156

מקיים דברו אף שמצד הדין לא הי' מחוייב בזה, ומצד טעם זה אין חילוק אם המקבל הוא עשיר או שהיא מתנה מרובה (והמקבל לא סמכה דעתי') או שלא בפני המקבל וכו' — כי בכל אופן ה"ז שינוי בדיבורו, שאינו מקיים מה ש­אומר; ואין לומר ע"פ גודל מדת חסידות דרב (שרב במיוחד הי' נוהג בעשרה מילי דחסידותא^טז) שלא קיים דברו ב­פרטיו.

ואע"פ שבבבלי איתא^יז שרב פליג על ר' יוחנן וס"ל דדברים אין בהם משום מחוסרי אמנה — הרי גם שם המדובר הוא ע"פ הדין ולא בהנהגתו המיוחדה של רב עצמו; משא"כ בהא ד­ירושלמי ב"מ שקאי בהנהגת רב עצמו כמו בהא דשביעית^יח.

ג. ונראה לבאר כ"ז בהקדם הדיוק בשינוי הלשון בב' הסוגיות דירושלמי: בסוף שביעית לשון רב היא "כד אנא אמר לבני ביתי", ובב"מ הלשון — "רב מפקד לשמשי'".

[ואין לומר דלהיות שהנהגה זו היתה מדת חסידות, לכן לבני ביתו רצה ל­הראות ולחנכם במדת חסידות, משא"כ לשמשי' שלא מוטל עליו חינוכו^יט — ד­הרי גם כאשר "מפקד לשמשי'", המדובר הוא הנהגה בתור שלוחו של רב].

ונ"ל דהחילוק הוא, דבדבריו לבני ביתו קאי רב בממון ורכוש הפרטי של רב ובני ביתו, משא"כ מ"ש לשמשי' דוקא (כי אין שייך לומר לב"ב) איירי לא ברכושו הפרטי של רב וב"ב, אלא ברכוש הנמצא ברשותו בתור רב בעירו, שכמה סוגי רכוש נמצאים ברשותו וב­אחריותו (אף שאינם שלו), וכמו: קופת הקהל, ממון (דיחיד או רבים) שנמסר לו לחלקו או להיות ממונה בחלוקתו ל­צדקה. וכיו"ב^כ.

ומובן שבנוגע לרכוש זה שברשותו (שאינו שלו), הי' רב רגיל לצוות ל­שמשי' (שמש ב"ד) וכיו"ב, ואילו בשיי­כות לרכוש (ענינים) שבביתו — הי' רב מצווה לבני ביתו, כולל משרת ושמש בביתו.

ועפ"ז מובן החילוק בין עובדא דרב שבירושלמי שביעית לעובדא שבירושל­מי ב"מ:

הנהגת רב בשייכות לרכושו הפרטי (שאודותו צוה לבני ביתו) היתה במדת חסידות שלא לשנות מדיבורו (אפי' כ­שזה קשור בהפסד ממון, כגון במתנה, או במכר כשנתייקר השער וכיו"ב^כא); אבל בנוגע לרכוש שאינו שלו, אלא רכוש של הקהל (או דיחיד) הנמצא ברשותו, אין מקום להחמיר על עצמו לנהוג ב­

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org