סימן לו

סימן לו

שיכור שנטבע תחת הקרח ואבד זכרו וניסת¹

בעזהש"י יום א' י"ד כסלו² פה ק' יאנוויטש

אלקים יענה את שלומו ברוך הוא וברוך טעמו, אה' ידידי המפו' ושנון הותיק משכיל דורש אלקים כש"ת מו"ה נתן סגל נ"י

גיה"ק³. ואמת גוף הענין כבר שמעתי מידידנו המופלג ושנון הוותיק מוה' נחמן נ"י מאושאץ⁴ בהיותינו בליובאוויץ זה ד' שבועות ויותר, והוא סיפר לי דרך חידוש איך שהב"ד דפאלצק מזדקקים להתיר עגונה במשאל"ס, וכבר יש בידם תשובה להיתר מהרב דפאסוויל⁵ בנוי' ע"פ סברת ה"ר אליעזר מוורדי"ן שבמרדכי שלהי יבמות, שהיא סברא דחוי' מקמאי ובתראי, ומה גם שהעדים לא שהו כלל עד שתצא נפשו, ואיך שהרב דקאבאק אמר לו שחידש היתר מחמת שהי' הנטבע שיכור כשנטבע והי' זה בעיני לפלא גדול. וכמדומה לי שאמר על מעלתך שאינך רוצה להצטרף עמהם להיתר.

ואחר כך אירע שהייתי שנית בליובאוויץ ובחזירתי הייתי בק' קאליסק וסיפרתי הענין לפני ידידינו המפורסם הרב מה"ר אברהם⁶ נ"י וגם בעיניו יפלא. והי' זה ביום ד' העבר. ובבואי לביתי ביום ההוא לעת ערב מצאתי את שאהבה נפשי אגרתך החמודה.

והכל הולך אחר החיתום שבקשתני להשיבך בכל פרטי הדברים שיש לעיין בזה. ולהיות דבריך ערבים עלי, אשתומם כשעה חדא ואחשבה לדעת זאת מאין לאין ימצא מקום עיון בגמרא ופוסקים להיתר, אדרבה פשטא דסוגיות מבוארים דבעינן דאסקוהו בשעתי' כו' וחזיוהו לאלתר וקאמרי סימנים כו', ואף גם בזה כמה דיואות נשתפכו כו' אבל כל זמן שלא העלוהו אלא אבר ממנו אמרו חכמים מן הארכובה ולמטה לא תנשא. ואין בזה כ"א לבדות חילוקים מלבנו, והיינו על פי סברת ה"ר אליעזר מוורדון, אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו, כדמסיק במרדכי שם ובפסקי מהרא"י סי' קל"ט, והוכיח כן גם מהגמרא דהוה ס"ד לומר דצורבא דרבנן אם איתא דסליק קלא אית לי' ומסיק לא שנא צורבא דרבנן כו', והיינו משום דלא אזלינן בתר אומדנא והוכחה מסברת הלב. וכן הוא ברמב"ם וטוש"ע אפילו אבד זכרו ונשכח שמו. ואדרבה כל אומדנות והוכחות היינו הא דמהני לאכחושי סהדי, להחמיר עליהם ולומר דאמרי בדדמי, דכל בדדמי הן הן סברת הלב ואומדנות המוכיחות, ולא אזלינן בתריהו, כי אנו אין לנו אלא משארז"ל ואין לנו לחוש לתקנות עגונות יותר מהם. ועד שאני במבוכה הזאת לא מזיגנא רישאי כו', ואמרתי למעני שבודאי מצאו לה[ם סמך] בגמרא ופוסקים זולת סברת מה"ר אליעזר מוורדין דלא חזו רבנן אפילו לאצטרופי לטעמי אחריני.

והאמת אגיד לך דמהאי טעמא לא ניחא לי במה שכתב בקונטרס עגונות סי' רכ"ה, והוא מתשובת המבי"ט באחד שקשור בלוח הספינה ונטבעה הספינה אשתו מותרת, ומסיק הטעם שאפילו אם יזדמן לו דף לא יוכל להנצל כו'. וכמדומה שהיא בנוי' גם כן על סברת ה"ר אליעזר מוורדון, וכמבואר בתשובת ב"י בענין משאל"ס, דהמבי"ט סבירא ליה הכי, והכי נמי מוכח מלשונו כאן דאין לנו כח לאסור כו' אבל בהצטרף כו', שהיא היא סברת ה"ר אליעזר מוורדון דאזלינן בתר או[מדנות] והוכחות והדבר מסור לחכמי הדור ויראי אלקי' כו'. וכבר נתבאר בתשובת ב"י שם שהוכיח אותו על פניו, והסכימו חכמי הדור עם הב"י לאסור. ועוד דגם הטעם שכתב שאפילו אם יזדמן לו דף כו', נהי דבמעשה דרבן גמליאל שנשברה הספינה וניצול רבי עקיבא על ידי דף הי', אבל מעשה השנית דרבי עקיבא שניצול רבי מאיר הי' על ידי גל שטרדו לחבירו וחבירו לחבירו. ועי' בתשובות להרמב"ן שבאם שנשברה הספינה שהצלתו על ידי עץ או קורה אפילו בדיעבד תצא, ומשאל"ס דבדיעבד לא תצא היינו ספינה שנטבעה, ועל כרחך אין הצלתו על ידי עץ או קורה אלא על ידי גל שטורד לחבירו וחבירו לחבירו עד שמגיע ל[יבשה]. ואיך שיהי' על כל פנים אין ללמוד משם לנידון דידן, שאף אם היה הנטבע שיכור והי' לבוש מלבוש כבד מכל מקום יוכל להנצל על ידי דף או [קורה].

אמנם מה שלבי אומר לי מה שמצאו סמך בגמרא, הוא ממ"ש הט"ז מעשה אירע בימי הקרח שנגלדו המים והי' אחד הולך על פני הקרח והיה שם מקום פתוח כמו שרגילים להשקות הבהמות ונפל שמה ונטבע והתירו את אשתו, ובתוכם הי' הרב מהרש"א זצללה"ה, וראייתו מהא דטעה רב שילא באגמא דסמקא כיון דקוו וקיימו כמים שיש להם סוף דמי, ופירש"י אגמא דסמקא עומד במקומו ואינו מים חיים שאינו יכול לשוט על פני המים ברחוק הילכך אי איתא דסליק חזו לי' עכ"ל, ואם כן יש לומר דהכי נמי בנידון דידן, כיון שהי' שיכור וגם הי' עליו מלבוש כבד שבודאי לא הי' יכול לשוט הרבה למרחוק והוה נמי כמים שיש להם סוף (ואפשר שלכונה זאת סיימת דלהוי ידיעא שהלכו נגד זרם המים כו', כלומר כיון שהי' ראשו נגד זרם המים אי אפשר לשוט לו מלמטה למעלה. אך זה אינו, כי אולי נתהפך בנפילתו, ובודאי לא לכך כיוונת אלא להודיע אשר משכו את הספינה בהליכתם ברגל על הנמל ששהו הרבה בהליכתם והי' שהות הרבה בהסתכלותם לאחוריהם עד שיעור כדי שתצא נפשו ולקמן נדבר מזה). ואע"ג דמסיק בגמרא ולא היא כיון דאיכא גלי כו', יש לומר דוקא גלי [הים יכולים להשפיל וכמ"ש ותרומם גליו יעלו שמים ירדו תהומות כו', אבל זרם המים אינו חזק כל כך למשוך ולהשפיל איש נרדם ולבוש מלבוש כבד. כן נפלע"ד להראות פנים לדברי המתירין⁷], ולולי זה לא מצאתי להם סמך אחר. אבל באמת זה אינו, שזרם מים כבירים שוטפים בנהר המושך כמו גלים בים (וגם לפעמים איכא נמי גלים בנהר כשעומד רוח סערה), והוא הדבר שכתבתי לעיל בשם המרדכי ופסקי מהרא"י דאין לבדות מלבנו, ולא אמרו בגמרא כיון דאיכא גלי כו' אלא במיא דקוו וקיימו דאי לאו דאיכא גלי הי' עומד במקומו, אבל בנהר המושך [ובפרט] בנהר דווינא דרדיפי מיא, אפילו ליכא גלי המים שטפוהו ועברו על נפשו והוליכוהו למקום רחוק. ומה שהי' שיכור ולבוש מלבוש כבד אין כל זה מונע ומעכב נגד זרם המים ומרוצתם מלמעלה למטה, ועינינו רואות שכמה משאות כבדות שוטפות הנהרות. ועוד שהרי אמרו דבמשאל"ס חיישינן נמי למחילה של דגים (ולפי זה צריך לומר, הא דאמרי' כיון דאיכא גלי, חדא מתרי טעמי נקט). ונדון דמהרש"א וט"ז שאני כמ"ש בתשובות ושב הכהן בשם תשובות הב"ח (וגוף תשובות הב"ח אינו בידי), דמים הנקרשים בימי הקרח הוו כמשיל"ס. וצריך לומר דסבירא להו דאף שהמים הולכים ונמשכים תחת הקרח, מכל מקום אי אפשר לו לצאת מן המים אלא אם כן יזדמן לו מקום פתוח, וכולי האי לא חיישינן. ומשום הכי נמי אתי שפיר דלא קשה עליו מה שהקשה בתשובות ושב הכהן הנ"ל, אמאי לא חיישינן למחילה של דגים, ולפי מה שנתבאר אתי שפיר, דנהי דחיישינן דנכנס למחילה של דגים, ולפי שעה לא הכיר חורו ולבסוף הכירו, אבל שיזדמן לו שיצא דרך מקום פתוח שלמעלה [מהקרח] לא חיישינן, שאי אפשר שיכיר המקום הפתוח בעודו במים תחת הקרח. משא"כ בנידון דידן שלא הי' בימי הקרח, אפשר להמים להפליטו היבשה באיזה [מק]ום שיהי' ויש לחוש לכל החששות דלעיל.

שוב מצאתי בתשובות מהר"ם בן ברוך⁸ סי' תתקע"א (וכעת לא ראיתי מי שהביאו), מעשה בבחור אחד שהלך בספינה ונטבע כו' ובמקום שנטבע סלעים וטרשים והגליד גדול כו', והשואל היה מסופק שמא מה שהחמירו במשאל"ס כי יכולני לתלות שגל זה מוסרו לגל אחר כו', אבל בנדון זה שיש מכשולין ותקולין ונסין באמצעות הנהר וסלעים וטרשים באמצע וחתיכות גסות של גליד מכסות את הנטבע והם דוחקין אותו לעומק ומפרקין גופו כו' בודאי שהי' ראוי להתירה, שלא תשב הבחורה עגונה כל ימיה. והשיב מהר"ם על זה, כלום חלקנו אלא בין מים שיש להם סוף למשאל"ס, אבל במשאל"ס גופייהו לא פלוג רבנן בין היכא דאיכא סלעים וטרשים להיכא דליכא, וכזאת וכזאת החמירו חז"ל בעדות אשה נפל לגוב אריות כו', ואף אם אנו היינו מוצאין ברצון תקנה לעגונה, אבל מה נעשה אין לנו אלא דברי רבותינו ז"ל עכ"ל. הנך רואה בעיניך כמה החמיר מהר"ם בן ברוך אפילו במקום סלעים וטרשים משום דלא פלוג רבנן, כל שכן וכל שכן בנידון דידן, דליכא סברא לאיפלוגי, שאין לבדות איזה חלוקים בסברות קלושות לחלק במשאל"ס, אלא אמרינן לא פלוג רבנן. חדא דאף אם לו יהי' כן יש לומר אילו ראו את דברי מהר"ם בודאי לא היו חולקין עליו, כידוע שכל פסקי מרדכי והגהות מיימוניות בתר מהר"ם גרירי, ואבתרייהו גרירי כל גדולי אשכנז שלפנינו, כמו מהרי"ל ומהרא"י, ותמיד שמעתתי' דמהר"ם בפומייהו שכיחי, ומימיהם אנו שותים ונהיגין כוותיהו. ועוד בכדי שלא תקשי אמהר"ם הראי' מפורשת שהביאו דהא חזינן בגמרא דטעה רב שילא באגמא דסמקא כיון דקוו וקיימו, ובגמ' דמסיק ולא היא היינו משום כיון דאיכא גלי כו', הא בלא"ה הוה קיי"ל כרב שילא, והרי מבואר בהדיא דהוה מחלקינן במשאל"ס גופייהו, ואמאי כתב מהר"ם בפשיטות דלא פלוג רבנן. ועל כרחך צריך לומר דמה שכתב מהר"ם לא פלוג רבנן [ל]או למימריה דאע"ג דאיכא טעמא לחלק לא רצו חכמים לחלק בגזרתם, אלא הכי קאמר, כיון דלא חילקו חכמים בין איכא סלעים להיכא דליכא שמע מינה דליכא טעמא לחלק בהכי, ואין לבדות חלוקים מלבנו. והשתא לא קשה מידי מהא דטעה רב שילא באגמא דסמקא, דהתם טעמא איכא כיון דקוו וקיימו, אי לאו דדחי הגמ' ולא היא כיון דאיכא גלי כו', אבל בין היכא דאיכא סלעים להיכא דליכא לא חלקו חכמים, משום שאין טעם. זוהי כוונת מהר"ם לפענ"ד.

והשתא אתי שפיר מ"ש מהרש"א וב"ח וט"ז בנידון שלהם דהוה ממש כמיא דקוו וקיימי, משום דבמים שתחת הקרח אי אפשר לו לצאת, ועוד שהקרח עצמו שמכסהו דומה לגיגית ולביתא דשישא ומרמרא דבפ"ט דסנהדרין (דע"ז ע"א) שחזקתן למיתה, משא"כ הסלעים וטרשים אין מעכבים את מרוצת המים ולא הוו מיא קוו וקיימא בשבילם, ואפשר שזרם המים יעבור דרך בין הסלעים או על גביהם, וגם האומדנא של השואל מחתיכות הגסות לא חש להו מהר"ם משום דיש לומר אדרבה החתיכות גסות של קרח הם הועילו להצילו שנטפס ועולה על גבי חתיכה ואחר כך הלך מחתיכה לחתיכה (כאשר שמעתי שאחד ניצול בכך). אי נמי יש לומר דמה שכתב מהר"ם דלא פלוג רבנן הוא כפשוטו, דאע"ג שיש טעם לחלק, וכדמשמע נמי מסוף לשונו וכזאת וכזאת החמירו כו', והא דטעה רב שילא באגמא דסמקא היינו משום שיש שינוי במים עצמן דקוו וקיימי ויצאו מתורת מים שאל"ס, ונחשבים כמים שיש להם סוף. וכן בענין הנדון דמהרש"א והב"ח והט"ז שהגלידו המים ונעשו קרח ע"פ המים, שיצאו המים מתורת משאל"ס, משא"כ בנדון דמהר"ם שבשביל הסלעים וטרשים לא יצאו המים מתורת משאל"ס, שכיון שאין השינוי במים עצמן לא פלוג רבנן. ואיך שיהי' על כל פנים בנידון דידן לא יצאו המים מתורת משאל"ס, אף שהנטבע הי' שיכור, והי' לבוש מלבוש כבד, לא פלוג רבנן אפילו אם הי' טעם לחלק, לפי מ"ש בשם מהר"ם, ומכל שכן שאין טעם נכון לחלק כמו שנתבאר.

והנה כל זה באיסור משאל"ס שהוא לכתחלה, אבל בנידון דידן עוד יש מקום עיון אם שהו עד כדי שתצא נפשו, שאם לא שהו אפילו בדיעבד תצא, דהוה ספיקא דאורייתא, ומדבריך משמע שכאשר חקרת ששהו יותר מרבע שעה וקרוב לחצי שעה די בכך (גם בזה חזיתי תיוהא שלא שהו בעמדם על מקום אחד, אלא שבהליכתם הביטו אחריהם, וידוע שהמים מתעמקים ואי אפשר לראות כל כך). ובאמת משמעות הגמרא שהביאו על מתניתין דהכא, הא דתניא מעשה בנחוניא חופר שיחין כו', דב' שעות יש שהות במים עד שתצא נפשו. וכן הוא מבואר בהדיא בתשובות הריב"ש סי' שע"ז, שעלה בדעתו דלא בעינן דחזיוהו בשעתי' אלא אם כן שהה ג' ימים במים מעת שתצא נפשו, ופירש שם דהיינו משעה שלישית. וכ"כ בתשובת פרח מטה אהרן ח"ב סי' ך' בשם מהרא"י, שעשה סמוכות לדברי הריב"ש [מגמ' הנ"ל, וכתב עוד שכן כתב מהרח"ש⁹]. אבל בתשובות מהרי"ט ספר ב חלק אהע"ז סי' כ"ו מתחלה צידד לומר מדעת עצמו ששיעור שתצא נפשו הוא נלמד [מסוגי' דהפרה, (דהיינו) ממעשה דנחוניא כו' ואחר כך¹⁰] דחה זה ואמר דהגמרא מיירי בשעות קלות [ולא שעות ממש, אלא כלומר פעם ראשונה ושניה כששאלוהו כו' עיי"ש¹¹]. וכמדומה שלא ראה תשובת הריב"ש בשעה זו, שאלמלי ראה לא היה כותב נגדו בפשיטות כל כך. וגם מה שדחה דהגמ' מיירי בשעות קלות, לישנא לא משמע הכי, ובפרט בפירוש רש"י. וגם למאי נפקא מינה סיפרה הברייתא שעה ראשונה אמר להם שלום שני' כו' שלישית אמר להם עלתה, אם לא ללמדך דבשעות תליא מילתא וכדפרש"י. ותו מדהביא הגמ' בריי' זו על האי מתניתין דהכא משמע דלפרושי מתניתין אתא. ולולי דמסתפינא אמינא שנעלם לפי שעה ממהרי"ט שלא נזכר בשעת עיונו דההיא ברייתא שנוי' ביבמות אמתניתין דהכא, ומשום הכי כתב שנלמד מסוגי' דהפרה.

איברא שיש לצדד בזה ע"פ פסקי מהרא"י סי' קל"ט, ורמ"א הביאו לפסק הלכה, דבמקום אומדנות והוכחות אפילו בעדות הגוי על ידי שאלה, אם ניסת על פי חכם לא תצא, והרי עדות זו לאו עדות כלל. וכן למדו מכאן החלקת מחוקק ובית שמואל אף היכא דליכא עדות כלל (אלא שכתבו דלמעשה צריך להתיישב בדבר זה, משום דלא סבירא להו כמהרא"י אלא בצירוף העד, דהא דנאמן עד אחד וכן גוי מסיח לפי תומו כתבו התוס' ר"פ האשה רבה שדומה הגון להאמין כו', וכן היכא דאיכא אומדנות והוכחות דומה הגון להאמין להעד אפילו על ידי שאלה, משא"כ היכא דאין כאן עד כלל. וכל שכן לפי מ"ש הרמב"ם דבמסיח לפי תומו מדאורייתא מהימן, ודאי יש לחלק בין איכא עד אפילו על ידי שאלה להיכא דאין עד כלל), דהויא בחזקת אשת איש דאורייתא, וכמו שביאר בעצמו להדיא, ואפילו הכי מועילות אומדנות והוכחות לענין שלא תצא בדיעבד. ואם כן הוא הדין והוא הטעם במשאל"ס אפילו לא שהה כדי שתצא נפשו. והא דבעינן ששהו כדי שתצא נפשו אפילו במים שיש להם סוף, ואפילו בדיעבד, היינו היכא דליכא אומדנא והוכחה, אבל היכא דאיכא אומדנא והוכחה אפילו לא שהה נמי לא תצא בדיעבד. ומה שאבד זכרו ונשכח שמו חשיב מהרא"י התם הוכחה ואומדנא גמורה, אפילו באדם בינוני. וכן משמע ברמב"ם פ"ז מהל' נחלות שכתב מי שטבע במשאל"ס ובאו עדים ואמרו שטבע בפניהם ואבד זכרו כו', ומדכתב ואמרו שטבע בפניהם סתם, ולא פירש ומת או ולא עלה, כמו שדקדק לכתוב בפי"ג מהל' גירושין הלכה י"ט וכ', עיי"ש במפרשיו, משמע דאפילו לא שהו עד שתצא נפשו, מכל מקום אם אבד זכרו יורדין לנחלה משום דהוה אומדנא דמוכח טובא. וכל שכן לפי מה שכתב הסמ"ע בסוס"י רפ"ד דאם אבד זכרו מסתמא שמעו בו שמת, והוא הדין והוא הטעם לענין אם נישאת בדיעבד שלא תצא. וא"כ בנ"ד שנטבע בחה"מ סוכות תקע"ב, זה כבר עברו ששה שנים, ובודאי אבד זכרו ושמעו בו שמת, אפילו לא שהו עד שתצא נפשו יצאה מחזקת אשת איש דאורייתא ואם ניסת לא תצא.

ברם הא מילתא דכתב מהרא"י, דאפילו באדם בינוני הויא הוכחה בזמן הזה איכא לספוקי מהו אדם בינוני, דודאי יש מדלת העם שעוקר דירתו ממקום למקום קרוב ולא נודע מקומו איו, לפי שאין דורש ואין מבקש שם על לב בהמצאו או בהעדרו, ולפעמים יש אפילו מדלת העם שיש לו אוהבים ושכנים והם גם כן אנשים כמותו ודורשים ומבקשים אותו ויודעים אנה פנה, אפילו אם הלך למרחקים יחקרו על ידי עניים הולכים וסובבים מעיר לעיר. ולכן הוגה ברמב"ם וכן הוא בשו"ע ואמרו אבד זכרו, שהעדים אמרו כך, משום שאף שאנחנו גם כן יודעים כן מכל מקום אין זו ראיה כל כך, דוגמא לדבר לא ראינו ולא שמענו אינו ראיה, אלא שהעדים שחקרו על הדבר מכמה עוברים ושבים הידועים, ואלו היה נמצא באחת המקומות הי' נראה ונשמע להם, דוגמא לדבר אמרו בכה"ג במנהג וכה"ג, כמ"ש הש"ך בח"מ סי' ל"ז ע"ש. ולפי הנראה שאדם בינוני הוא שיש לו משפחה בכמה קהלות, אפילו משפחה בינונית רק שבעלי המשפחה חשובה לפני גדולי העיר וקציניה, וכאשר הארץ רחבת ידים לפני הסוחרים הגדולים ומילתא דתמיהי מידכר דכירי אינשי ומספרים זה לזה, וגם מילתא דתמיהא זו שהאיש ההוא נטבע ונעלם מן העין חידוש הוא ושמים על לב לדבר מזה, וגם הסוחרים ששמעו ישימו על לב לספר בפני אחרים ואחרים לאחרים, שאז אפשר לומר כמ"ש מהרא"י שאילו היה חי ברחוק אפילו ש' פרסה היו יודעים ממנו. ולולי זה אין אתי יודע עד מה, ומה האות והמופת כי אבד זכרו, והרי לא ראינו אינו ראי'. וכל זה לפי הנראה לא ימצא באיש הזה שמקהלתכם, שאין לו דורשים כל כך, ואם כן אפילו בדיעבד תצא, אם לא שהו עד כדי שתצא נפשו, אפילו לדברי מהרא"י דלעיל.

ותו דעיקר דברי מהרא"י קשי' לי טובא, שלמד דאומדנות מהני בדיעבד אפילו באיסור דאורייתא מהא דהוה ס"ד בגמרא דצורבא מרבנן קלא אית לי', ואע"ג דמסיק לא היא כו' היינו לכתחלה, וכדאמר בגמרא דיעבד אין לכתחילה לא עכ"ל מהרא"י, והאיך למד איסור דאורייתא ממשאל"ס דהוה דרבנן. ודוחק לומר דמשמע ליה דמיירי אפילו לא שהה עד כדי שתצא נפשו, דמנ"ל הא, ואדרבה פשטא דלישנא דגמרא לא שנא צורבא מרבנן לא שנא אינש דעלמא כו', ובאינש דעלמא דליכא הוכחה [בזמן] התלמוד ודאי דבעי שהיי' עד כדי שתצא נפשו, אם כן הוא הדין לצורבא מרבנן נמי, דהא קאמר לא שנא כו'. ועוד דלכאורה דברי מ[הרא"י] מטין אחר פירש"י בכתובות (דכ"ב ע"ב) באומרת ברי שאין לבי נוקפי שאילו הי' חי הי' בא, דמשום הכי לא תצא, אבל הר"ן [חולק] עליו, דבאשם תלוי קיימא, והאחרונים הביאוהו, מכלל דלא אזלינן בתר אומדנא והוכחה מדאוריי' וצ"ע.

עד כה דברתי¹².

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org