היושבת בגנים גו' ברח דודי גו' על הרי בשמיםא, ומבאר אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע במאמרו ד"ה זהב שאמרו בכ"ד טבתג (יום ההילולא דאדמו"ר הזקן), שהיושבת בגנים מדבר בהגילוי דג"עד, גנים (לשון רבים) הםה ג"ע התחתון וג"ע העליון שהם בבי"ע (געה"ת בעשי' וגעה"ע בבריאהו) והיושבת בגנים היינוז מלכות דאצילות שמצמצמת עצמה לישב בהגנים, וברח דודי גו' על הרי בשמים מדבר בהגילוי דלע"ל, שהוא נעלה הרבה יותר ועד באין ערוך מהגילוי דג"ע, דהגילוי דג"ע הוא אור הממלא והגילוי דלע"ל הוא אור הסובב. דזהו מ"ש ברח גו' על הרי בשמים (ברח דוקא), שהעלי' מהגילוי דג"ע להגילוי דלע"ל היא בדרך בריחה ודילוג שלא בסדר והדרגה. ואעפ"כ, בכדי לקבל גילוי אור הסובב דלע"ל, הוא דוקא ע"י קדימת הגילוי דאור הממלא שבג"ע. וזהו היושבת בגנים (ואח"כ) ברח דודי גו' על הרי בשמים, שבתחילה צ"ל הגילוי דהיושבת בגנים ועי"ז דוקא מגיעים (בדרך בריחה ודילוג) להגילוי דהרי בשמים.ב) וביאור הענין, הנה החילוק בין אור הממלא לאור הסובב הוא, דאור הסובב הוא אור פשוט, ואור הממלא בא בהתחלקות, אור החכמה אור החסד וכו'. ומבואר במאמר הנ"ל, דמזה שאור הממלא בא בהתחלקות, אף שההתחלקות בפועל היא ע"י שמתלבש בהכלים, הכרח לומר, שגם בהאור עצמו (לפני התלבשותו בכלים) יש שייכות להתחלקות. דהנה בפרדסח מבואר, דההתחלקות שנעשה באור ע"י התלבשותו בכלים, הוא רק בנוגע לפעולתו (באיזה אופן הוא פועל בנבראים, דכשמתלבש בכלי החסד הוא פועל פעולת החסד, ועד"ז בכל הספירות), אבל האור עצמו נשאר בפשיטות שלו. ועפ"ז הי' אפשר לומר, שהאור מצד עצמו (לפני התלבשותו בכלים) הוא פשוט לגמרי (שאין לו כל שייכות להתחלקות), וכמשל אור השמש (המובא בפרדסח), דעם היות שמצד עצמו הוא אור פשוט (שהרי אור הוא מעין המאור ודבוק בהמאור), מ"מ כשמאיר ע"י זכוכית לבנה אדומה או ירוקה, הוא נראה (ופועל) כפי גוון הכלי. אמנם לכאורה ביאור זה אינו מספיקט. שהרי ידועי, דאור הסובב, גם כשמאיר בתוך הכלים, אין הכלי פועל בו שינוי, אפילו שיהי' רק נראה כפי אופן הכלי [וכמובא גם במאמר הנ"ל, שהאור דעתיקיא, גם כמו שהוא נמשך בז"א, הוא בבחינת פשיטות]. ומזה מוכחי, דזה שבאור הממלא נעשה (ע"י הכלים) ציור והתחלקות (בנוגע לפעולתו עכ"פ) הוא מפני שאור זה (גם לפני התלבשותו בכלים) הוא בגדר התחלקות.
ג) והענין הוא, דאור הקו (דאור הממלא הוא בכלל אור הקו) המשכתו היא ע"י הצמצום, שהיא המשכה שבדרך דילוג. דענין הצמצום (צמצום הראשון) הוא שהאור שהי' תחילה נתעלם לגמרי ונשאר חלל ומקום פנוייב, ומכיון שההמשכה שלאח"ז היא לאחרי התעלמות (הפסק) האור לגמרי, הרי ההמשכה שלאח"ז היא בדרך דילוג. [והגםשגם בעת הצמצום נשאר רשימו כמבואר בכ"מיג, וכמובא גם במאמר הנ"ל ד"חלל לאו דוקא"יד אלא שנשאר רשימו, הרי ענין הרשימו הוא כח נעלם, וכידועטו דענין הרשימו הוא כח הגבול שבא"ס, שרש הכלים, אבל בענין אור וגילוי, הצמצום הוא סילוק והתעלמות לגמרי, והמשכת האור שלאחרי הצמצום היא המשכה בדרך דילוג]. ולכן, גם הדביקות דאור הקו היא דביקות שע"י הפסק (ואינה בבחינת דביקות ממש), ובמילא אינו בבחינת אור וגילוי כ"כטז. וכמשליז חיות השערות שאינו דומה לחיות האברים, שהוא חיות מצומצם ביותר, ועד דכשחותכין השערות אינו מרגיש כאב, לפי שאופן המשכתן מהמוח הוא ע"י הפסק הגולגולת. ועד"ז הוא בהנמשל למעלה, דאור הסובב, כיון שהמשכתו ממקורו ודביקותו במקורו הוא שלא ע"י הפסק [דהגם שגם אור הסובב הוא אור שנמשך לאחרי הצמצום, הרי ידועיח שפעולת הצמצום באור הסובב היא (בעיקר) לא בנוגע להאור גופא, כי אם, שלא יאיר בגילוי (בפנימיות) ורק בבחינת מקיף וסובב. דבאור הממלא הצמצום הוא בנוגע להאור עצמו, שע"י הצמצום נמשך (ונתהוה) אור כזה שלא הי' קודםיט. משא"כ פעולת הצמצום באור הסובב היא (כנ"ל) שיהי' בבחינת מקיף וסובב, אבל האור עצמו אינו אור שנתהוה אח"כ כ"א הוא הגילוי דאוא"ס שלפני הצמצום, גילוי שלא ע"י הפסק], לכן הוא אור וגילוי ממש (דוגמת חיות האברים), ואינו בגדר ציור והתחלקות. משא"כ אור הממלא (אור הקו), שאופן המשכתו מאוא"ס ודביקותו באוא"ס הוא ע"י הפסק הצמצוםכ, אינו בבחינת גילויכ"כ (כ"א בדוגמת חיות השערות), ולכןכא הוא בגדר התחלקות (היינו, שע"י התלבשותו בכלים יהי' האור נראה כפי אופן הכליכב).
ד) וזהו שהעלי' מהגילוי דג"ע להגילוי דלע"ל היא בדרך בריחה (כמו שנתבאר לעיל (בתחילת המאמר) דיוק הלשון ברח גו' על הרי בשמים, ברח דוקא), דכיון שהחילוק שבין אור הממלא (הגילוי דג"ע) לאור הסובב (הגילוי דלע"ל) הוא (לא רק זה שאור הממלא בא בהתחלקות ע"י הכלים, אלא גם) באופן המשכתם ממקורם, דאור הממלא נמשך ע"י הפסק הצמצום משא"כ אור הסובב, הרי מובן, שהחילוק שביניהם הוא חילוק שבאין ערוך, ולכן העלי' מהגילוי דג"ע (אור הממלא) להגילוי דלע"ל (אור הסובב) היא בדרך בריחה. דכמו שהמשכת אור הקו מאוא"ס שלפני הצמצום היא בדרך דילוג, כן גם העלי' מאור הממלא (אור הקו) לאור הסובב (שהוא הגילוי דאוא"ס שלפני הצמצום) היא בדרך בריחה, שלא בסדר והדרגה.
ה) אמנם, עם היות שהגילוי דג"ע הוא באין ערוך להגילוי דלעתיד, אעפ"כ, הגילוי דג"ע הוא הקדמה שעל ידו (דוקא) מגיעים להגילוי דלעתיד (כנ"ל בתחילת המאמר). והענין הוא, דהנה קודם יגמה"ר כתיבכג הוי' הוי' ופסיק טעמא בגווייהוכד. וידועכה דהוי' הא' הוא הוי' דלעילא, שם הוי' שבאוא"ס שלפני הצמצום, והוי' הב' הוא הוי' דלתתא,שם הוי' שבאור הקו, ופסיק טעמא בגווייהו הוא הפסק הצמצום שבין אוא"ס לאור הקו. וזהו גם מ"ש בפסוק ראשון דק"שכו הוי' אלקינו הוי', דאלקינו הוא הצמצום שבין הוי' דלעילא (אוא"ס שלפני הצמצום) והוי' דלתתא (אור הקו)כז. ומבאר בהמאמר, דמ"ש אלקינו (בין ב' השמות הוי'), דאלקינו (משא"כ אלקים) עם היותו מורה על מדת הדיןכח יש בו הטי' לחסד ולרחמיםכט, כי ע"י אלקינו דוקא הוא החיבור שיומשך הגילוי והשפע מהוי' דלעילא להוי' דלתתא. ויש לומר הביאור בזה, שהוא ע"ד הידועל בענין הכלים, דהגם שבאם הי' נשאר מתחילה אור הקו לא הי' אפשר להיות התהוות הכלים, ומ"מ לאחרי שנתהוו הכלים הם יכולים לקבל את הגילוי דאור הקו, כי כיון שהתהוותם היתה ע"י הצמצום בדרך סילוק דוקאלא, לכן נתהוו באופן כזה דלא רק שאינם מתבטלים מהגילוי דאור הקו אלא יתירה מזו שגילוי האור הוא ע"י הכלים דוקא [כי בהצמצום שבדרך סילוק דוקא מתגלה העצםלב שלמעלה מהגדר דגילוי (אורות) והעלם (כלים), ולכן ע"י הצמצום בדרך סילוק נעשה החיבור דכלים ואורות], עד"ז הוא גם בנוגע לאור הקולג, דע"י שהמשכתו מאוא"ס היתה ע"י הצמצום בדרך סילוק, עי"ז נעשה באופן דלא רק שלא יתבטל ע"י הגילוי דאוא"ס הבל"ג, אלא יתירה מזו, שעל ידו דוקא יהי' הגילוי דאוא"ס.
ו) וממשיך בהמאמר, דע"פ המבואר במ"אלד דאלקינו אלוקה שלנו הוא שם הוי' שבכאו"א מישראל, חלק הוי' עמולה, מובן עוד יותר דאלקינו מחבר ב' השמות, דע"י העבודה דישראל בד' אותיותהוי' שבנפש, נעשה החיבור דב' השמות, שבהוי' דלתתא מאיר הגילוי דהוי' דלעילא. ומבאר שם, דענין היו"ד דשם הוי' שבנפש הוא הנחת עצמותו, אז ער לייגט זיך אוועק לגמרי צו אלקות ואינו מתחשב עם שכלו. דלא זו בלבד דגם כשהשכל שלו מחייב באופן אחר אינו מתחשב עם זה (כולל גם זה שאינו מתחשב עם זה שיאמרו עליו שהנהגתו היא היפך השכל), אלא יתירה מזו, דזה שמניח את עצמו לאלקות הוא לא מצד זה ששכלו מחייב כן (כמבואר במ"אלו שהשכל עצמו מחייב שישנם ענינים שלמעלה מהשכל), כי אם, שמניח את עצמו לאלקות בלי שום חשבונות. וענין הה' ראשונה הוא ההתבוננות איך שכל הגילויים שבעולמות, אפילו הגילוי דסוכ"ע ומכ"ש הגילוי דממכ"ע, הם רק הארה בלבד שנמשכה ע"י כמה וכמה צמצומיםלז. ועי"ז נעשה לו צר ביותר, עס ווערט אים זייער ענג, ובפרט כשמתבונן במעמדו ומצבו הפרטי איך שהוא מרוחק מאלקות [שהסיבה לזה שהוא נמצא במצב כזה היא מפני שהאור והגילוי שמאיר בכללות העולמות הוא רק הארה מצומצמת, שכל שההארה נמשכת למטה יותר היא מתצמצמת יותרלח, שזוהי הסיבה לזה שבא למצב כזה], שמזה נעשה לו צר עוד יותר, עס ווערט אים אזוי ענג ביז ער געפינט זיך קיין אָרט ניט. ויש לומר, שבכדי שיונח אצלו (עס זאָל זיך אָפּלייגן) באמת הבנה והשגה זו צריך להיות תחילה הביטול דהנחת עצמותו. דמכיון שהשכל הוא מציאות, הנה מצד השכל גופא אי אפשר שיונח אצלו באמת (ועד באופן שיהי' לו צר מזה) איך שכל המציאות דכל ההשתלשלות רחוק כו', ולכן צריך להיות תחילה הביטול דהנחת עצמותו שלמעלה מהשכל, ענין היו"ד, נקודה בלבד, וזה פועל גם על השכל שיתאים להנקודה, נקודה בהיכלאלט. וענין הוא"ו דשם הוי'שבנפש הו"ע עסק התורהמ. דלאחרי ההתבוננות (העבודה דה' ראשונה) שכללות הגילויים שבעולמות הם רק הארה מצומצמת, שמזה נעשה צר לו מאד (כנ"ל), הנה ויצעקו אל הוי' בצר להםמא, שצועק (ומתפלל) אל הוי' שיהי' הגילוי דעצמות אוא"ס שלמעלה מהצמצום, וזה מביא אותו לעסק התורה, שעי"ז מאיר לו הגילוי דעצמות אוא"ס. דהגם שאורייתא מחכמה נפקתמב, הרי ידוע הדיוק דבעל ההילולא (דכ"ד טבת)מג, דמלשון זה עצמו (אורייתא מחכמה נפקת, נפקת דוקא) מובן ששרש התורה הוא רצון העליון וכו' שלמעלה מהחכמה, ורק שאח"כ באה בחכמה ומשם היא נפקת בבחי' גילוי. וענין ה' אחרונה דשם הוי' שבנפש הוא מעשה המצוותמ, שזה בא לאחרי העבודה דוא"ו, תורה, כי בכדי לקיים המצוות כדבעי, צריך לידע את המעשה אשר יעשה.
ז) והנה אף שהעבודה דמעשה המצוות היא ה' אחרונה שלמטה מעסק התורה שהוא הוא"ו, הרי מזה גופא מובןמד דיש מעלה במצוות לגבי תורה. וכמבואר בארוכה במאמר הנ"ל, שהתורה, עם היות ששרשה הוא רצון העליון וכו' שלמעלה מהחכמה (כנ"ל), הרי הרצון דתורה נתלבש בחכמה, דמזה מוכחמה שרצון זה (גם לפני התלבשותו בחכמה) הוא רצון שמורכב באיזה דבר, משא"כ הרצון דמצוות הוא רצון שאינו מורכב בשום דבר. שהרצון דמצוות הוא בעשי' בפועל דוקא, כי העשי' בפועל (בגשמיות) אינה בערך כלל, ובמילא אין שייך לומר שהרצון נתלבש בהמעשה (כי ענין ההתלבשות הוא בדבר שבערך דוקא), ולכן הרצון שבמעשה הוא רצון שאינו מלובש ואינו מורכב בשום דברמו. וע"י מעשה המצוות מיתוסף עילוי גם בההבנה וההשגה דתורה, כמ"שמז טוב טעם ודעת למדני כי במצוותיך האמנתי, דעל ידי קיום המצוות(במצוותיך), ובפרט כשקיום המצוות הוא לא מצד הטעם והכוונה ורק מצד אמונה פשוטה (האמנתי), מגיעים לטוב טעם ודעת שבתורהמח.
ח) וזהו היושבת בגנים גו' ברח דודי גו' על הרי בשמים, דהנה ידועמט שהגילוי שבג"ע הוא (בעיקר) זה שמתגלה להנשמות הפנימיות והאלקות של התורה שלמדו למטה, משא"כ הגילוי דאוא"ס שנמשך ע"י המצוות, זה יתגלה בעיקר לע"ל, דשכר מצוות בהאי עלמא ליכאנ, שאז יהי' הגילוי דאור הסובב, ועוד למעלה יותר שיהי' גילוי העצמות. וזהו שהגילויים דלע"ל נק' הרי בשמים, היינו הרים שבשמיםנא, שמים הם מקיפים כל עלמין, והרים שבשמים (שגם בשמים הם הרים, בולטים) הו"ע גילוי העצמות שלמעלה גם מסובבנב. ואומר על זה ברח גו' על הרי בשמים, כי הגילוי דממלא (שבג"ע) לגבי גילוי הסובב (שמים) ומכ"ש לגבי גילוי העצמות (הרי בשמים) הוא באין ערוך כלל [דלגבי העצמות, גם הסובב הוא אין ערוך. וכמ"שנג רבות עשית גו' נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך גו', רבות הם כללות כל הגילויים דסובב וממלא, שנק' רבות ע"ד מ"ש בזהרנד מאי רבות גדולות עילאין ורברבין, ועל זה אומר רבות עשית, דכל הגילויים, עם היותם רבות (עילאין ורברבין), הם כמו עשי' לגבי' ית'. וממשיך בכתוב נפלאותיך ומחשבותיך גו', נפלאותיך הם הגילויים דסובב (פלא, שלמעלה מהשתלשלות) ומחשבותיך הם הגילויים דממלא, ואומר שכל הגילוי דנפלאותיך ומחשבותיך הוא רק אלינו, אבל לגבי' ית' הם אין ערוך, אין ערוך אליך. והמשכתם, אגידה ואדברה (הגדה ודיבור הו"ע המשכה), מעצמות אוא"ס, היא ע"י ריבוי צמצומים, עצמו מספר]. וכיון שהסובב ומכ"ש העצמות הם למעלה מגילוי, לכן הגילוי שלהם לע"ל הוא ע"י קדימת אור הממלא (שמאיר בג"ע) שענינו (דאור הממלא) הוא גילוי, ולכן על ידו דוקא, גם הענינים שמצד עצמם הם בגדר העלם, נמשכים בגילוינה.ט) ויש להוסיף בזה שהוא ע"ד הידוע בפירוש חבריםנו מקשיבים לקולך, חברים הם מלאכי השרתנז, והם מקשיבים לקולך לקול התורה והתפלה דישראל, דלהיות שקול ודיבור האדם הוא גשמי, לכן, בכדי שיעלו התורה והתפלה של האדם הוא ע"י שהמלאכים מזככים אותם, דגפיף להון ומנשק להוןנח, וע"י שהמלאכים מעלים אותיות התורה והתפלה דישראל (פירוש הנ"ל במקשיבים לקולך), הנה בשכר זהנט הם מקשיבים לקולך שהם מקבלים מאותיות התורה והתפלה דישראלס, שהם נעלים הרבה יותר מהמלאכים ועד לעילוי שבאין ערוךסא, עד"ז הוא גם בענין הגילויים דלע"ל, דהגם שהם נעלים באין ערוך לגבי הגילויים דג"ע, מ"מ, מכיון שהגילויים דלעתיד הוא האור שנמשך ע"י עשיית המצוות בדברים גשמיים שבעוה"ז הגשמי והחומרי, לכן צריכים הם להזדכך ע"י שעולים לג"עסב, דג"ע הוא מזוכך בתכלית (כידועסג הטעם לזה שאדה"ר נגרש מג"ע, כי ג"ע אינו סובל מציאות החטא). אלא שעכשיו, גם לאחרי שמזדככים בג"ע, הנה עצם המצוה אינו מאיר בגילוי ורק הארה בלבד, אור הממלא. ועי"ז (כיון שענינו דאור הממלא הוא גילוי) יהי' לע"ל הגילוי דעצם המצוה, גילוי הסובב, ולמעלה יותר, הרי בשמים, גילוי פשיטות העצמות.