שם סט"ז ואילך
השלג והברד וכל כיוצא בהם אסור לרסק אותם בידים, דהיינו לשברם לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיהן, משום שדומה למלאכה שבורא מים הללו וכו'.
לא אסרו אלא כשמתכוין לרסק בשביל שיזובו מימיו, אבל מותר לשבור חתיכה ממנו אפילו אם יזובו קצת מים עי"ז, שדבר מועט הוא ואינו חשוב כלום, ועוד שאינו מתכוין לכך ואינו פסיק רישיה, ועוד שהם הולכים לאיבוד (ואינן דומין כלל לסחיטת פירות העומדים למשקים, שאין המשקה הנסחט הולך לאיבוד, ולכן אין לגזור כלל על זה מפני זה) וכו'.
צריך ליזהר שלא לשפשף ידיו במלח מפני שהמלח נימוח על ידיו וכו', ובחורף צריך שלא ליטול ידיו כלל במים שיש בהם שלג או ברד, שהמה קלים להתרסק מהמלח, ואם יטול יזהר שלא ידחקם בין ידיו שלא יהא מרסק בידים. ויש אומרים שכל שהנימוח אינו בעין לבדו אלא מתערב בדבר אחר אפילו מרסקו וממחהו בידים מותר וכו', מפני שטעם איסור הריסוק בידים הוא משום גזירה שמא יסחוט פירות העומדים למשקין, לפי שהשלג והברד למימיהן הן עומדים, וכיון שהוא מתערב בדבר אחר לא גזרו, לפי שאינו דומה לסחיטת פירות העומדים למשקין שהמשקה הנסחט הוא בעין לבדו. ויש להחמיר כסברא הראשונה.
ולפיכך יש מי שהיה נזהר להטיל מים בשלג, כי ע"י השתן נימוח השלג והרי זה כממחהו בידים שאסור לפי סברא הראשונה אע"פ שאין הנימוח בעין לבדו (וגם הוא הולך לאיבוד).
כתב בתהלה לדוד (סקט"ו), דהך דינא דממחה בידים במקום שהמשקה הולך לאיבוד תליא בב' הטעמים שהביא רבנו לאיסור ריסוק השלג והברד, דלטעם הא' דאסור משום שבורא מים הללו (והיא דעת רש"י נ"א ע"ב ד"ה כדי) אסור אפילו בהולך לאיבוד, ולטעם הב' דאסור משום גזירת פירות העומדים למשקין (שהיא דעת הרשב"א והר"ן שם) אם המשקה הולך לאיבוד שרי. וכן משמע דעת רבנו (ס"כ) במוסגר, שכתב שלפי סברא הראשונה אסור אפילו בהולך לאיבוד.
אבל לכאורה צ"ע ממ"ש רבנו לעיל מיניה (סי"ז) שא' מטעמי ההיתר לשבור חתיכת ברד הוא לפי שהמים הזבים ממנה הולכים לאיבוד, והתם בדעת סברא הראשונה מיירי1, שהרי סברא הב' לא הביא רבנו עד סי"ט2.
וגם עצם דברי רבנו בסי"ז שם צ"ב, שכתב שם (במוסגר) שבהולכים לאיבוד שרי משום שאינו דומה לסחיטת פירות העומדים למשקים, וצ"ע דפירות מאן דכר שמייהו, והרי לסברא זו טעם האיסור הוא משום מוליד ולא משום סחיטת פירות (כמ"ש רבנו להדיא לעיל סט"ז), ורק בסי"ט הביא סברא הב' שטעם האיסור הוא משום גזירה אטו סחיטת פירות.
ובאמת מצינו כעין זה לעיל סי' שי"ח סכ"ה, וז"ל רבנו שם: פת כפולה שיש בתוכה חתיכות שומן שנקרש, אסור להחם אותה אפילו רחוק מן האש מקום שאין היד סולדת בו, ואפילו להניחה בחמה, מפני שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח, והרי זה דומה למרסק חתיכת ברד בשביל שיזובו מימיו שאסרו חכמים מפני שמוליד בשבת ודומה למלאכה שבורא מים הללו כמו שיתבאר בסי' ש"כ, והוא הדין לשומן הנימוח. ואפילו בדיעבד אסור מה שנימוח בשבת, כמו משקין שזבו בשבת מפירות העומדים למשקין שאסורים משום גזירה שמא יסחוט הפירות כיון שהם עומדים לכך כמ"ש שם, ואף שומן זה כיון שדרכו להיות זב וצלול לפיכך כשהוא קרוש הרי הוא כפירות העומדים למשקין, והזב ממנו בשבת אסור עד לערב. עכ"ל.
הרי שאף שיסוד האיסור להמחות השומן הוא משום מוליד כמ"ש רבנו להדיא (וכ"מ במג"א שם סקמ"ב), מ"מ בדיעבד כתב שאסור משום משקין שזבו שאיסורו משום גזירה שמא יסחוט (כמבואר לעיל ס"ג). ועכצ"ל בדעת רבנו, דס"ל שגם להאוסרים משום מוליד (שהם סברא הראשונה דכאן) לא משום מוליד לחודיה נגעו בה אלא גם משום גזירת סחיטה.
ומעתה יתבאר בנדו"ד, דכיון שגם האוסרים משום מוליד ס"ל שהאיסור הוא גם משום גזירת סחיטה, שוב יש מקום להסתפק אם אסרו גם במקום שאין בו משום גזירת סחיטה אלא משום מוליד לחודיה, דהיינו כשהולך לאיבוד. ולכן כתב רבנו בסי"ז דמה שהמשקין הולכים לאיבוד הוא טעם להקל, דכיון שיש ספק בדבר יש לצרפו עכ"פ לסניף לקולא, ולאידך בס"כ כתב שאסור אף שהולכים לאיבוד, אבל מצד הספק הסגירו בחצע"ג כיון שאין כאן איסור ברור. ועצ"ע.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור