ש"פ משפטים, בדר"ח אדר ראשון, ה'תש"ל

216

(הנחה בלתי מוגה)

והי'

מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'¹⁶⁰⁰. הנה מ"ש יבוא כל בשר להשתחוות לפני, הוא בדוגמת מ"ש בפרשת השבוע בהציווי לעלות לרגל לביהמ"ק, שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך גו'¹⁶⁰¹, שהרי איתא בגמרא¹⁶⁰² כשם שבא לראות כך בא ליראות, ודוקא ע"י הראי' (שגדלה מעלתה לגבי שמיעה, שדוקא על ידה נעשית וודאות והתאמתות הכי עמוקה¹⁶⁰³) באים להשתחוואה, שהו"ע הביטול (כמבואר בלקו"ת ס"פ ברכה¹⁶⁰⁴). אמנם, כל זה הי' בזמן שביהמ"ק הי' קיים, אבל משחרב ביהמ"ק, אין אנו יכולים לעלות ולראות (ובמילא אין אנו יכולים) ולהשתחוות לפניך¹⁶⁰⁵. ועז"נ שלעת"ל יבוא כל בשר להשתחוות, ועוד יותר מכמו שהי' קודם, לא רק שלש פעמים בשנה, אלא מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו¹⁶⁰⁶. וכדאיתא בילקוט סוף ישעי'¹⁶⁰⁷ על הפסוק¹⁶⁰⁸ מתי אבוא ואראה פני אלקים, אמרו ישראל, רבש"ע, אימתי אתה מחזיר לנו את הכבוד שהיינו עולים בשלשת פעמי רגלים ורואים את השכינה, א"ל הקב"ה, בני, בעוה"ז הייתם עולים בשנה שלש פעמים, כשיגיע הקץ [שזהו לאחרי שתהי' שריפת כתלי הגלות (די גלות ווענט וועלן פאַרבּרענט ווערן) לגמרי, שזהו קץ הגלות, ותתחיל האתחלתא דגאולה, וכמ"ש ברמב"ם¹⁶⁰⁹ יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו וכו' ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחום מלחמת ה' וכו' והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל, שזוהי הגאולה האמיתית והשלימה, הנה אז] אתם עתידים להיות עולים שם בכל חדש וחדש, שנאמר והי' מדי חדש בחדשו וגו', שאז תהי' העלי' לביהמ"ק ליראות ולהשתחוות בכל שבת ור"ח. והקשה בילקוט¹⁶¹⁰, היאך

217

באים בראש חדש ובשבת מסוף העולם, ומבאר, שהעבים באים וטוענים אותם ומביאים אותם לירושלים כו', והוא שהנביא מקלסן, מי¹⁶¹¹ אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם.

ונמצא

שבכללות יש בזה ג' זמנים. זמן הא' הוא ימות החול, שאינם שבת וחדש, שבהם גם לעת"ל לא תהי' העבודה דלעלות וליראות ולהשתחוות. זמן הב' הוא בשלש רגלים, שבהם היתה העלי' לרגל בזמן הבית, ולא רק בזמן בית ראשון, אלא גם בזמן בית שני שבו נאמר¹⁶¹² ואכבדה חסר ה', והיינו¹⁶¹³, שלא הי' מאיר גילוי ה' עילאה, רק ה' תתאה, וג"ז הי' בהעלם, ומזה מובן, שמעלת ההשתחוואה שבבית שני לא היתה כמו מעלת ההשתחוואה שבבית ראשון, שהמקום ששם בא לראות, שהוא הפועל את ההשתחוואה, הי' נעלה יותר. וזמן הג' הוא שכשיבוא הקץ, שאז תהי' ראי' והשתחוואה בכל שבת ור"ח, ועוד זאת, שכללות הראי' וההשתחוואה (גם בשלש רגלים) תהי' באופן נעלה יותר גם מכמו שהי' בזמן הבית (ע"ד האמור לעיל בנוגע למעלת הראי' וההשתחוואה בבית ראשון לגבי בית שני), ולא רק למעלה מבית שני, אלא גם למעלה מבית ראשון (דאף שהי' בו הגילוי דקיימא סיהרא באשלמותא¹⁶¹⁴, מ"מ, לא הי' באופן של קיום), והיינו, שלעת"ל יהי' אור העולה על כולנה, דאמיתית הפירוש בזה הוא (לא רק שיהי' נעלה יותר, אלא) שאור נעלה זה הוא "על כולנה", שבא ע"י הגילוי והעבודה שהי' בבית ראשון ובית שני.

ב) ולהבין

זה יש להקדים תחילה מ"ש בהתחלת פרשת השבוע ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כי תקנה עבד עברי וגו'. וידוע הדיוק בזה בדרושי אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי, אדמו"ר הצ"צ וכו'¹⁶¹⁵, דצריך להבין, דלפניהם משמע לשון רבים, וכי תקנה הוא לשון יחיד, והול"ל כי יקנו. אך הענין הוא, דכי תקנה קאי על מרע"ה, וקאי אדלעיל מיני', היינו, על מ"ש ואלה המשפטים אשר תשים, משה רבינו ע"ה דוקא ישים המשפטים לפניהם. וזהו גם מ"ש תשים (לשון יחיד) דקאי על משה, שענינו של משה הו"ע התורה¹⁶¹⁶, ואח"כ אומר לפניהם

218

(לשון רבים), היינו, שע"י משה היתה המשכת התורה לכאו"א מישראל. וזהו גם מה שאמרו רז"ל¹⁶¹⁷ (והובא להלכה בהל' ת"ת לאדה"ז¹⁶¹⁸) שמהפסוק אשר תשים לפניהם למדים שלימוד התורה צ"ל באופן מסויים דוקא, שאתה צריך לשום לפניהם טעם המיישב תלמודם ומשימו בלבם, כשולחן ערוך ומוכן לאכול לפני האדם¹⁶¹⁹.

אך

צריך להבין, הלא פרשה זו באה בהמשך לפרשת מתן תורה בהר סיני, שבה נתפרשו עשרת הדברות שכוללים את כל תרי"ג המצוות (כמ"ש רש"י¹⁶²⁰ בשם אזהרות הרס"ג), ומדוע שם לא נאמר אשר תשים לפניהם, אלא דוקא כאן, בשייכות לדין דכי תקנה עבד עברי. ומה גם שהדין דכי תקנה בא רק לאחרי כו"כ דינים שקודמים לו [שהרי הדין דכי תקנה עבד עברי קאי על מי שמכרוהו ב"ד בגניבתו (כדאיתא בפירש"י), וא"כ הרי זה לאחרי הגניבה, ולאחרי שאין לו במה לשלם, שרק אז מוכרים אותו ב"ד, ולפנ"ז צ"ל מציאות הב"ד, ועאכו"כ שצ"ל לפנ"ז האיסור דלא תגנוב שבעשה"ד], וא"כ, ביותר אינו מובן מהו הטעם שהענין דאשר תשים לפניהם נאמר דוקא בשייכות לדין דכי תקנה עבד עברי. וגם צריך להבין מהו"ע לפניהם, ומהו"ע כי תקנה.

ג) וביאור

הענין יובן בהקדים המבואר בסוגיא דמ"ת במסכת שבת¹⁶²¹, שהמלאכים טענו חמדה גנוזה כו' אתה מבקשה ליתנה לבשר ודם, תנה הודך על השמים, ואעפ"כ לא ניתנה להם התורה, לא בשמים היא¹⁶²², אלא נסעה וירדה כו'¹⁶²³, ועד שניתנה למטה דוקא, במקום שלמצרים ירדתם, ויצה"ר יש ביניכם, ועד שנתלבשה בדברים גשמיים, ובטענות של היצה"ר שיש ביניכם, שהם טענות של שקר, שזה טוען כך וזה טוען כך (כמבואר בתניא¹⁶²⁴).

והענין

בזה, כמשנת"ל¹⁶²⁵ שזה שהתורה נסעה וירדה כמה מדריגות עד שנתלבשה למטה בעוה"ז, הו"ע של ירידה גדולה ביותר, אבל ירידה זו היא צורך עלי', שעי"ז מתעלית התורה למדריגה עליונה יותר

219

מכמו שהיתה קודם ירידתה. וענין זה נעשה ע"י עבודת נש"י למטה, שע"י עבודתם פועלים עילוי גם בהתורה, וכידוע בענין לימוד התורה לשמה, היינו לשם התורה¹⁶²⁶, שנש"י פועלים עילוי בתורה שאין בה מצד עצמה. וזהו מצד גודל מעלת נש"י, שקדמו לכל דבר, וכמ"ש¹⁶²⁷ עם המלך במלאכתו ישבו שם, ואמרו רז"ל¹⁶²⁸ במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים, והיינו, שכאשר נמלך כו', הנה הנשמות היו כבר שם, והיינו שהם למעלה מבחי' נמלך כו', שמושרשים בעצמות למעלה משרש התורה, וכיון שבשרשם הם למעלה מהתורה, לכן פועלים העלי' בתורה.

והנה

אף שפעולת העלי' בתורה היא מצד מעלת הנשמה עצמה, מ"מ, הרי זה נעשה דוקא ע"י הנשמות שלמטה שנקראים עבדים¹⁶²⁹, ולא ע"י הנשמות כמו שהם למעלה שנקראים בנים30, והיינו, ע"י עבודת עבד דוקא, ולא ע"י עבודת בן, שהחילוק ביניהם, שבן הוא בז"א, שנקרא בן לגבי או"א ולמעלה מזה, משא"כ עבד הוא כשבא בבי"ע¹⁶³⁰, ובבי"ע גופא בעשי' דוקא, שזהו המקום שבו נעשית כללות העבודה דאתכפיא סט"א, ובאופן שמזה מגיעים לאתהפכא, שאז אסתלק יקרא דקוב"ה כו'¹⁶³¹, וכמבואר במאמרי ההילולא¹⁶³², שהפי' דאסתלק הוא שנמשך גילוי אור בבחי' רוממות, והיינו, שאין הכוונה שלא נמשך למטה, אלא שנמשך למטה ונשאר ברוממות¹⁶³³, ואדרבה, להיותו בבחי' רוממות והתנשאות עצמית, הרי הוא נמשך למטה דוקא, כידוע.

ד) ועפ"ז

יש לבאר מה שתיכף לאחר מ"ת נאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי תקנה עבד גו', כי, דוקא ע"י מדריגת עבד, שזוהי העבודה בעולם העשי', פועלים העילוי שבא ע"י ירידת התורה למטה. אמנם, עבד זה צ"ל עבד עברי דוקא. ובהקדים, דלכאורה אינו מובן, מדוע מכנה אותו הכתוב בשם (עבד) עברי, הרי בשם עברי היו נקראים קודם מ"ת דוקא, וכמ"ש¹⁶³⁴ אלקי העבריים וגו', וכיון שכתוב

220

זה הוא כבר לאחרי מ"ת, הי' צריך לקרותו בשם ישראל, או בשם יהודי, כמארז"ל¹⁶³⁵ כל הכופר בע"ז (שחשיב כמודה בכל התורה כולה¹⁶³⁶) נקרא יהודי. אך הענין הוא, שהשם (עבד) עברי הוא ע"פ מ"ש¹⁶³⁷ בעבר הנהר ישבו אבותיכם¹⁶³⁸, שעבר הנהר קאי על בחי' שלמעלה גם מגן עדן, שהרי כתיב¹⁶³⁹ ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, והיינו, שהגן מקבל מהנהר, ועבר הנהר הוא למעלה גם מהנהר. ועז"נ בעבר הנהר ישבו אבותיכם, ששם ישבו והושרשו האבות, החל מאברהם, שהוריש כל עניניו לזרעו אחריו (וגם לגרים, שהרי אברהם הוא גם אב לגרים¹⁶⁴⁰), שזהו גם כללות הענין שמעשה אבות סימן לבנים¹⁶⁴¹, ירושה לנו מאבותינו, וכלשון אדה"ז¹⁶⁴² הון עתק כו', שירושה היא גם בתינוק בן יומו, שיורש את הכל¹⁶⁴³, ועד שהוא מציאות אחת עם אביו, כמארז"ל¹⁶⁴⁴ עה"פ¹⁶⁴⁵ תחת אבותיך יהיו בניך. וזהו מ"ש (כי תקנה) עבד עברי דוקא39, דכיון שהנשמה ירדה למטה, שדוקא שם היא בבחי' עבד, הנה בכדי שע"י עבודתה תוכל לפעול העילוי כו', הרי היא צריכה להיות קשורה עם שרשה ומקורה למעלה, בחי' עבר הנהר (עברי), שהמשיכו האבות לכאו"א מישראל, עד גם למי שהוא בדרגת עבד, שמצד עצמו בהפקירא ניחא לי'¹⁶⁴⁶, שגם אצלו יומשך מבחי' עבר הנהר. וכיון שהמשכה זו היא משורש הנשמה שהיא למעלה מהצמצום, הרי כשם שקודם הצמצום לא הי' מקום לעמידת העולמות¹⁶⁴⁷, נעשה כן גם בדרגת העבד למטה, שהעולם אינו תופס מקום אצלו כו'.

ה) ועז"נ

כי תקנה עבד עברי, תקנה דייקא, לשון קנין. והענין בזה, דהנה ידוע¹⁶⁴⁸ במ"ש¹⁶⁴⁹ ברוך עושך ברוך יוצרך ברוך בוראך ברוך קונך, דעושך יוצרך ובוראך הן כנגד ג' עולמות בי"ע, וקונך קאי על בחי' האצילות, והיינו, שקונך הוא למעלה מבוראך. אך צריך להבין,

221

הלא ענין הבריאה הוא החידוש דהתהוות יש מאין (וכמ"ש הרמב"ן¹⁶⁵⁰ דאין אצלנו בלשון הקודש הוצאת יש מאין אלא בלשון ברא), שזהו ענין נפלא יותר מענין הקנין (שאינו התחדשות בגוף הדבר, אלא הוא אותו הדבר, רק שעובר מרשות לרשות), וא"כ, למה ברוך קונך הוא למעלה מברוך בוראך. והביאור בזה, דקנין מורה על המשכה מההעלם אל הגילוי, היינו, שלא נשתנה ממהותו להיות דבר נפרד, משא"כ בריאה קאי על התהוות יש מאין שנעשה דבר נפרד¹⁶⁵¹. וענינו בעבודת האדם, שקנין מורה שגם כפי שהנשמה היא למטה בדרגת עבד, נמשך בה שרשה ומקורה, בחי' בעבר הנהר ישבו אבותיכם52.

ויש

להוסיף בזה, שמלבד זאת שממשיכים בדרגת העבד למטה משרש ומקור הנשמה בבחי' עבר הנהר, שזהו גם הפירוש דברוך כו' קונך, ברוך מלשון המשכה, כמו המבריך את הגפן¹⁶⁵², היינו, שממשיכים בחי' עושך, שזהו תחלת העבודה, ואח"כ ממשיכים בחי' יוצרך וכו', ועד שממשיכים גם בחי' קונך בדרגת העבד למטה, יש בזה גם ענין ההעלאה מלמטה למעלה, להעלות את מדריגת העבד לשרשו ומקורו בבחי' עבר הנהר, ועד שעי"ז פועלים גם הפי' הב' שבברוך, שמברכים את זה שעליו נאמר ברוך, היינו שפועלים עילוי גם במדרי' קונך, שזהו מה שאמרו רז"ל¹⁶⁵³ שישראל מוסיפים כח בגבורה של מעלה, כיון שלמעשה ידיך תכסוף¹⁶⁵⁴, שדוקא ע"י עבודת העבד למטה בעוה"ז, נעשה העלי' והשלימות למעלה כו'.

וזהו

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי תקנה עבד עברי, שהענין דכי תקנה קאי על מרע"ה¹⁶⁵⁵, שעליו נאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. דהנה כתיב¹⁶⁵⁶ ונתתי עשב בשדך לבהמתך, כמבואר בהדרושים¹⁶⁵⁷, שקאי על משה שמשפיע בחי' עשב, שם ע"ב ושי"ן באמצע התיבה¹⁶⁵⁸, לבהמתך, לנשמות שהם בבחי' זרע בהמה¹⁶⁵⁹, כפי שנמצאים

222

בבי"ע, עלמא דפרודא¹⁶⁶⁰, שזהו שדך, שמחוץ לבית שבעיר, עיר אלקינו¹⁶⁶¹, דקאי על עולם האצילות¹⁶⁶², ולא באופן שמעלה אותם לאצילות. וכמו במ"ת, שהי' יכול להיות בשני אופנים¹⁶⁶³, להעלות את בנ"י למעלה ושם תנתן להם התורה, או שהתורה תרד לנש"י כמו שהם למטה, ובפועל הי' מ"ת באופן דוירד הוי' על הר סיני¹⁶⁶⁴, שהתורה ירדה למטה דוקא. וכן הוא גם אצל משה [שכל מציאותו הו"ע התורה, ועד שנקראת על שמו, כמ"ש¹⁶⁶⁵ זכרו תורת משה עבדי], שממשיך להנשמות דזרע בהמה כמו שהם בשדך, בבי"ע, עלמא דפרודא דוקא. ולכן, על משה נאמר כי תקנה עבד עברי, שהוא הפועל שגם בעבד יומשך מבחי' עבר הנהר, שזהו שורש נשמתו למעלה, והיינו ע"י כי תקנה, שזהו"ע גילוי ההעלם, כנ"ל.

ו) והנה

כללות הענין דכי תקנה עבד עברי שנפעל ע"י משה, הו"ע¹⁶⁶⁶ בחי' משה שבכל אחד מישראל¹⁶⁶⁷, שעז"נ¹⁶⁶⁸ מה הוי' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, שלגבי מדריגה זו נחשב ענין היראה למילתא זוטרתי¹⁶⁶⁹. וזהו מה שיש בכאו"א מישראל ענין הביטול, שזהו ענינו של משה, ונחנו מה¹⁶⁷⁰, והו"ע כח המס"נ על קדה"ש שיש בכאו"א מישראל, שהרי אפילו קל שבקלים מוסר נפשו על קדושת שמו ית'¹⁶⁷¹, וללא התבוננות כלל (ועאכו"כ ללא התבוננות ארוכה), ומזה מובן, שזהו ענין שעומד מוכן אצלו, אלא שמתגלה רק בענין של קדה"ש. אלא שצריך לפעול שכח המס"נ והביטול יומשך ויתגלה בכל הענינים [וכמו בענין מה הוי' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה גו', אל תקרי מה אלא מאה¹⁶⁷², שהענין דמ"ה צריך להיות נמשך ונתגלה במאה ברכות שצריך לברך בכל יום¹⁶⁷³ (כמבואר במאמר אדמו"ר מהר"ש ד"ה להבין ענין הברכות¹⁶⁷⁴)],

223

שעי"ז נעשית אצלו עבודה מחודשת בכל הענינים (וע"ד המבואר במק"א¹⁶⁷⁵ בפירוש לשון חז"ל¹⁶⁷⁶ תשובה ומעשים טובים, שע"י הקדמת התשובה משתנים המעשים שלו ונעשים טובים ומאירים).

וזהו

גם כללות הענין דעבודת העבד (עבד עברי), שהו"ע הביטול, שהרי העבד אינו מציאות לעצמו כלל¹⁶⁷⁷, וכמבואר ברשב"א בענין מה שקנה עבד קנה רבו¹⁶⁷⁸, שאין הכוונה שמתחילה קונה העבד לעצמו, ועי"ז קנה אח"כ רבו, אלא שמלכתחילה קונה לרבו, לפי שהעבד אינו מציאות כלל. ומצד ענין הביטול יש מעלה בעבד גם לגבי בן, דהנה, החילוק בין עבד לבן הוא, שהבן יש לו שייכות אל האב, כמבואר בתניא¹⁶⁷⁹ שהבן נמשך מטיפת מוח האב, שלכן האב זוכה לבנו בחמשה דברים (כדאיתא במשנה)¹⁶⁸⁰, ומשום זה הנה הביטול שלו לאביו אינו בתכלית, משא"כ עבד, שמציאותו אינה ממציאות האדון, הנה הביטול שלו הוא בתכלית. וזהו אמיתית ענין ההשתחוואה, שהו"ע הביטול (כנ"ל ס"א), שזהו דוקא כשאין הכרה להמשתחוה במעלתו של זה שמשתחוה אליו, כי, כשיש לו הכרה במעלתו, אין זה ביטול בתכלית, ורק כשאין לו הכרה במעלתו, אזי הביטול הוא פנימי, אמיתי ועצמי.

ועי"ז

באים לשלימות ענין הביטול כפי שיהי' לעת"ל, שזהו מ"ש והי' מדי חדש בחדשו גו' יבוא כל בשר להשתחוות לפני, שזוהי העבודה המחודשת דלעת"ל, באופן של השתחוואה בתכלית הביטול. אבל כ"ז תלוי במעשינו ועבודתינו במשך כל שית אלפי שנין דהוי עלמא¹⁶⁸¹, ובפרט במשך זמן הגלות¹⁶⁸², בעבודת פרך, שזהו כללות ענין העבודה, מלשון עורות עבודים¹⁶⁸³ [והרי מי שמעבד עורות אינו יכול להיות מלך ולא כה"ג, כמבואר בגמרא ובפוסקים¹⁶⁸⁴], שזהו כללות הענין דנר מצוה ותורה אור¹⁶⁸⁵, שזוהי העבודה שמצד הכלים, שישנו ענין הטבע, והוא שובר את הטבע, שזהו"ע אתכפיא סט"א, ועי"ז נמשך האור כו'. וזהו ענין עבד עברי, שהעילוי בעבודתו הוא מצד ענין הביטול (כנ"ל במעלת הביטול דעבד על הביטול דבן), וזוהי גם מעלת העבודה שבזמן הגלות דוקא,

224

שעי"ז באים להגילוי דלעת"ל, שיהי' באופן נעלה יותר מהגילוי שהי' בזמן הבית, וכנ"ל (ס"א) שבזמן הבית היו עולים לרגל רק ג' פעמים בשנה, בג' הרגלים, אבל לעת"ל תהי' העלי' לביהמ"ק בכל שבת ור"ח.

ז) והענין

בזה, דלכאורה אינו מובן¹⁶⁸⁶, מהו הטעם שבזמן הבית היתה העלי' לרגל רק ביו"ט, ולא בשבת, הלא יו"ט הוא רק מקראי קודש¹⁶⁸⁷, ושבת היא בחי' קודש מלה בגרמי'¹⁶⁸⁸, וכידוע¹⁶⁸⁹ שביו"ט מאיר רק בחי' מוחין דאימא, ספירת הבינה (שזהו"ע השמחה), משא"כ בשבת מאיר בחי' מוחין דאבא, ספירת החכמה. וביותר אינו מובן, הרי העלי' לרגל לביהמ"ק הוא כדי לראות, וראי' הו"ע החכמה, וא"כ, מהו הטעם שהעלי' לרגל היתה בג' רגלים, ולא בשבת, שהוא בחי' החכמה. והביאור בזה, שיו"ט הו"ע השמחה, ושמחה ענינה גילוי, וכמו שרואים שבעת השמחה מתגלים באדם ענינים כאלו שבזמן הרגיל אינם יכולים להתגלות. משא"כ בשבת, אף שענינו תענוג, כמ"ש¹⁶⁹⁰ וקראת לשבת עונג, שזהו"ע מוחין דאבא, מ"מ, הרי זה בהעלם, וכמבואר בפע"ח¹⁶⁹¹ שעכשיו מאיר בגילוי רק חיצוניות עתיק, והיינו, שהענין דפנימיות אבא פנימיות עתיק¹⁶⁹² הוא עכשיו בהעלם גם בשבת. וזוהי מעלת היו"ט, שאף שהגילוי שבו הוא למטה מבחי' מוחין דאבא שמאיר בשבת, מ"מ, כיון שענינו שמחה, שפורץ גדר¹⁶⁹³, הרי זה מאיר בגילוי למטה, שלכן אמרו¹⁶⁹⁴ אין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, שזהו"ע שבא בגילוי אצל האדם ובכל העולם כולו. ולכן היתה העלי' לרגל בזמן הבית רק ביו"ט. אבל לעת"ל, שאז יאיר בשבת בגילוי בחי' פנימיות אבא שהוא פנימיות עתיק, שזהו מ"ש כולם ישבעו ויתענגו מטובך¹⁶⁹⁵, שענין זה יהי' בשלימות ובגילוי לעת"ל, לכן תהי' העלי' לרגל ליראות בביהמ"ק בכל שבת.

וכמו"כ

תהי' העלי' לרגל בכל ר"ח. דהנה ידוע שר"ח אינו נקרא יום המעשה, וכמ"ש¹⁶⁹⁶ שער החצר הפנימית הפונה קדים יהי'

225

סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח, שיום השבת ויום החדש אינם בכלל ימי המעשה, משא"כ יו"ט הוא בכלל ימי המעשה, שהרי יו"ט מותר במלאכת אוכל נפש (כמפורש בתושב"כ¹⁶⁹⁷ ומבואר בארוכה בתושבע"פ¹⁶⁹⁸). אך עדיין אינו מובן, הלא ר"ח מותר לא רק במלאכת אוכל נפש, כמו יו"ט, אלא גם בכל המלאכות, ואיך אפ"ל שאעפ"כ אינו נכלל בימי המעשה. והביאור בזה, דהנה, בדיבור יש ב' מדריגות, הא', כמו שמקבל מהמדות (ז"א), והב', כמו שמקבל ממוחין. וכמו באדם למטה, שכאשר מדבר דברי אהבה וכו', אזי הדבור מקבל מהמדות, והיינו, דעם היות שהמדות באים ע"י השכל (וכמ"ש הרמב"ם¹⁶⁹⁹ היאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וכו'), מ"מ, אין הדיבור מקבל באופן ישר מהשכל. אבל כשמדבר דברי שכל, אזי מקבל הדיבור באופן ישר מהמוחין, והיינו, שהדיבור הוא במקומו (ולא באופן שכלול בשכל), שהרי מה שנראה בחיצוניות לזולתו הוא רק ענין הדיבור ע"י האותיות, אלא שהשכל מאיר בהאותיות, וכמארז"ל¹⁷⁰⁰ עה"פ¹⁷⁰¹ חיים הם למוצאיהם, אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה דוקא, אבל העיקר הוא השכל, שהשכל מתגבר על האותיות, והו"ע התגברות האורות על הכלים. וזהו גם החילוק שבין ר"ח לימי המעשה, שבימי המעשה מקבל הדיבור מבחי' המדות, משא"כ בר"ח מקבל הדיבור מבחי' החכמה, וזהו הטעם שאף שמותר בעשיית מלאכה, מ"מ אינו נכלל בימי המעשה, כיון שאז מקבל הדיבור מבחי' החכמה. ובענין זה שגילוי החכמה הוא בהאותיות, יש מעלה בר"ח אפילו לגבי שבת, כי, בשבת מאיר רק גילוי בחי' החכמה עצמה, משא"כ בר"ח שבחי' החכמה מאיר בהאותיות, הרי זה למעלה מבחי' החכמה עצמה, שזהו מה שנמשך ממקור החכמה, דהחכמה מאין תמצא¹⁷⁰², מבחי' הכתר¹⁷⁰³. וזהו מ"ש הפונה קדים, דקדם הו"ע הכתר, שלמעלה מבחי' חכמה, שנקראת ראשית, שמאיר בשבת. וגילוי בחי' זו יהי' לעת"ל, ולכן תהי' אז העלי' לביהמ"ק בכל (שבת ו)ר"ח.

ח) והנה

גילוי בחי' זו שתתגלה לעת"ל, תלוי במעשינו ועבודתינו עכשיו, שזהו מ"ש כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד,

226

דקאי על העבודה בששת ימי החול, ובכללות בשית אלפי שנין דהוי עלמא¹⁷⁰⁴, שצריכה להיות באופן של עבודת עבד, דהיינו היפך טבע הרגילות (כמבואר בתניא¹⁷⁰⁵ שעובד אלקים הוא מי שמשנה את הטבע והרגילות שלו), ובאופן של כפי', שזהו גם הפירוש דמעשינו, כמו מעשין על הצדקה¹⁷⁰⁶, שהו"ע הכפי', כמבואר במאמרי בעל ההילולא¹⁷⁰⁷. ואז יהי' ענין השמחה בשלימות, כמ"ש ישמח ישראל בעושיו¹⁷⁰⁸, וישמח הוי' במעשיו¹⁷⁰⁹, שמח לא נאמר אלא ישמח¹⁷¹⁰, לשון עתיד, שזה יהי' לעת"ל דוקא¹⁷¹¹. וזהו ג"כ מה שישמח אותיות משיח¹⁷¹², דבמשיח יש ב' ענינים, בחי' בן, כמ"ש¹⁷¹³ בני אתה אני היום ילדתיך, דקאי על משיח¹⁷¹⁴, ובחי' עבד, כמ"ש¹⁷¹⁵ הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד, ועיקר העילוי הוא בחי' עבד שבו, שדוקא מצד בחי' עבדי יהי' גבה מאד, אותיות אדם¹⁷¹⁶, אבל בצירוף המורה שהוא למעלה גם מאדה"ר¹⁷¹⁷. וזהו ישמח ישראל בעושיו, לשון רבים, כמבואר בתניא¹⁷¹⁸ דקאי על העבודה בעוה"ז הגשמי שנק' רשות הרבים וטורי דפרודא, שעי"ז פועלים שישמח הוי' במעשיו, בביאת משיח צדקנו, שיקבץ נדחי ישראל שאז הרי זה משיח ודאי10, בקרוב ממש, ובעגלא דידן.

______ _l ______

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org