סימן ג

סימן ג

הדיבור בלשון הקודש

[תרע"ו?]

ב"ה¹

רבים שואלים ומהם גם כמתמיהים, מפני מה החרדים מנגדים אל הדבור בלשון הקדש. ואל למוד לשון הקודש בחדרים בתור שפה, ואדרבא הי' להם לשמוח ולהודות לה' על הטוב אשר אכשיר דרא², וידברו כולם שפה אחת³ שפת לשון הקדש. ועל כן אני בא לבאר שהטוב הזה אשר מדמים לא הוא הטוב האמיתי.

לשון הקדש הוא לשון תורה לא לשון עם. במלות אחרות, לשון הקדש הוא לשון עצמיי לא לשון הסכמיי. לשון הקדש מובדל מכל הלשונות, כל הלשונות שבני אדם מדברים בהם העם קדם אל הלשון, אבל לשון הקדש הוא קדם לכל נברא.

ז"ל הרמב"ן פ' כי תשא בפסוק מחצית השקל בשקל הקדש, הטעם אצלי במה שרבותינו קורין לשון התורה לשון הקדש והוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו, והנה הוא הלשון שהקב"ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו, אנכי ולא יהי' לך ושאר דברות התורה והנבואה, ובו נקרא בשמותיו הקדושים כו', ובו ברא עולמו⁴ וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם, ומלאכיו וכל צבאיו לכלם בשם יקרא מיכאל וגבריאל בלשון ההוא, ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ⁵ אברהם יצחק ושלמה וזולתם. והרב אמר במורה נבוכים (ח"ג פ"ח) אל תחשוב שנקרא לשוננו לשון הקדש לגאותינו או לטעותינו, אבל הוא כי זה הלשון קדוש לא ימצאו בו שמות⁶ כו'. והנה אין צורך לטעם הזה (היינו לטעם שאומר הרמב"ם⁷) כי הדבר ברור שהלשון קדש הקדשים כמו שפרשתי עכ"ל (ורש"י בפרשת תבוא כ"ח ל'⁸ פירש כפירוש הרמב"ם. ופירוש רש"י מלכים ב' י"ח כ"ז⁹ ישעי' ל"ו י"ב¹⁰ מתאים אל כוונת הרמב"ם. ועי' בפרש"י בגמרא מגילה דכ"ה ע"ב¹¹).

והבחיי בפרשת בראשית בפסוק כי שם בלל ה' כתב וז"ל, חלקנו צורנו ויסודנו שהוא יסוד לשון הקדש, הוא אלקי ישראל עכ"ל.

בחיי פ' תשא בענין שקל הקדש¹².

והרמ"ק ז"ל בפרדס שער הכנויים בפ"א כתב וז"ל, ואין ספק כי לא נקרא העין עין כו' בלשוננו הקדש על דרך מקרה והזדמן או על דרך הסכמה כשאר הלשונות, וראי' לזה היות לשוננו זה נקרא לשון הקדש, ירצה ודאי היותו המצאה אלקית ולא כשאר הלשונות, ואין ספק שהוא הלשון שהמציא הקב"ה כשהמציא עולמו אז ודאי קדם אל העולם. והענין הוא כי כאשר ברא הקב"ה את אדם הראשון ברא גוף קדוש כו', ובהיות אדם הראשון גוף קדוש מסר לו הקב"ה גנזי חכמה כו', ונתן אז עליו לשון הקדש לשון משובח אותיות קדושות קבועות בפיו, וכאשר חטא כו', וכאשר זרח אור אברהם (בדור הפלגה כדפירש בשער השערים פ"ג) חלק הקב"ה ע' אומות לע' שרים ע' לשון, ובחר בנו והי' הדבור לנו בחלקנו שהוא גורלנו גורל קדוש ולשון קדוש הסכמה אלקית כו' עכ"ל. ובסנהדרין דל"ח ע"ב אדם הראשון בלשון ארמי ספר כו'. ולפי דעת הפרדס צריך לומר שזה הי' אחר החטא. ועמ"ש המהרש"א בחדושי אגדות בבא בתרא דף ע"ה ע"ב על המאמר עתידים צדיקים שיקראו על שמו של הקב"ה¹³. ולפי דעתו יש לומר שהי' קודם החטא (עמ"ש במד"ר בראשית פכ"ד ע"פ גלמי ראו עיניך), ואמר בלשון ארמי כדי שלא יבינו המלאכים. ומי אשר חננו ה' בידיעה פנימיות, יעיין בפרדס שער האותיות פאו"ב, ובשל"ה בהקדמתו תולדות אדם בחלק בית נאמן י"ג ע"א, ויראה טוב מעלת לשון הקודש שיסודתו בהררי קדש הקדשים.

ועל כן לשון הקדש הוא מוקדש לתורה ולדברים שבקדושה, ואין להשתמש בו דברי חול. וכמ"ש הרמב"ם בפירושו למסכת אבות פ"א במשנה ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, שהדבור נחלק לחמשה חלקים. א' מצוה, והוא הדבור וכל המצות התלוים בדבור. ב' נאסר, כשקר ולשון הרע ורכילות ונבלות הפה וכדומה. ג' נמאס, והוא דברים בטלים שאין בהם שום תועלת. ד' נאהב, והוא הדבור בשכליים ומעלת המדות ושבחי הבורא. ה' מותר, והוא הדבור בצרכיו. ואומר שם בענין השיר כאשר תוכנו הוא מחלק הדבור הנמאס, היינו דברים בטלים, ויהי' אחד עברי ואחד ערבי או לעז, יהי' שמיעת העברי והדבור בו יותר נמאס אצל התורה למעלת הלשון שאינו צריך שישתמשו בו אלא במעלות, כל שכן יצטרף אליו שישימו בו פסוק מן התורה או משיר השירים, שאז יצא מחלק הנמאס לחלק הנאסר ומוזהר ממנו, שהתורה אסרה לעשות דברי הנבואה מיני זמר בפחיתות ובדברים מגונים עכ"ד.

ובט"ז או"ח סי' תק"ס ס[ק"ה] פסוקים או תיבות הקדושות כו', דמה שאמרו בגמרא דסנהדרין דף ק"א א'¹⁴ פסוק, הוא לאו דוקא, דגם תיבה אסור. והי' נראה לומר דדוקא איזה תיבות שיש בהם ענין אע"פ שאינו פסוק שלם, אבל משמעות הט"ז אפילו על תיבות נפרדות מאחר שהן לשון תורה (ר"ל שמדייק לומר דוקא בלשון הנאמר בתורה או בנביאים וכתובים).

וגדולה מזו אמרו בירושלמי שבת פ"א ה"ב דאמר רשב"י אילו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאיתיהבית אורייתא לישראל הוינא מתבע קומי רחמנא דאיברי להדין בר נשא תרין פומין חד דיהוי לעי באורייתא וחד דיתעבד בה כל צורכיו (הובא בפירוש רבינו יונה על משנה דאבות הנ"ל¹⁵ בשם רשב"ל – ואפשר זה ט"ס וצ"ל רשב"י – ובר"ח שער הקדושה פי"א בשם ר' לוי בזה"ל, כי בפה שהיא ראוי' לדבר דברי תורה ושבח והודאה, אין ראוי שידבר בה בדברי העוה"ז, כל שכן אם יהי' דבר הפגום עכ"ל). הרי שהחפץ האמיתי הוא שהפה שמדבר בו תורה לא ידבר בו עניני צרכיו, כל שכן הלשון והדבור עצמו, וכל שכן הלשון שהוא קדש הקדשים מצד עצמו, שלא ידברו בו בצרכיו.

והנה הירושלמי והרמב"ם לא דברו בדבור האסור. אמנם נחזי אנן במה הוא רוב דבורי בני אדם, הלא רוב הדבור הוא הדברים בטלים, כמ"ש הרמב"ם בהל' דעות פ"ב ה"ב וז"ל, וזו היא שיחת רוב כל אדם עכ"ל. ועל זה כתב בפירוש המשנה הנ"ל שזה יותר נמאס אצל התורה למעלת הלשון כו'. ולהירושלמי הנ"ל שגם עניני צרכיו (שזה חלק המותר) לא ידבר באותו הפה והלשון (והכוונה בירושלמי שם גם על התפלה מפני שהיא שאילת צרכיו, כמו שפירשו הקרבן העדה¹⁶ ופני משה¹⁷, וזהו דרשב"י כדעתו כו' יעו"ש). וכל שכן וקל וחומר דבור האסור, כמו שקר ולשון הרע ורכילות ונבלות הפה, הרי זה איסור גמור להכניס אלה בהלשון שהוא קדש בעצם. וכבר נתבאר¹⁸ שאם מצרף אל השיר (שאין בו בעצמו דבר האסור) פסוק או תיבות מלשון התורה הרי זה יוצא מחלק הנמאס אל חלק האיסור, כל שכן וקל וחומר כשמדבר דבור האסור בלשון הזה, שהוא איסור גמור וחילל הקדש.

ואחר כל זה האם אפשר למסור הלשון הזה, שידברו בו המון עם אנשים ונשים וטף, אפילו לדבר בו בצרכיהם, ומכל שכן שרוב דבור בני אדם הוא דברים בטלים. ומי האיש אשר ינצל מדבור האסור כשקר ולשון הרע וכדומה, ובפרט בדורותינו אלה המון עם והנערים מה המה מדברים, הלא רק לבשת הוא להזכיר מה שמדברים עתה בעולם, וכל שיחה קלה וכבידה שבין איש לאשתו ובין איש לרעהו והנערים כנערותם ידברו הכל בלשון הקדש. התבוננו נא, אותו הלשון שבו דבר הקב"ה אנכי ה' אלקיך, ידברו בו בני אדם כל דבר הנמאס והנאסר.

ומ"ש בירושלמי שבת פ"א סוף ה"ג ובשקלים ספ"ג, כל מי שקבוע בארץ ישראל ומדבר לשון הקדש ואוכל פירותיו בטהרה וקורא קריאת שמע בבקר ובערב יהי' מבושר שבן עולם הבא הוא, פירשו המפרשים דארץ ישראל הוא טהרת המקום, אוכל פירותיו בטהרה טהרת הגוף, מדבר בלשון הקודש טהרת הנפש, וקריאת שמע הוא עיקר טהרת הנשמה (ובפירוש תקלין חדתין כתב שזה נגד נר"נ שבנשמה, ולשון הקודש פנימיות קדושה יש בו), והאיש אשר אלה לו אשרו וטוב חלקו ולא ימוט לעולם.

והנה העולם מדמים שבימים הקדמונים בימי חכמי התלמוד היו הכל מדברים בלשון הקודש, וטעות הוא. רק בזמן בית ראשון היו מדברים בלשון הקודש כדמשמע במלכים ב' סי' י"ח כ"ו¹⁹, כי אז היו כל עם ה' קדושים, אבל בזמן בית שני המון עם לא היו מדברים בלשון הקודש, וכמ"ש רבינו נ"ע בהלכות תלמוד תורה פ"א בקו"א אות ב' וז"ל, דכל ימי בית שני היו עמי הארץ מספרים ארמית כמ"ש בתוספות יום טוב פ"ב דאבות מ"ו כו' (וידוע דעם הארץ אינם הבורים כמו שהעולם חושבים, אלא הוא העוסק בישובה של הארץ, וכמ"ש הרע"ב באבות פ"ה מ"י וז"ל, וזהו לשון עם הארץ בכל מקום, שרוצה בתיקונה של הארץ, אבל אין בו חכמה להבדיל בתיקונין הראוין עכ"ל. והוא כפירוש הרמב"ם שם פ"ב מ"ה, עם הארץ הוא שאין לו מעלות שכליות, אבל יהיו לו קצת מעלת המדות. ורש"י פירש שהוא המתעסק במשא ומתן), ורק תלמידי חכמים לבד היו מספרים בלשון הקודש ומלמדים לבניהם כו' עכ"ל.

והי' כן בארץ ישראל ובבל שרק התלמידי חכמים שעסקו בתורה תמיד, והן התנאים והאמוראים גם אחר חורבן הבית²⁰ שכל ענינם הי' רק בעסק התורה, הי' דבורם בלשון הקודש, אבל המון העם שעסקו בעניני העולם לא היו מדברים בלשון הקודש. וראי' לזה מדאיתא בגמרא בסוף סוטה ובבבא קמא דף פ"ג ע"א אמר רבי בארץ ישראל לשון סורסי למה או לשון הקודש או לשון יונית, ואמר ר' יוסי בבבל לשון ארמי למה או לשון הקודש או לשון פרסי. מפני מה תפסו ב' לשונות בכל אחת בארץ ישראל ובבבל, והוא מפני שהמון עם לא היו מדברים בלשון הקודש. והי' הן בארץ ישראל והן בבבל עוד לשון שהיו מדברים בו המון עם. והיינו דבארץ ישראל דברו בלשון סורסי ובבבל בל' ארמי (ובתוס' שם בבבא קמא שהוא לשון אחד רק שמשתנה קצת כעין לשון לעז כו'). ובאבות דרבי נתן ס"פ י"ב אף הוא אומר בלשון בבלי ד' דברים כו', ובפירוש בנין יהושע לפי שהדברים הללו צורך גדול לבני אדם הי' אומר בלשון שהכל מכירים בו כשעלו מבבל ע"כ.

והנה בסנהדרין דכ"א סע"ב, בתחלה ניתנה תורה לישראל (בחדושי אגדות דמהרש"א דקאי על משנה תורה) בכתב עברי ולשון הקודש, חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי, בררו להן ישראל כתב אשורית ולשון הקודש כו'. ובדף כ"ב רע"א שנאמר וכתב הנשתוון כו', וכתי' ולא כהלין כתבא למיקרא כו', ופרש"י כתב הנשתוון כתב שנשתנה כו' כתב דארמי ול' ארמי, ואומר לא כהלין כתבא כו' לא היו יכולים לקרות כו', והיו שם יהודים הרבה, שמע מינה נשתנה להם אותו כתב באותו היום. ובפירוש רבינו חננאל שם ואין הלכה כמר עוקבא ולא כרבי יוסי, אלא קיי"ל כך שכתב זה ניתן למשה בסיני כו'. והיינו כרבי שם דבתחלה בכתב זה ניתנה תורה לישראל, וכרשב"א²¹ דכתב זה לא נשתנה כל עיקר. ומהרש"א בחדושי אגדות שם דתלי השינוי בכתב שנשתנה על ידי המלאך כו', אבל הלשון לא נשתנה מעולם ועדיין הוא בלשון הקודש שניתנה בו התורה, ומ"ש שניתנה בימי עזרא בל' ארמית היינו נמי ממה שהמלאך כתב בל' ארמית מנא מנא תקל ופרסין²², אבל ישראל לא רצו באותו הלשון שבחר המלאך ובררו להם בלשון שידעו בו ושניתנה בו התורה מתחלה שהוא לשון הקדש עכ"ל (ומה שהמלאך כתב בלשון ארמי, לכאורה סותר משארז"ל שבת די"ב ע"ב שאין מלאכי השרת נזקקין ללשון זה ואין מכירין בו²³. ומכל זה הוא שהתורה עצמה לא נשתנה הכתב והלשון מעולם, ולשון ארמית נתחדש להם בימי עזרא כמו שפרש"י, וכל ימי בית שני ובזמן התנאים והאמוראים החכמים היו מדברים בלשון הקודש, והמון עם היו מדברים בלשון ארמי בבבל, ובלשון סורסי בארץ ישראל, דחד לשון הוא כנ"ל).

וכל זה הי' בזמן בית שני ובזמן חכמי התלמוד, אבל אחר הזמן הזה, גם בין החכמים לא הי' מצוי שידברו בלשון הקודש, והנראה מפני שהעולם בכלל ירד במעלתו ומדריגתו, על כן עזבו את הלשון הזה לבלי להשתמש בו בדבורם, ומשום זה גדולי הראשונים כתבו ספריהם בלשונות אחרים, כמו הרמב"ם שכתב ספריו (לבד ספר הי"ד) בלשון ערבי, מפני שלא הבינו כל כך בלשון הקודש כמ"ש החריזי בהקדמת העתקת פירוש המשנה, וכן כתבו יתר המעתיקים ספריו (וכמדומה שכן כתב הרמב"ם באגרת תימן שלו, שלא יבינו העם בקוצר ובדיוק לשון הקודש, ואני בגולה על נהר דאן ואין לי ספרים די צורך לעיין בהם²⁴). וחובת הלבבות בהקדמתו כתב שחיבר אותו בלשון ערבי מפני שהיא קרובה להבין לרוב אנשי דורנו.

ואם בדורות הקדמונים בזמן חכמי התלמוד לא ניתן לשון הקודש לכל העם לדבר בו, רק להחכמים העוסקים בתורה לבד, ואחר זה גם החכמים לא השתמשו בזה הלשון לדבר בו גם בביאור והבנת התורה, אנחנו מה נאמר בדור הזה שרוב הדבורים המה דברי הבאי, איך יעלה על הדעת שהלשון הזה שיסודתו בהררי קדש הקדשים יהי' ללשון עם, לדבר בו כל דבר הנמאס וגם דיבורים האסורים שזה ממש כמכניס צלם בהיכל ר"ל.

והא דאיתא בגמרא שבת ד' מ' ע"ב לענין מרחץ ובית הכסא דברים של חול מותר לאומרן בלשון הקודש, פשוט הוא שהכוונה בדברים של חול על חלק המותר, שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה דאבות הנ"ל. ובמ"א סי' פ"ה סק"ב בשם ס"ח שמדת חסידות הוא שלא לדבר גם דברי חול בלשון הקודש במרחץ ובית הכסא. וכ"כ רבינו נ"ע בשו"ע סי' הנ"ל. וכל שכן דברים האסורים לדבר אף בל' חול שהדבור בו בלשון הקודש הוא איסור כפול ומכופל.

וזהו טעם ודעת גדולי הרבנים והחרדים על דבר ה', שמנגדים אל הלמוד עברית בעברית, כי אל הלמוד הזה בהכרח ללמד הנער את לשון הקודש שיהי' אצלו שפה המדוברת, למען יבין מה הוא לומד ויהי' אפשר להבינו בלשון הזה. ואיך אפשר למסור את הלשון הזה לנער המנוער מן הדעת, לדבר בו דברי נערותו ושטותו (ועוד יש דברים ויתבאר לקמן).

ומ"ש בספרי פ' עקב²⁵ כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה. נראה מרבינו נ"ע בשולחנו הטהור בהלכות תלמוד תורה בתחלתו שזה הי' בין החכמים בזמן חכמי התלמוד, וכמ"ש בקונטרס אחרון שהובא לעיל, דרק תלמידי חכמים לבדם היו מספרים בלשון הקודש ומלמדים לבניהם, שהכוונה היא על מ"ש בספרי הנ"ל. וכן מובן מהראי' שמביא שם מגמרא דגיטין²⁶, וכותב דחומשים שלהם כו', דהכל קאי על זמן התלמוד ולתלמידי חכמים דוקא. ועל זה אומר בפנים שם בימיהם שהיו מספרים הרוב בלשון הקודש, וגם התינוק משמתחיל לדבר הי' אביו מספר עמו בלשון הקודש כו', כי לא היו הנקודות והטעמים כתובים בימיהם כו', שהכל הולך לכוונה אחת כמ"ש בקונטרס אחרון. אבל בדורות שאחר זה אין האב מספר בלשון הקודש, ואין עליו חיוב ללמד בנו לשון הקודש שיוכל לדבר בו, רק כדי הצורך לקרות בספר. ולכן הרמב"ם וטוש"ע לא הביאו את הספרי הנ"ל לדינא, וכמ"ש הרמב"ם הלכות תלמוד תורה פ"א ה"ו משיתחיל לדבר מלמדו תורה צוה לנו משה ושמע ישראל, ואחר כך מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים, וכ"ה בטוש"ע²⁷, ולא הזכירו ללמדו לשון הקודש. ובתוספתא חגיגה פ"א ה"ג איתא מלמדו שמע ותורה ולשון הקודש, וכתב בחסדי דוד לה"ר דוד פארדו ז"ל, ונראה דעל זה סמך הרמב"ם שהוסיף (על מ"ש בגמ' סוכה מ"ב ע"א²⁸) מלמדו מעט פסוקים פסוקים.

אמנם כן הוא הדבר, הכל מודים שהלשון המקודש, אין להשתמש בו בדברי חול, וכל שכן בדברים הגרועים, וכל אשר לו מוח בקדקדו לא יאמר אחרת. אבל אותן שהמציאו לעשות לשון הקודש לשפה המדוברת והמחזיקים בשיטה זו, מוציאין אותו מן הקדש אל החול, ועל כן שינו את שמו וקורין אותו שפת עבר, למען הוציאו מקדושתו. בשם עברי נקראים ישראל קודם מתן תורה, כמ"ש בפ' שמות, וארא, בא, כמה פעמים אלקי העברים, אבל לאחר מתן תורה אינו נמצא בתורה שיקראו בשם עברים. רק עבד ישראל נקרא עבד עברי (שמות כ"א ב' דברים ט"ו י"ב). וכתב הבחיי בפרשת משפטים וז"ל, ולפי דעתי מפני זה לא אמר כי תקנה עבד ישראל כו', בעבור כי ישראל הוא השם הנכבד שנתקיים בנו אחר מתן תורה, והנה זה בא כנגד מה ששמע במתן תורה (שהרי נמכר בגניבתו) ואיננו ראוי שיקרא בשם ישראל, וקראו הכתוב בשם עברי הוא שם היחס (היינו היותו מגזע ישראל), הוא השם שהי' להם לישראל בהיותם במצרים באין תורה שנקרא אלקי העברים עכ"ל. ובאוה"ח כתב וז"ל וטעם שקראו עברי כי חש הכתוב ליחס שם עבדות על ישראל לזה כינה אותו בשם זה כו', עוד ירמוז שלא בא לידי מדה זו עד שעבר על התורה ומצות כו' עכ"ל. וכ"כ הכלי יקר וז"ל, ומ"ש לשון עברי, ולא נאמר אחיך או ישראל כו', לפי שכל זרע אברהם היו מעבר הנהר ושם עובדי ע"ז היו אבותינו (כמאמר ההגדה מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו) ואחר שנכנסו בצל כנפי השכינה נקראו בשם ישראל. וזה החוטא שנמכר בגניבתו יקרא בשם עברי, כי אחז בדרכי אבותיו של אברהם. ולשון עברי נופל גם כן על עובר עבירה, ואע"פ שחטא ועבר עבירה מכל מקום אחיך הוא (כאמרם ז"ל אע"פ שחטא ישראל הוא²⁹), לכך נא' אחיך העברי כו', אבל מוכר עצמו שלא חטא, נאמר בו כי ימוך אחיך סתם, ולא נאמר העברי עכ"ל.

והנה הסבה האמיתית לזה הוא, מפני שהוציאו כלל עם ישראל מקדושתו האמיתית, ישראל קדושים הם. ואם כי קדושתם היא גם קדושת עצמן, וכמ"ש רש"י ע"פ כי עם קדוש אתה³⁰ קדושת עצמך מאבותיך, והוא מספרי, עיקר קדושתן הוא על ידי התורה והמצות וכמ"ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש³¹, שעל ידי שיקבלו את התורה יהיו גוי קדוש וכמ"ש הבחיי וקראם גוי קדוש בקבלת התורה עכ"ד. וכתיב ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו³², וכדומה כמה פסוקים בתורה שקדושתם היא קדושת המצות. והבחיי פרשת שמיני על פסוק והתקדשתם³³ הביא מספרי והתקדשתם זו קדושת מצוה. והרמב"ם במורה נבוכים ח"ג פמ"ז כתב וז"ל, אמנם אמרו יתעלה והתקדשתם והייתם קדושים אינם בענין טומאה וטהרה כלל, לשון ספרא³⁴ זו קדושת מצות, וכן מ"ש קדושים תהיו³⁵ אמרו זו קדושת מצות, ומפני זה קרא העברה על המצות גם כן טומאה כו' עכ"ל. ובילקוט פ' שלח³⁶ הביא מספרי, והייתם קדושים לאלקיכם זו קדושת כל המצות כו', רבי אומר זו קדושת ציצית כו', כשהוא אומר קדושים תהיו הרי קדושת כל המצות אמור כו'. ובראשית חכמה שער הקדושה פ"א הביא ממדרש תנחומא והייתם קדושים לאלקיכם בזמן שאתם עושים את המצות אתם מקודשים כו' פירשתם מהמצות נעשיתם מחוללים, ושם הביא ממכילתא על פסוק ואנשי קדש תהיון לי³⁷ כשהמקום מחדש מצוה על ישראל הוא מוסיף להם קדושה, ובנוסח הברכה אנו אומרים אשר קדשנו במצותיו. וגם מה שנתקדשו בקדושת עצמן הוא שיקבלו קדושת התורה והמצות וכדאיתא במדרש תנחומא על פסוק קדושים תהיו, הואיל ונתקדשתם לשמי עד שלא בראתי העולם היו קדושים כשם שאני קדוש שנא' כי קדוש אני כו', אמר הקב"ה למשה קדש לי את העם שנא' לך אל העם וקדשתם היום ומחר, קידשם בא הקב"ה ואמר להם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, למה כי קדוש אני ה' אף אתם תהיו קדושים, כשם שהקדשתי אתכם לשמי שנא' דבר אל כל עדת בנ"י כו' קדושים תהיו, אמר להם הקב"ה זכיתם אתם נקראים עדת קדושים כו'.

וקדושה זו היא המאחדת את כל עם ישראל, ובזה הם עם אחד, כי בהתורה היו לעם, ולכן נקראים עם ה', עם הקדש, כמ"ש בכמה כתובים רבו מלספר. והוא להיות קדושת התורה היא העם שלהם על כן נקראים עם ה', וכמ"ש במדרש תנחומא הנ"ל זכיתם אתם נקראים עדת קדושים, ובילקוט בשם המכילתא על פסוק ואנשי קדש תהיון לי³⁸ רבי ישמעאל אומר כשאתם קדושים אתם לי, וכתיב היום הזה נהיית לעם³⁹, ואמרז"ל ברכות דס"ג ע"ב וכי אותו היום ניתנה תורה לישראל אלא כו', הרי דבנתינת התורה נהיו לעם. וביבמות דמ"ז ע"ב מפקדינן שש מאות וי"ג מצות עמך עמי⁴⁰, וזה רמז גדול שהעם הוא עם תורה ומצות. ובמד"ר נשא פי"ב וכיון שקבלו את התורה ונעשו לו אומה שלימה כו'.

אך מחוללי הרעיון הציוני, שלקחו להם שיטה אחרת לגמרי. והחליפו כל התורה ברעיון הלאומי ויאמרו זה "עמך" ישראל, שהן לאומים ככל העמים והלשונות, כאשר הארכתי בזה במ"א⁴¹. ומשום זה החזיקו בתוקף בלקיחת הארץ הקדושה, לא לשם קדושת וטהרת המקום, כי אם בשביל הלאומיות שהיא קשורה בכברת ארץ, כי אין לאומיות בלא מדינה (ולא אאריך בזה כי לא על זה באתי עתה), ומשום זה החזיקו גם כן בהלשון, כי אין אומה נכבדת בלא לשון, וכמארז"ל ע"ז דף י ע"א בזוי אתה מאד שאין להם לא כתב ולא לשון, ואינם שמים לב כלל לערך קדושתו, ומשימים אותו לשפה מדוברת לכל העם כלו, ולכל דבר המדובר, שאין הלשון בעצם סובלו כלל כאשר נתבאר. וכל למוד הלשון עתה הוא רק לשם שפה בלבד, כאשר המציאו אופן הלמוד במעטדיות שנאבד בזה כל רגש הקדש בהאותיות ותיבות ובכל הלשון בכלל, ריק הוא מכל, רק שפה פשוטה ככל השפות. ובספרי הלמוד בהם שרש פרה ראש ולענה⁴², המארס⁴³ את הנער בהנחה וקליטה טבעית, ולוקח ממנו כל רגש אלקי בהבריאה וכה"ג. וגם אין לו רגש קדש אלקי בתורה ובמפרשי הנביאים, והכל רק שפה אחת ודברים אחדים.

ועל כן היראים וחרדים לדבר ה' רואים בזה חילול הקדש באופן מבהיל, וחושבים זאת לדבר איסור גמור כאשר נתבאר. ועוד מאד ידאב לבם על הרעיון הטמון בזה שהוא התורה והיהדות, ובמסתרים ובגלוי תבכה נפשם על השחתת נפש הילדים בהלמוד הזה, והשי"ת יתן בלב אחינו להכיר את האמת ולילך בדרך האמת.

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org