ביקורי ידידים

המשפיע ר' הענדל רצה בכל לבו לבוא לבקרו במאסר, אך הרא"ח מנעו מזה, וממשיך בהמשך מכתבו:

בדבר נסיעתך לסמאליענסק, אינני מוצא הכרח בזה, להוציא הוצאות על זה, וקשה טלטולא דגברא, ובימות החורף למרובה בגדים כמוהו. וגם אם יקבל מריגא, יותר נכון שישלח לביתו מה שיעלה לו הנסיעה, למלאות תאוות שנינו.

זה הי' באמצע החורף, אמנם בקיץ הזמינו אליו הרא"ח לביקור, וכך כותב לו בכ' אייר תרמ"ט:

הגם כי במכתבי הראשון כתבתי לו שלא הסכמתי על נסיעתו לפה, הנה הי' זה מצד שני טעמים, א' שחסתי על בריאותו לנסוע בימי הקור, שנית שמצאתי לפניו יותר חובה ויותר נחוץ לשלוח לביתו מה שהי' עולה לו הוצאת הנסיעה.

ועתה אולי הי' טוב לשנינו, אם יכולת בידו לבא להתראות. ויודיעני נא קודם במכתב.

באותו ביקור אף הביא אתו ר' הענדל מתת יד עבור אחד השומרים בבית האסורים, וזה הביא להקלת מצבו שם.

הרא"ח מספר לו על כך במכתב שכתב לו ביום א' פר' פנחס (הוא מתחיל לכתוב לו בלה"ק, אמנם מפחד הצנזורה, שינה את השפה לארמית):

עם הידוע התראיתי אז תיכף, ומסרתי לו את אשר קבלתי מיד מחו'. הארכתי עמו בדברים, להסיר הטינא מלבבו אשר עברתיו ונשאתי את עיני לגבוה ממנו, הטעמתי לו דברים כי לטובתו הוא להסיר לזות שפתים כו', ונתקבלו. מאז הנני יושב בשלווה.

ית אנשא ⁽³⁹⁾ ידיעה משולטני עממיא חזיתי בעידנא ההיא, לבתר דנפיקי יקרי' מאתרי מסרנא לי' מה דקבלתי מיני', אסגיתי למללא עמי', לאעדאה דבבו מגו לבי', על די עברית יתי' וזקפית ית עיני בבעותא מן שולטנא דרב מיני', בפתגמין תריצין אחדית ית לבי' במללותי לי', די אורחא הדין טב קדמוי, ואנא עבדית דא בדיל לנטרא יתי' ולאעברא מיני' עקומא דפומא ועאתא דשפוותא מן קדם רבוני', די לא ישלט בי' לישנא בישא, דהוא עביד מגרמי' למשבק יתי מפולחנא, ושפר פתגמי בעינוהי.

כדין מללית עמי' על עיסק די אסחותא ביומא דשבתא, די לא אפשר לי' למשוי יתי לכל גוברין יהודאין די משתכחין באתרי, די אינון פלחין ועבדין עבידתא ברעות נפשיהון, אפין ובשלין ומסקין חנגא ביומא די פקיד יתנא די לא למעבד כל עבידתא ביומא הדין, ואנא גבר סיב, די אמנו יתי אבהתי למיהך באורחתהון מן יומי דלא [...] עולימו, יקיר קדמי לחדא, למעבר על גזירת מימרא (דה') דרבוני, ומאים איכול אנא בלחודי, או [...] כחדא עם ילודא דפלניא, למיזל למסחי ביומא קדמאה בתר שבתא, בשעתא דאזלין אלין דאסירן בבי מרעא.

לבתר דאצלי אודני' לקל מילולי, ענא יתי ואמר, נחזי לפום עידנא (ומה שחשיב האי גברא במילין אלין, מתגלי לידע ביומתא, ודא הוא, די למלתא רבתא כדין, זעירא מנחתא ותקרובתא דא), אוף הכי אבטח יתי בפלגא דפומא, ובפלגא דפומא אבטח יתי, למיקם על מלתא דא לאשלמא יתה.

ברם בשבתא די עבר לא אסקו בי אסחותא, די באתרא הדין יסקון מסותא דמנא חדא בתרי שבתי, נחזי מה יחוי קדמי בשבתא דאתי' עלנא קדמנא לטב. לפום אשערותא דילן לא יפקון פתגמוי מדוכרנוי ביומין זעירין אלין, ולפום סגיאות יומיא מיבעי למהוי למדכר יתי' תנינות בדוכנא דעני על כולא.

וספיק לחכימא, די אף בעידנא ובשעתא דהנאותיון, אינון ברם מתחזין כרחימין, ולא קיימין לי' לגברא בעידן עקתי'. מעידנא ההיא דמללית עמי' לא דחיק יתי בפולחנא.

כעבור שבועיים מספר לו שוב על מצב העבודות במאסר:

פה עמדי אין חדשות ב"ה, הכל כפי מה שכתבתי במכתבי העבר.

זה כשני שבועות, אשר נתקבלו שבעים איש מהראטע לתקן את מסילת הברזל על דרך וויטעבסק שמונה וויארסט מפה, ובהם שבעה יהודים, ויושבים שם בתמידות עד אשר יוגמר המלאכה, ויתמהמה עוד בערך חודש ימים.

לפ"ז מעט המה האסירים אשר נשארו לפי הנדרש לעבודה בסמאלענסק. בכ"ז נקי הנני במקומי ואינני יוצא למשמרת עבודה.

*

גם אשת הרא"ח רצתה לבוא לסמאלענסק לבקרו, ולא הרשה לה. הוא כותב על כך במכתב יום ד' פר' מסעי תרמ"ט, אל ידידו המשפיע ר' הענדל:

כתבה אלי אשר בדעתה לנסוע לסמאלענסק, לצאת בפני הבריות. השבתי לה אשר אינני מסכים לזה, להפקיר הבית והחנות, ולהעמיס על בני זלמן שי' על זמן ערך שבוע שלימה, ואיזה תועלת יהי' מזה.

*

בחודש אלול תרמ"ט באה לבקרו גיסתו (אחות אשתו) הכלה. כשכתבה לו על כך השיב לה, ואל המיועד להיות גיסו ר' דוד:

מעריכת מכתבה אוכל לשפוט, אשר בחפץ גיסתי המיועדת לו להיות בסמאלענסק להתראות עמדי בקרב הימים, ובהתימך את דברך, תבקשי אותו למעני שאלה אחת קטנה.

כאשר נודע לי אשר מקום מגורו, קרית חנה דוד, נודע לשם בארבע כנפות הארץ, למלאכת מחשבת טליתים הגדולים עם הקטנים. יקנה נא למעני ט"ק, הדור באיכותו, ממוצע במדתו וכמותו, ותפארת לו מן האדם, לא יפריז על מדתו כראוי לרבני ארץ, גם לא יקטין מאוד כחפץ הבוערים בעם פורצי פרץ, רק שיהי' רוח המקום ורוח הבריות נוחה הימנו, כי טוב תורה עם דרך ארץ.

ומכסת כספו אשר ישלם תמורתו אשיב לו ברב תודה ככל תגמולוהי עלי. וחפצי להשיגו לפני בא יום ה' ראש ימי השנה הבאה עלינו לטובה.

*

מלבד המבקרים אותו, רבו הכותבים אליו לנחמו במאסרו. בארכיון שלפנינו יש מכתב שכתב אל ר' חיים גרשון קוגל, בר"ח ניסן תרמ"ט:

שבעתי נחת מדבריך הנעימים לי, ראיתי בדבריך כי מפיקים אהבה המה, ולא כבו אותה מים רבים אשר עברו על שנינו באופנים שונים, מעת ראינו זא"ז. משתתף הנך בצערי, לנוד לי ראש ולנחמני, ואיש נתון בצרה ובשבי' יתקרר רוחו מעט מזלעפות חמת המציק, בראותו אוהביו ורעיו גם מרחוק נוטלים חלק בצערו.

*

שנים מאנ"ש בסמאלענסק היו באים לבקרו במשך תקופת מאסרו, ועוזרים לו כיכלתם. האחד הוא ר' אברהם יצחק זרחי (שעליו יספר במכתבים הבאים) והשני הוא ר' אלי' ריבקינד, שעליו מספר במכתבו אל המשפיע ר' הענדל:

ידידינו ר' אלי' ריבקינד הי' כירח ימים בלתי שלם בבריאותו ולא ראיתיו בכל המשך ההוא. בעש"ק העבר הי' פה, אבל עדיין הכרת פניו ענתה בו כי לא שב לאיתנו בשלימות עדיין.

הוא אחד בפה אשר אני יודע כי הוא יודע אשר בבית האסורים הנני, והוא משתדל בכל עניני מאז בואי הנה, ועד הנה לא הי' מתעצל לעשות למען טובתי כל אשר בכחו בכל אשר יחסר לי.

הוא מקבל צעטיל מהנאצאלניק להתראות עמדי, ורק ביום אידם אז הרשות נתונה לילך בלא צעטיל אחר חצות היום, והוא ע"פ רוב יבוא לפה בעש"ק ומתמהמה פה כמו חצי שעה ולפעמים מעט יותר, יען כי גם הוא נחפז ללכת לביתו כי שכיר יום הוא. ומצד המשגיחים דפה אין מניעה גם אם הי' מתמהמה יותר.

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org