סימן ב

סימן ב

סוחר שקנה בהקפה והוזל והפסיד הכל¹

נדרשתי לאשר שאלוני משפטי צדק, בסחורה דריגא דשנה זו, שהרבה קנו סחורה בהקפה יותר מהשגת ידם בכפלי כפליים על דעת להוליך לריגא, וידוע שבשנה זו הוזל השער בריגא מאד, ונתייעצו בזה הרבה סוחרים להמתין לרחמי שמים אולי יתעלה המקח ולא עלתה בידם, כי מדי יום הלוך וחסור עד שנשארו הסחורות בעין. אם חייב הקונה באחריות כל ההפסד ולשלם להמוכר בשלימות מגלימא דעל כתפי', או שאחריות ההפסד יהי' על המוכר. ואם פשע הקונה במה שהמתין זמן רב ולא מכר תיכף שלא הוזל כל כך². ואם כבר שילם הקונה להמוכר, או שקנה במזומן, אלא שחייב לו ממקום אחר, מה דינו. וגם אם ההפסד על המוכר, על מי חל ההוצאה מהולכת הסחורה ומטיפולה בריגא כל משך זמן ההוא³.

הנה ידוע מחלוקת הפוסקים בקונה סחורה על דעת להוליכה למקום פלוני, שדעת רשב"ם⁴ והרר"י⁵ בטור סי' ר"ל ס"ט, הובא בסמ"ע שם ס"ק ט"ו, שאפילו פירש בשעת המכירה שדעתו להוליכה למקום פלוני אין אחריות הזול על המוכר. ודעת הר"ח שגם בלוקח דינא הכי, כיון שגילה דעתו בשעת המכירה להוליכה למקום פלוני הרי זה כאילו התנה. וכן כתב הרמ"ה⁶, אלא שחילק בין אם קבע לו הזמן פירעון במקום פלוני (או אחרי בואו ממקום פלוני) דהוה כאילו התנה בפירוש, משא"כ אם לא תלה קביעות הזמן פירעון במקום ההוא, אעפ"י שפירש בשעת המכירה שדעתו להוליכה למקום פלוני, אין זה אלא גילוי דעת בלבד. והרי יש דברים דלא מהני בהו גילוי דעת, כמ"ש הרא"ש פי"א דכתובות (סי' ט) ופ"ז דגיטין⁷, וסבירא ליה להרמ"ה דהכא נמי לא מהני גילוי דעת בלבד.

ולענין דינא כתב בתשו' שער אפרים סי' ק"מ, דאם לא נתן מעות מספיקא לא מפקינן ממונא, והוא הדין אם חייב לו ממקום אחר, דכיון דספיקא דדינא הוא בפלוגתא דרבוותא מהני תפיסה, ומכל שכן אם תפס ברשות שהמוכר בעצמו התפיסו בידו.

ובס' נתיבות משפט (שם⁸) העלה דבמכת מדינה, דהיינו שמשהוזל במקום פלוני הוזל גם כן בכל המקומות, גם הרשב"ם⁹ והרר"י מודה דאחריות הזול על המוכר. וראייתו ממ"ש התוס' בפ"ד דכתובות (דמ"ז ע"ב) (והגמ"ר רפ"ה¹⁰) גבי שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה, שהקשו דאם כן כל אדם הלוקח בהמה ונטרפה או מתה נמי נימא אדעתא דהכי לא קנה. וסוף דבריהם דהיכא דהדבר תלוי בדעת שניהם לא אמרינן אדעתא דהכי כו' (כי מה לי בדעתו, כיון שיש דעת אחרת שכנגדו). ובמשנה למלך רפ"ו מהל' זכיי' (בתשו' מהר"ש הלוי¹¹) הקשה דהא גבי לא כתב לה כו' נמי תלוי בדעת שניהם, שאין האשה מתקדשת אלא לדעתה, וכן בההוא (כתובות דצ"ז א') דזבין ולא איצטריכו זוזי שבתוס' שם¹². ותירץ דהתם אין הפסד להאשה, שכשימות הבעל תחזור ותהי' פנויה כבראשונה, וכן בההוא דזבין ולא אצטריכו זוזי אין הפסד להקונה, דזוזי יהיב וזוזי שקיל. אך עוד אחת היא מ"ש התוס' בספ"ט דב"ק¹³ גבי הא דפריך יבמה שנפלה לפני מוכה שחין נימא אדעתי' דהכי לא קידשה נפשה, דמיירי שעדיין לא נישאת להבעל אלא נתקדשה לו, דבקדושין לבד אין לה שום טובה עדיין. ואם כן הכי נמי בלוקח על דעת להוליך למקום פלוני והוזל קודם שהגיע לשם, שעדיין לא הי' לו שום טובת הנאה שיכול להרויח שם, נמי שייך לומר אומדנא זו, דאין פסידא למוכר דסחורה יהיב וסחורה שקיל (ואע"ג דמפסיד הריוח שהי' יכול למכור ביוקר, אין זה אלא כמבטל כיסו דהוה גרמא). אלא דהיינו טעמא דהרשב"ם והרר"י דלא סבירא להו אומדנא זו בלוקח, משום דיש לומר מזלי' דידי' גרם ונסתחפה שדהו, ולא קשה מידי מה שהקשה התוס' (כתובות שם) דאם כן כל אדם הלוקח בהמה ונטרפה כו', דלוקח שאני דתלינן במזל דידי' דנסתחפה שדהו, משא"כ גבי שלא כתב לה כו', וביבמה שמת הבעל לא שייך לומר נסתחפה שדהו שהרי אין הבעל שדה של האשה (ולכאורה צ"ע, דהא גבי שלא כתב לה כו', אדרבה הורע כח האשה אע"ג דלא שייך נסתחפה כו'. אלא דיש לומר דהיכא דאיתניס שאני, וכדאמרינן רפ"ק¹⁴ אם תימצי לומר חלה הוא אנוס הוא חלתה היא מאי, אי מציא למימר לי' נסתחפה שדהו כו', אלמא אע"ג דאיהי מציא למימר נסתחפה שדהו ומעלה לה מזונות מכל מקום בחלה הוא פטור), משא"כ במכת מדינה דליכא למיתלי במזל דלוקח שייך שפיר לומר אומדנא דאדעתא דהכי לא זבין, היכא דאין פסידא למוכר, ולהלוקח לא הגיע עדיין שום טובת הנאה, עד כאן תוכן דברי הנתיבות משפט הנ"ל.

והנה לפי זה יש לומר דגם בנידון דידן הוי כמו מכת מדינה, לפי שידוע שהמקח של המדינה תלוי במקח דריגא (אם אין פאדרא'דין¹⁵ אחרים, וידוע שלא הי' בשנה זו), ואם הוזל שם הוזל גם כן בכל המקומות במדינה זו. ולפי דבריו שבכה"ג אזלינן בתר אומדנא לכולי עלמא, הרי כתב במשנה למלך שם דאמרינן אומדנא זו אפילו להוציא. ודחו שם כל הרבנים סברת הר"ש יונה¹⁶ בשתי ידים, וכ"כ במהרי"ק שרש קכ"ט להדיא, דלא תימא דדוקא להחזיק אזלינן בתר אומדנא אלא אפילו להוציא (וצ"ע שלא הזכירו הרבנים במשנה למלך דבריו). ומייתי ראי' מהא דאמרינן רפ"ה¹⁷ דרב אזיל בתר אומדנא, וצריך לומר דסבירא להו כתירוץ הראשון, ומהאי טעמא נמי סבירא ליה לר"ת אומדנא בנדוניית חתנים, אע"ג דמחשיב להבעל מוחזק אפי' בעוד הנדוניא ברשות האב, כמ"ש בהגהות מיימוניות רפכ"ב בשם תירוץ א' של התוס' שם (דנ"ה ע"ב ד"ה שאם), (ואפילו לסברת הר"ש יונה, ותירוץ השני של התוס', אם חייב לו כנגדו מקרי להחזיק מאחר שאינו רוצה להוציא ממנו).

הן אמת שמ"ש בנתיבות משפט בדעת הרשב"ם והרר"י לא משמע הכי מדבריהם כלל, שהרי הרשב"ם כתב בהדיא הטעם במקבל עסקא משום שלא הי' לו רשות להמקבל למכור כאן, והרר"י כתב דלא אמרינן אומדנא דאדעתא דהכי כו' אלא במוכר, שמפני אונס מוכר כו', משמע להדיא דבלוקח אין כאן אומדנא כלל, ולא משום דאזלינן בתר אומדנא דתליא במזלי' דהלוקח, אלא דאין כאן אומדנא דאדעתא דהכי כו', וכמ"ש התוס' להדיא בפ"ד דכתובות שם, דהיינו טעמא דלא אמרינן אומדנא בלוקח בהמה ונטרפה או מתה, משום דאנן סהדי שעל דעת ספק זה נכנס. אלא דהנתיבות משפט נמשך אחר מה שכתב המשנה למלך, בתשו' הר"ש הלוי, היכא דליכא פסידא לאידך אמרינן דאדעתי' דהכי לא נכנס. והוציא כן ממאי דקשיא לי', דהא גבי שלא כתב לה כו' וכן גבי זבין ולא אצטריכו זוזי נמי הרי תלוי בדעת שניהם וכמו שנתבאר לעיל. אבל באמת מעיקרא לא קשה מידי. לפי שהוא הבין דלמאי דמסיק התוס' דהיכא דהדבר תלוי בדעת שניהם לא אמרינן אומדנא דאדעתא דהכי כו' הדרי בהו, ממ"ש מעיקרא לחלק בין הלוקח בהמה ונטרפה כו' דעל דעת ספק זה נכנס, להא דשלא כתב לה כו' שלא על דעת כן נכנס, וסבירא ליה דהיכא דתלי בדעת שניהם לא אמרינן שלא על דעת כן נכנס, ולכך הוצרך לומר טעמא אחרינא בהא דשלא כתב לה כו', וכן בזבין ולא אצטריכו זוזי, משום דלא תלוי בדעת שניהם, כיון דליכא פסידא לאידך.

אבל האמת יורה דרכו, דלא חידשו במסקנתם אלא דהיכא דאין הדבר תלוי בדעת שניהם אלא בדעתו לבד לא נכנס לשום ספק, אבל היכא דתלוי בדעת שניהם יש דברים דאמרינן על דעת כן נכנס, ויש דברים שאפילו תלוי בדעת שניהם מכל מקום אנן סהדי דלא נכנס על דעת ספק זה (וכבר הארכתי בזה במ"א¹⁸, וישבתי בזה תשו' הרא"ש כלל ל"ד סי' א', דלא קשה מידי מ"ש בתשו' הב"ח סי' ח' עליו ועל מהרי"ק), והיינו כעין שכתב הרא"ש בפי"א דכתובות ופ"ז דגיטין¹⁹ ובתשו' כלל ל"ד סי' א', דיש דברים דאפילו גילוי דעת לא בעינן, והוא בענין שמוכח מתוכו כו' (ובהכי ניחא הא דתשו' הרא"ש הנ"ל, דלא קשה מידי מה שהקשה עליו מהרי"ט בס"ב חאה"ע סי' מ"ט, כאשר הארכתי שם והרביתי להביא ראיות, ואין כאן מקום להאריך), דכיון דמוכח מתוך הענין שלא נכנס לספק זה, הרי אנו רואין בחוש אומדנא זו דאדעתא דהכי כו' (מיהו לפי זה מ"ש התוס' וכן בזבין ולא אצטריכו זוזי, סותרים את עצמו למ"ש בפי"א דמיירי שגילה דעתו), משא"כ בלוקח ליכא אומדנא כלל, דודאי על דעת ספק זה נכנס, וכמ"ש גם כן הרר"י כאן, ואין מחלקים בין מכת מדינה או לא, דממה נפשך, אם נכנס לספק הפסד שלו מה לו אם יהי' הפסד לאחרי' גם כן. וכן מצינו להדיא בסי' שכ"א בין לדעת מהר"ם פאדוא²⁰ בין לדעת רמ"א²¹, עיי"ש בסמ"ע²², דכל היכא דבעמוד והחזיר קאי אין מחלקים בין מכת מדינה או לא. אלא דהנתיבות משפט סבירא ליה דהכי נמי בלוקח אומדנא זו דאדעתא דהכי לא קנה, ומהני מכת מדינה דליכא למיתלא במזל דידי', והא ליתא כמו שנתבאר לעיל.

מכל מקום במעשה שבא לידו, שפעם אחת בשעת מלחמה הוצרך המלך לקנות פשתן הרבה בלי מספר, והמלך עשה קאנטראקטין עם הרבה אנשים, והלך ראובן ועשה עם שמעון גם כן קאנטראקט על סך רב, ואחר כך הפסיד המלך המלחמה ולא רצה ליקח הפשתן כפי הקאנטראקט שעשה עם ראובן, והוזל הפשתן בכל המקומות. ודן שפטור ראובן ליקח הפשתן משמעון, דבכה"ג שלא הי' ראוי למוכרו רק למלך, ולא הי' ראוי ליהנות בו והיינו להרויח עד שהוזל בכל המקומות, כו"ע מודו. וכתב ששלח תשובתו לכמה גאונים והסכימו עמו כולם (נלפע"ד דיפה דנו ויפה הורו, ולא מטעמי' דסבירא ליה דמאחר שהוזל בכל המקומות הוא מכת מדינה, אלא משום שהענין מוכח מתוכו ממש, דבודאי אין דרך לקנות סך רב כזה, ומסתמא העלו בדמים גם כן יותר מבכל השנים אלא בשביל המלך, דבודאי בזה אזלינן בתר אומדנא לכו"ע, כמו שנתבאר לעיל בשם הרא"ש).

ואם כן בנידון דידן נמי, הרי קנו סך רב והרבה יותר מכדי השגת ידם, מה שאין דרך לקנות אלא בשביל המסחור דריגא, ואפילו אם הי' דעתן למכור בכאן לא היו מוכרים אלא להסוחרים דריגא, וכמ"ש שאם העלו בדמים עד שאין הקונה על מנת למכור בכאן, אפילו להסוחרים דריגא, יכול להעלות כמו הסוחרים דריגא עצמן, הרי הענין מוכח מתוכו, ואזלינן בתר אומדנא לכו"ע. וכבר כתבתי דהיכא דאזלינן בתר אומדנא אזלינן אפילו להוציא.

גם בזה יפה כתב בנתיבות משפט בעובדא דידי', שנתברר למפרע שבשעת קנין לא הי' המלך רוצה לקיים המקח, ולכל העולם אינו שוה אפילו החצי, הרי זה כאילו נתבררה האונאה למפרע כו'. ואף שלא הביא ראי' לדבריו, מכל מקום לדידי חזי לי ראי' מפורשת ותלמוד ערוך הוא בפי"א דכתובות (דצ"ז ע"א) בההיא בצורתא דהוה בנהרדעא כו', דאמרינן התם דזביני בטעות הוו, דאיגלאי מלתא דארבא בעקולי הוו קיימי (שע"י שגדל הנהר הוצרכו הספינות ללכת עקלקלות, ואילו ידעו המוכרים כן לא היו מוכרים בתיהם, ומשעת מכירה הוה ליה טעות, רש"י). ואם כן בנידון דידן נמי לפי הנשמע התחיל הזול בריגא בסוף שבט, והיה קודם שקנו הסוחרים, ועכ"פ שלא נגמר הקנין במשיכת הפורין²³ (אם לא הי' קנין אחר בשעת מעשה המכירה. ואפי' הי' קנין אחר בשעת מעשה, יש לומר כיון שהוזל בעוד שהי' ברשות המוכר לא סמכא דעתי' דהמוכר כל כך על הקונה שקיבל במקח היוקר, אף שהי' מן הדין לקבל, רק שבזה צ"ע) עד שהוזל שם בריגא, ואילו ידעו הקונים בודאי לא היו מעלים בדמים כל כך, ואם כן הוה זביני בטעות. ואדרבה לפי הנשמע מתחלה בחדש חשוון וכסלו עשו קאנטראקטין במקח טוב, ועל זה סמכו הקונים, ולא ידעו שהוזל אחר כך, ואם כן הוה ודאי זביני' בטעות.

ואם כן יכולים לומר להמוכר שיקבל הסחורה בריגא, כמו המוכר לחבירו על דעת להוליך למקום פלוני ונמצא בו מום, דאינו חייב להשיב לכאן. גם במה שהמתינו לא פשעו מידי, כמו המוכר לחבירו דבר שיש בו מום, ועשה בו מום אחר קודם שנודע לו מום זה, דאם עשה כדרך העולם פטור וכמבואר סי' רל"ב²⁴. אך הוצאת ההליכה לריגא וטיפולה שם כל ימי משך זמן זה חל על הקונה, כמו בנמצא בו מום שלא ידע המוכר גם כן, ומשום דאינו חייב בהוצאה אלא מדיני דגרמי כמבואר שם²⁵. כל זה נלע"ד, לתוקף פס"ד גמור באמת וצדק. ולמעשה צ"ע, כי לא מפני שאנו מדמין כו', וראוי לפשר.

אמנם כל זה לענין הסחורה שבעין, אבל מה שמכר ודאי מכר לעצמו, ואם פיחת פיחת לו ואם הותיר הותיר לו, כדאשכחן גבי מום כנ"ל.

וכן לענין אונס ח"ו ודאי אין המוכר מקבל אחריות, שמצינו הרבה אפי דהדרי זביני, מכל מקום באונס חייב הלוקח, כמו (שו"ע ברס"י קפ"ו) הלוקח כלי לשגרו לבית חמיו, וכן הנוטל כלי מבית האומן (עיי"ש בפוסקים דלוקח הוי ולא שואל) על מנת לבקרו דקיצי' דמי', ואפילו נמצא בו מום דהדר זביני משום מקח טעות מכל מקום הוא ברשות לוקח לענין אונסין, כן נראה לענ"ד.

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org