חלק שלישי; אגרת התשובה, פרק ב׳

פרק ב[מ: יג תמוז] [פ: ט תמוז]אך כל זה לענין כפרה ומחילת העון, שנמחל לו לגמרי מה שעבר על מצות המלך כשעשה תשובה שלימה, ואין מזכירין לו דבר וחצי דבר ביום הדין לענשו על זה חס ושלום בעולם־הבא, ונפטר לגמרי מן הדין בעולם־הבא. אמנם, שיהיה לרצון לפני ה׳ ומרוצה וחביב לפניו יתברך כקודם החטא, להיות נחת רוח לקונו מעבודתו – היה צריך להביא קרבן עולה אפילו על מצות עשה קלה שאין בה כרת ומיתת בית־דין, כמו שדרשו רבותינו־זכרונם־לברכה בתורת כהנים על פסוק ״ונרצה לו״; וכדאיתא בגמרא פרק קמא דזבחים, דעולה מכפרת על מצות עשה, והיא דורון לאחר שעשה תשובה ונמחל לו העונש. וכאדם שסרח במלך ופייסו על־ידי פרקליטין ומחל לו, אף־על־פי־כן, שולח דורון ומנחה לפניו שיתרצה לו לראות פני המלך (ולשון ״מכפרת״, וכן מה שכתוב בתורה ״ונרצה לו לכפר עליו״ – אין זו כפרת נפשו, אלא לכפר לפני ה׳ להיות נחת רוח לקונו, כדאיתא שם בגמרא, וכמו שכתוב: ״תמים יהיה לרצון״). ועכשיו, שאין לנו קרבן להפיק רצון מה׳ – התענית הוא במקום קרבן, כמו שכתוב בגמרא ״שיהא מיעוט חלבי ודמי שנתמעט – כאלו הקרבתי לפניך וכו׳״. ולכן מצינו בכמה תנאים ואמוראים, שעל דבר קל היו מתענים תעניות הרבה מאד, כמו רבי אלעזר בן עזריה, שהיה מתיר שתהא פרה יוצאה ברצועה שבין קרניה בשבת, וחכמים אוסרים, ופעם אחת יצאה כן פרתו של שכנתו ולא מיחה בה, והושחרו שיניו מפני הצומות על שלא קיים דברי חביריו; וכן רבי יהושע, שאמר: ״בושני מדבריכם בית שמאי״, והושחרו שיניו מפני הצומות; ורב הונא, פעם אחת נתהפכה לו רצועה של תפילין, והתענה מ׳ צומות; וכהנה רבות. ועל יסוד זה, לימד האריז״ל לתלמידיו על פי חכמת האמת, מספר הצומות לכמה עונות וחטאים, אף שאין בהן כרת ולא מיתה בידי שמים, כמו, על הכעס – קנ״א תעניות וכו׳; ואפילו על איסור דרבנן, כמו סתם יינם – יתענה ע״ג תעניות וכו׳; וכן על ביטול מצות עשה דרבנן, כמו תפלה – יתענה ס״א תעניות וכו׳. ודרך כלל, סוד התענית היא סגולה נפלאה להתגלות רצון העליון ברוך־הוא, כמו הקרבן, שנאמר בו: ״ריח ניחוח לה׳״, וכמו שכתוב בישעיה: ״הלזה תקרא צום ויום רצון לה׳״, מכלל, שהצום הנרצה הוא יום רצון: