113

האביב, וכמו שלמדין^מא מ"שמור את חו­דש האביב, שמור אביב של תקופה שיהא בחודש ניסן"?

[וכמפורש ברמב"ם^מב שזהו העיקר, "ו­מפני מה מוסיפין חודש זה מפני זמן ה­אביב כדי שיהא הפסח באותו זמן שנאמר שמור את חודש האביב שיהי' חודש זה ב­זמן האביב כו", "על שלשה סימנין מעב­רין את השנה על התקופה ועל האביב ועל פירות האילן, כיצד ב"ד מחשבין ויודעין אם תהי' תקופת ניסן בששה עשר בניסן או אחר זמן זה מעברין אותה השנה ויעשו אותו ניסן אדר שני כדי שיהי' הפסח בזמן האביב ועל סימן זה סומכין ומעברין ואין חוששין לסימן אחר" (ואח"כ ממשיך ב­הלכה בפ"ע "וכן אם ראו ב"ד שעדיין לא הגיע האביב אלא עדיין אפל הוא כו'")].

אלא דרש"י לשיטתו, דקביעת חג ה­מצות בתור חג בחודש האביב, אינה מצד שצריך שיבא בתקופת האביב^מג, אלא מצד אביב של תבואה כמפורש בפרשתנו^מד, ולכן בציווי "שמור את חודש האביב" מ­פרש "שמור שיהא ראוי לאביב להקריב בו את מנחת העומר", שכוונתו בפשטות, שיהא בישול התבואה בכדי להקריב את העומר.

ו. והנה ענין יצי"מ (וזכירת יצי"מ) הוא "יסוד גדול ועמוד חזק בתורתינו ובאמונ­תינו"^מה. וי"ל שאחד מהענינים שלמדים מ­יצי"מ וזכירת יצי"מ לגבי כל עניני התורה ומצותי' הוא ענין האמור בב' הפרשיות (פ' בא ופרשתנו), דעד כמה שגדל ענין ה­זכרון, ועד שהזכרון הוא לא רק במחשבה אלא בא גם בדיבור ובמעשה בפועל בהקרבת קרבן ואכילת מצה^לג, הרי כ"ז אינו מספיק ובכדי שתהי' להדבר קביעות הוא רק כאשר יש לזה שייכות ופעולה גם בעולם כולו מחוץ להאדם. שהרי בפ' בא שמדובר בעיקר בזכירת יצי"מ, ועד ש­הזכרון בא במעשה כנ"ל, הרי עדיין לא חל ע"ז קביעת שם חג, ורק בפרשתנו שבה מדובר כמו שהחגים שייכים לתבואת השדה נעשו חגים קבועים.

וכ"ה ב"אמונתינו ובתורתינו": שיעור תוקף וקביעות האמונה והבטחון בנפש ה­אדם באופן אשר כל הענינים שבעולם לא

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org