בעסק התורה עי"ז זומר את העריצים ומכרית את הקליפות המסתירים כו'. וכדברי הילקוט הוא בשה"ש רבה בפסוק הנצנים נראו בארץ. וענין זה הוא ע"ד רוממות אל בגרונם ועי"ז וחרב פיפיות בידם כו':
(ד) פ"ז דסוטה דל"ה סע"א דרש רבא מפני מה נענש דוד מפני שקרא לד"ת זמירות. שנאמר זמירות היו לי חוקיך. א"ל הקב"ה ד"ת דכתיב בו התעיף עיניך בו ואיננו אתה קורא אותן זמירות כו'. ע' גבי יהושע שהשתיק השמש מלומר שירה ע"י משנה תורה. י"ל זמירות ושיר המלאכים ממשיך חיות העולמות שע"ז נאמר מה רבו מעשיך כולם בחכמה עשית. ושרשו מיחוד חיצוני דחו"ב. וביאר בפע"ח שער הק"ש פ"ו ופי"א דהיינו ההמשכה מחו"ב עצמן אבל יחוד פנימי דחו"ב נמשך מלמעלה היינו מא"א ועתיק עד שנמשך מאוא"ס ממש. וזהו ענין התורה. וזהו ההפרש בין זמירות לתורה. וגם י"ל החכמה של הזמירות שהוא חכמה השייכה להמדות לעורר ההתפעלות ולהדבור שבו יתלבשו המדות. וכמ"כ ענין השבחים למעלה הוא לעורר גילוי המדות והדבור והחכמה שבהן. אבל חכמת התורה היא חכמה שאינה שייכה למדות ולעולמות כ"א חכמה והשגה באוא"ס או בתיקון פרצופי האצילות כמ"ש באג"ה בסופו. ומה שנאמר ובלילה שירה עמי על עסק התורה היינו שירה של הקב"ה שהוא אדרבה אותיות שלמעלה מהחכמה כ"א אותיות התענוג שהן מקור ושרש להתהוות החכמה:
והנה רש"י בסוטה שם פי' בבית מגורי כשהייתי בורח מפני אויבי ויגורתי מפני הייתי משתעשע בחוקיך והיו לי זמירות לשעשעני עכ"ל וכ' מהרש"א זמירות קרית להו כי הזמר הוא בפיו של אדם לפי שעה אבל ד"ת הם צריכים תמידית שלא ימושו מפיו כדי שלא ישתכחו ממנו ועד"ז אמרו גמרא גמור זמורתא תהא ומיירי מקרא התעיף עיניך דאיירי בד"ת:
(ה) עמ"ש מענין מו"ס דכולם בחכמה עשית קאי על חכמה דאצילות שמתפתחא לל"ב נתיבות ומשם שורש חיות העולמות וזו כערך השכל לגבי כח השכל. אבל מו"ס אינו עד"ז אלא כמו חכמת הציור לגבי חכם גדול ונק' רק שערות. עד"ז חכמת התורה היא ממו"ס ומה שנמשך ממנה בעולמות רק שערות. גם אפ"ל שורש חיות העולמות מח"ת שיש לה ל"ב נתיבות ונק' לב. ושורש התורה מל"ב נתיבות חכמה עילאה הנק' כבוד וזהו יהי רקיע ויהי מבדיל בין מים למים:
(ו) בד"ה מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם פי' רבינו ז"ל חתנים הם הנשמות ע"ד ביום חתונתו זה מ"ת והתורה נק' מורשה מאורסה לנש"י שנק' חתן ונערים הם המלאכים ודרך כלל מט"ט וסנדל נק' נערים. והנשמות שרשן מח"ע ממש ישראל עלו במחשבה. ע"כ צהלותן הוא מחופתם המקיף דחכמה כי על כל כבוד חופה כבוד חכמים ינחלנו ל"ב נתיבות החכמה. אכן המלאכים עליותן אינו בבחי' חופה דחכמה. כ"א בבינה ששם שורש יין המשמח והנגינה הוא השיר שעל היין. וכענין שיר הלוים על היין ועבד הלוי הוא להמשיך הגילוי מהבינה כו' אבל החכמה כי טובים דודיך מיין בחי' שמן שצף ע"ג היין שהוא גבוה מבחי' ההעלם של הגילוי כו' כי בחכמה שורה אוא"ס ממש. וא"כ עד"ז ג"כ י"ל ההפרש בין זמירות שה"ע ממשתה נגינתם. ובין ד"ת שהוא חתנים מחופתם. ובמ"א נתבאר שבחי' וקול המעורר כוונה אינו ערוך לכמו שהכוונה עמוקה בלי שיצטרך קול לעורר. בת"א פ' שמות ד"ה קול דודי וע' זח"א פ' ויחי דרי"ו סע"ב בענין קחו לי מנגן והי' כנגן המנגן ופי' הרמ"ז שעי"ז המשיכו ג' מוחין. וניגון סודו בבינה כמ"ש הרמ"ק בערך מנגן. גם ג' שמות אל אלקים
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור