בכל הנ"ל נתבאר אופן מכירת החמץ בקנין כסף וקנין אגב קרקע. אמנם לכמה מגדולי הפוסקים אינו מועיל קנין אגב קרקע בנכרי וגם אינו מועיל קנין כסף בנכרי כי אם יחד עם קנין משיכה, וכאן הרי אין הנכרי עושה קנין משיכה בכל החמץ שקונה.
רבינו הזקן כותב ע"ז בשלחן ערוך שלו (סי' תמ"ח ס"ח):
אבל בדיעבד שלא קנה הנכרי את החמץ אלא במשיכה בלבד או בכסף בלבד ועבר עליו הפסח הרי זה מותר אפי' באכילה.
ואת הטעם ע"ז כותב בהמשך דבריו שם:
כיון שהחמץ לאחר שהגיע זמן ביעורו, אף אם לא היה מוכרו לנכרי לא היה ברשותו של הישראל ולא נקרא שלו כלל שהרי אין רשאי ליהנות ממנו, אלא שהתורה העמידה את החמץ ברשותו להיות שמו נקרא עליו שיעבור עליו בב"י וב"י אם לא הוציאו מרשותו קודם שהגיע זמן הביעור ולא ביערו מן העולם לאחר שהגיע זמן הביעור, לפיכך בגילוי דעת בלבד שהוא מגלה דעתו קודם שהגיע זמן הביעור שאין רצונו כלל שיהיה החמץ שלו די בזה להפקיע מעליו איסור ב"י וב"י, וגילוי דעת זהו הוא מה שמקנה אותו לנכרי אע"פ שאינו קנין גמור המועיל מדין תורה שלא יוכל אחד מהן לחזור בו ולבטל המקח.
אמנם בהקדמתו לשטר מכירת החמץ חזר בו, כנראה, מפסק זה, שהרי כותב שם:
ומי שעולה על דעתו שמכירת חמץ הוא מד"ס … שגגה הוא בידו … ולזאת אם המכירה אינה כדת עובר עליו בבל יראה ובל ימצאCXIX.
ומשיגרת הלשון נראה לכאורה דאפילו בדיעבד יש להחמיר במכר את החמץ לנכרי בקנין כסף בלבד, אבל אינו מוכרח.
ומטעם זה הוסיף רבינו לכתוב בסדר מכירת חמץ, שמלבד קנין הכסף וקנין אגב קרקע יש להוסיף עוד שני קנינים, האחד הוא קנין תקיעת כף –"וגם נתתי לו ידי על המכירה הנ"ל כדרך התגרים" שיש אומרים שהוא מועיל גם מדין תורה, והשני הוא קנין מסירת המפתחות, דלקמן.