להשהותו אפילו ביום שמיני אלא יעשה כמשפט שנתבאר בסימן תמ"ו עיי"ש".
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור