מה שכתב מהר"ם בן ברוך בתשובות2 סי' תתקע"א מעשה בבחור א' שנטבע וחפשו אחריו ולא מצאוהו ובמקום שנטבע סלעי' וטרשים והגליד גדולכו', תשובה, כלום חלקנו אלא בין משיל"ס למשאל"ס אבל במשאל"ס גופייהו לא פלוג רבנן כלל בין היכא דאיכא סלעי' וטרשים כו' עכ"ל.
והנה נושאי כליו המרדכי והגהות מיימוניות3 לא הזכירוהו4. וגם הדבר תמוה מאד, הא עדיפא מינה מחלקי' בגמרא5 בין מיא דקוו וקיימי או לא, וכל שכן היכא דאיכא סלעים וטרשים, דבמיא דקוו וקיימי הרי יכול לצאת אלא שאינו יכול לשוט על פני המים למרחוק, ובסלעים וטרשים לא יכול לצאת כלל, וכדאמרינן בפ"ב דב"ב6 דעקולי ופשורי מטבעים במקומם מיד, ולא תלינן דאתו להכי מעלמא ואפילו מהאי דקרא7 כו', אע"ג דבכל התורה אזלינן בתר רובא אפילו במקום קרוב, דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב8, ומכל מקום היכא דאיכא עקולי ופשורי במשאל"ס.
ואף דבמשאל"ס מחמרינן טובא שמא צף למרחוק ובכה"ג, דנמצא הנטבע נמי בעינן לאלתר9 וכמש"נ10, ומעשה דעסיא11 יוכיח ששלשלוהו ברגלו כו', דכתב הרשב"א12 שלא כסהו הים או שיש לו סימן ברגלו, כמ"ש הנמוקי יוסף13, הא לאו הכי שמא אתא מעלמא, אע"ג דהנטבע לפנינו. מכל מקום היינו דוקא משום דבחריפותא דנהרא אזיל שזרם מים כבירים שוטפים מוליכים למרחוק, משא"כ בעקולי ופשורי. ואפילו אם תמצי לומר דלא תלינן בעקולי ופשורי במשאל"ס כמו בסתם יינם14, משום דאתחזק איסורא, אבל אם ידענו שנטבע במקום עקולי ופשורי למה נאסור. ואפילו בספק אם נפל למקום טרשים וסלעים כיון דבמקום סלעים וטרשים הוי כמים שיש להם סוף, כמו במיא דקוו וקיימי, ועדיפא מינה כדלעיל, אם כן הוה כמו ספק מים שיש להם סוף ספק משאל"ס דמקילין האחרונים15.
ותשובות מהר"ם ב"ב זו צע"ג. ולכן אני אומר על תשובה זו כמ"ש הב"י בי"ד סי' ל"ט על תשובת הרשב"א16 דלאו מר ברי' דרב אשי חתים עלה17.
והרי הב"ח18 ומהרש"א19 והט"ז20 התירו במי שנפל בקרח בנקב שעושין להשקות הבהמות, וחילא דידהו מגמרא הנ"ל דלא חששו במיא דקוו וקיימי אלא היכא למיחש לגלי כו'. ואע"פ שיש לדון בדבריהם, שאין הנדון דומה לראי', שהרי יכול לצאת בנקב אחר ואין זה מן הנמנעות, כמו ששמעתי21 שאירע מעשה כזה שירד לטבול בנקב ונשמט תחת הקרח ועלה דרך נקב אחר, מכל מקום בהא דמשמע להו מגמרא הנ"ל דמחלק בין מיא דקוו וקיימי או לא, אם לא היכא דאיכא למיחש לגלי, דבריהם אמת וצדק.