בס"ד. שיחת ש"פ בלק, י"ד תמוז ה'תשט"ז.
א. בפרשת השבוע נאמרא "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא", דקאי על זמן הגאולה דלעתיד.
– בנוגע להפסוקב "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו", נתבאר בהתוועדות די"ב-י"ג תמוזג שמצינו במדרשד ב' דעות: (א) "מפרץ עד צדקיהו", שזהו זמן של גאולה, (ב) "מצדקיהו עד מלך המשיח", שזהו זמן של גלות. אבל בנוגע להפסוק "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" – הרי זה דבר הפשוט שקאי על זמן הגאולה דלעתיד.
ולכן נאמר בפסוק זה הלשון "הן" ("הן עם כלביא יקום וגו'") – כי, "הן" קשור עם "אחת", כדאיתא בגמרא במסכת שבתה ש"קורין לאחת הן", והרי לעתיד לבוא יהי' בגילוי הענין ד"גוי אחד בארץ"ו,
– וענין זה יהי' לא רק מצד בנ"י, אלא גם מצד אומות העולם, כמ"שז "ובגוים לא יתחשב" –
והיינו, לפי שאז יהי' "ה' אחד ושמו אחד"ח, וכיון ש"שמו" קאי על בנ"יט, הנה גם אצלם יהי' בגילוי הענין ד"גוי אחד בארץ".
ב. עפ"ז יובן הסדר בפסוק זה – "כלביא גו' וכארי", תחילה "לביא" ואח"כ "ארי":
בזהרי איתא ש"ארי" "איהו תקיפא", ו"לביא" "איהו תקיפא יתיר" (דלא כפי שמפרש בעל הטוריםב להיפך). ועפ"ז אינו מובן הסדר "כלביא גו' וכארי" – דלכאורה צריך למנותם בסדר והדרגה, מן הקל אל הכבד, תחילה "ארי" ואח"כ "לביא"?
אך הענין הוא, כאמור, שפסוק זה קאי על הזמן דלעתיד לבוא,בגמר עבודת הבירורים, שאז לא תהי' מלחמת הבירורים, כי "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"יא,
– ולהעיר, שענין זה מרומז גם בהפטרה: "והי' שארית יעקב גו' כטל מאת הוי' כרביבים עלי עשב אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם"יב, וישנו מאמר ד"ה והי' שארית יעקב גו' [המאמר בשלימותו לא נמצא, כי אם ראשי-פרקים בלבד, ואולי יש גם הנחה ממאמר זהיג], ומקשה בהמאמר: מהו החידוש ש"לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם", הרי מקרא מלא דיבר הכתוב "ארוריד הגבר אשר יבטח באדם", "אלטו תבטחו בנדיבים"?
ומבאר בהמאמר, ש"יקוה לאיש" ו"ייחל לבני אדם" קאי על עבודת הבירורים, כיון שמלחמת הבירורים היא ע"י "הוי' איש מלחמה"טז. אבל לעתיד לבוא יהי' ענין נעלה יותר – "כטל מאת הוי'", שהוי' פירושו הי' הוה ויהי' כאחדיז, ו"מאת הוי'" פירושו כמו "את הטפל"יח, שטפל ובטל להוי', שזהו"ע שלמעלה מבירורים, ועז"נ ש"לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם". –
ולכן, יהי' תחילה התוקף ד"לביא" ואח"כ "ארי", כי:
בשעת המלחמה, הולכים מן הקל אל הכבד, ואי אפשר להתחיל מיד בתוקף הכי גדול, שכן, בתחלת המלחמה אין עדיין תוקף זה, בגלל הצד שכנגד, וככל שממשיכים במלחמה הולכים בתוקף גדול יותר;
משא"כ בגמר מלחמת הבירורים – ישנו תחילה התוקף ד"לביא", ד"איהו תקיפא יתיר", ואח"כ אין כבר צורך בהתוקף ד"לביא", כיון שהצד דלעו"ז הולך ופוחת (כמו "פרי החג" שהולכים ופוחתיםיט), ומספיק גם התוקף ד"ארי".
ג. וזהו שמסיים בכתוב "לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה":
"טרף" – מורה על בירור הניצוצות, שהרי מספר הניצוצות הוא רפ"ח, ורפ"ח עם הכולל בגימטריא "טרף"כ.ו"דם חללים ישתה" – היינו שיתבטל הענין ד"שופך דם האדם באדם"כא, שפיכת דם האדם דקדושה ע"י אדם דלעו"ז (כמבואר בלקו"תכב), כיון שנוטלים מהלעו"ז את כל הענינים, "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ".
ולכן יהי' אז הסדר ד"הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא".
ד. לפניכג פסוק זה ("הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא") – נאמרכד: "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל". והיינו, שלפני הגאולה דלעתידכה – תחזור הנבואה בישראלכו.
איתא בירושלמיכז על הפסוק "כעת יאמר ליעקב וגו'", שבלעם אמרו בחצי ימיו של עולם.
הרמב"ם כותב בא' מאגרותיו – אגרת תימןכח – שבלעם אמר זאת בשנת ב' אלפים תפ"ח, וזהו אמרו "כעת", שלאחרי משך זמן כזה, לאחרי שיעברו מספר שנים כזה, דהיינו בשנת ד' אלפים תתקע"וכט – תחזור הנבואה בישראל.
ובסביבות זמן הנ"ל – ד' אלפים תתקע"ו – היו: ר' שמואל הנביא אביו של ר' יהודה החסיד, ר' אלעזר בעל הרוקחל, הרמב"ן,שחיבר כמה ספרי קבלה, ואיתא בכתבי האריז"ללא שהוא אחד המקובלים היחידים שסומכים עליהם, הראב"ד, שהופיע רוח הקודש בבית מדרשולב, ר' עזרא הנביאלג ור' יהודה החסיד, שעליו נאמרלד שאילו הי' בימי האמוראים הי' אמורא, אילו הי' בימי התנאים הי' תנא, ואילו הי' בימי הנביאים הי' נביא.
וא"כ, הי' כבר הענין דתחזור הנבואה בישראל. ובמילא הי' כבר יכול להתקיים מ"ש לאחרי הפסוק "כעת יאמר ליעקב": "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא", דקאי על הגאולה העתידה. אלא כיון שלא אכשור דרא, ממשיכים אנו עדיין להתייסר ("האַלט מען זיך נאָך אַלץ אין מאַטערן זיך").
ה. דורות לאח"ז, כאשר נעשה קרוב יותר לביאת המשיח, הי' עוד הפעם הענין דתחזור הנבואה בישראל – ע"י התגלות מורנו הבעש"ט ותלמידיו עד לרבינו הזקןלה, שעליו נאמרלד לשון הנ"ל אודות ר' יהודה החסיד, ועוד ביתר שאת.
ואח"כ ע"י הרביים ממלאי מקומו, עד לדורנו זה – נשיאינו כ"ק מו"ח אדמו"ר, "הבוקר אור"לו דא צפרא דיוסף, כדאיתא בזהרלז, והרי על בוקר צפרא דיוסף נאמרלח "בקר אערך לך", והפירוש ד"אערך לך" הוא כמ"שלט "ערכתי נר למשיחי", כמ"ש בזהרמ – שזוהי הגאולה שלימה במהרה בימינו ע"י משיח צדקנו.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "אני מאמין"].
***ו. דובר פעםמא אודות מאמרז"למב "משנכנס אב ממעטין בשמחה", שישנו פירושמג, ש"ממעטין" ענינים אלו "בשמחה", ע"י שמחה.
אמנם, בשלשת השבועות גופא יש מקום לשאלות כיצד ניתן להוסיף שמחה יותר מהרגיל כדי למעט הענינים הבלתי-רצויים ע"י שמחה.
אבל כאשר נמצאים עתה קודם שלשת השבועות, וביום הש"ק שכולל את כל הימים שלאחריו, כולל גם יום השלישי (י"ז בתמוז) והלאה – יכולים בודאי לפעול הענין ד"ממעטין – בשמחה".
ז. בנבואתמד בלעם נאמר "מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו", "צורים" קאי על האבות ו"גבעות" על האמהותמה, וע"ד מ"שמו "קול דודי וגו' מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות".
דובר לעיל (בשיחת י"ב תמוזמז) שבלעם יצא מלבן, כמ"שמח "בלעם בן בעור" – או בן בעור ממש או בן בנו, אבל עכ"פ מיוצאי חלציו – ובעור זה לבןמט.
לבן אמר: "הבנות בנותי והבנים בני"נ. וכדי לבטל טענתו, הי' צורך שאחד מיוצאי חלציו יודה בעצמו ויאמר "מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו", צורים אלו האבות וגבעות אלו האמהות.
מזה מובן, שטענת לבן, "הבנות בנותי והבנים בני", יש לה איזה יסוד. כי, אם טענה זו לא הי' לה שום יסוד, לא הי' נקבע הדבר בתורה, ולא הי' צורך שבלעם, שהוא מיוצאי חלציו של לבן, יבטל טענה זו.
[וע"דנא שמצינו שיעקב לא הניח את המלאך, שהי' שרו של עשו, עד שהודה לו על הברכות שברכו יצחק אביונב – דכיון שעשו ערער על הברכות, הי' צורך ש"שרו של עשו" בעצמו יודה על הברכות,ובשביל זה יעקב לא התחשב בה"סדרים" שלמעלה, שהמלאך צריך לומר שירה כו', והי' כדאי לו לעכב זאת, ובלבד שיודה לו על הברכות, ויאמר "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל"נג.
ולהעיר, שהפירוש ד"(שרית גו' עם) אלקים" הוא מלאכים, דהיינו, שנשמות הם למעלה ממלאכים. וזהו גם תוכן נבואת בלעם "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל" – דקאי על לעתיד לבוא, ש"תגלה חבתן (של ישראל) . . מחיצתן לפנים ממלאכי השרת (לפנים מן הפרגוד), והם (המלאכים) ישאלו להם (לבנ"י) מה פעל א-ל"נד].
ח. מהו המכוון בטענת לבן, "הבנות בנותי והבנים בני"?
כיון שהנשמה ירדה לגוף ויש לה עסק עם גשמיות, הנה הגם שבאמת הרי זה בשביל לברר את הגשמיות, אבל, המתאבק עם מנוול מתנוול גם כןנה. והגם שזהו רק לשעה קלה "ברגע קטן עזבתיך"נו, ואח"כ יצא מזה, אבל, בשעה ורגע זה עכ"פ הרי זו ירידה, שהרי ברגע זה יש לו עסק עם דברים גשמיים וחומריים, ונעשה נפרד מאלקות.
– האמת היא שהפירוד חלילה מאלקות אפילו לזמן קצר הוא רק מצד הרוח שטות, ולולי הרוח שטות, הרי מצד השכל דקדושה, ואפילו מצד שכל סתם, שכל הבריא, אין מקום להתנתק ("אָפּצורייסן זיך") מאלקות אפילו לזמן קצר, שהרי רגע זה הוא אבידה שאינה חוזרת, ובפרט ע"פ המבואר בפרטיות בתניאנז שרגע זה הו"ע שלמעלה מהזמן. –
ויתירה מזה, שענין זה נוגע גם על הזמן שלאחרי כן – כמבואר שם בתניאנח, שאם נעשה נפרד עכשיו בגלל שסומך על כך שלאחרי כן יצא ממעמד ומצב זה, הרי זה ענין של "אחטא ואשוב" ש"אין מספיקין בידו לעשות תשובה"נט, וזקוקים להגיע ל"דחק ונכנס"ס.
ובמילא – טוען לבן – "הבנות בנותי והבנים בני": כיון שהנך צריך להגיע ולהתעסק עם גשמיות, הרי עכ"פ לרגע זה – שנוגע גם להבא כנ"ל – מתנתק אתה מאלקות.
זוהי טענת לבן. אבל האמת אינו כן.כי, כאשר עוסקים בדברים הגשמיים בגלל הכוונה האלקית שיש בזה, שהכוונה היא להיות לו יתברך דירה בתחתוניםסא, ובגלל זה מתעסק עם הענינים התחתונים – אזי אפילו באותו רגע גופא אין זו ירידה אלא עלי',
ועד שאפילו בלעם בעצמו, מיוצאי חלציו של לבן, שהי' "שתום העין"סב, ראה ג"כ ש"מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו".
כאשר באים ליהודי וטוענים, שמצד ירידת הנשמה בגוף צריכים גם ע"פ תורה להתעסק בגשמיות, ופרנסת בני ביתו היא מצוה וחיובסג, ובמילא עליו להכין את עצמו לעניני העסק ולעשות הכנות לכך,
ויתירה מזה, תורת החסידות עצמה מבארת ש"וברכך הוי' אלקיך בכל אשר תעשה"סד דוקא, והכוונה בזה ללבושי העשי' הגשמית, והיינו, שלא מספיק הלבושים של המזלות העליונים, אלא צריכים גם את הלבושים של עוה"ז הגשמי,
ובמילא, אף שעושה זאת אמנם בשביל הכוונה לעבוד את ה', כיון שע"י עניני העסק הגשמיים יהי' אצלו תוספות בלימוד התורה וקיום המצוות – הרי באותו רגע עכ"פ עוסק הוא בגשמיות, כמו להבדיל אינו-יהודי חס ושלום.
צריכים לדעת שזוהי טענת לבן, "הבנות בנותי והבנים בני", שתוכנה של הטענה היא שהגשמיות של בנ"י שייכת ללבן.
אבל האמת היא, ש"מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו". כאשר עושים "מעקה" ל"בית חדש" – כמדובר בשיחת י"ב תמוזסה, שכאשר יוצאים מדל"ת אמות של תורה ותפלה כדי לעסוק בעניני העולם, עושים "מעקה" – אזי בשעת העסק הגשמי גופא ניכרת ונרגשת ("הערט זיך אָן") הכוונה האלקית שבזה, ובמילא, הנה "מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו", שבכל עניניהם היו בבחינת מרכבהסו, וכן הוא כל אחד בעתקיום המצוה, וגם – כפי שנתבארסז – בכל הענינים שמקיים בהם "בכל דרכיך דעהו"סח.
י. ויש להוסיף, שהטענה ד"הבנות בנותי והבנים בני", היא לא רק בנוגע לגשמיות, אלא גם בנוגע ללימוד התורה.
ובהקדם משנת"לסט בפירוש הפסוקע "ובנית ביתך", דאיתא בגמראעא "זה גמרא", "אלו מעשים טובים", "דרוש וקבל שכר", היינו, שאפילו בנוגע ללימוד התורה לשמה ("דרוש וקבל שכר") צריך לעשות "מעקה", ולולי זאת נשארת טענת לבן "הבנות בנותי והבנים בני".
וטעם הדבר – כיון שאפילו בלימוד התורה לשמה, הרי הכוונה "לשמה" היא קודם הלימוד דוקא, ואילו בשעת הלימוד צריך להיות מרוכז ("צוגעטראָגן") בשכלו האנושי בהענין השכלי שבהסוגיא שלומד,
– וזהו הטעם שמעלת היחודים שע"י לימוד התורה, אפילו אצל מי שתורתו אומנתו, אינה מגעת למעלת היחודים שע"י התפלה, וכפי שמרמז אדה"ז בשו"עעב, ש"חסידים הראשונים היו שוהין (בתפלתם) . . ט' שעות ביום וכו'", אף שהיתה תורתם אומנתם, והיינו לפי שמעלת היחודים שע"י התפלה היא גדולה יותר ממעלת היחודים שע"י לימוד התורה.
וטעם הדבר הוא לפי שנש"י הם למעלה מהתורה, כמארז"לעג שמחשבתם של ישראל קדמה לכל דבר, אפילו לתורה, שהרי בתורה נאמר "צו את בני ישראל", "דבר אל בני ישראל", ולכן, התפלה (שהיא עבודת הנשמהעד) היא למעלה מתורה. ונמצא, שגם לימוד התורה מהוה ירידה לגבי מעלת הנשמה. –
וכיוןעה שלימוד התורה הוא באופן שלומד בשכל אנושי, הרי גם בזה יש צורך ב"מעקה", כמדובר בארוכהעו שצריך להיות הענין דשער הנו"ן, לחבר את הנקודא בהיכלאעז, והיינו, שבעמדו בהבנה והשגה בשכל האנושי, תורגש נקודת היהדות.ובכללות הכוונה בזה, שבכל דבר שעושים, הן בעסק גשמי ממש והן בלימוד התורה בשכלו האנושי, תורגש בזה הכוונה האלקית, שאז, הנה אפילו בשעת מעשה גופא אין זו ירידה, אלא אדרבה, עלי', כיון שבזה גופא נשלמת כוונת הקב"ה.
יא. עפ"ז יובן גם המענה של יעקב לטענה ד"הבנות בנותי והבנים בני" – ע"י עשיית ה"גל" בינו ובין לבן:
ענין ה"גל" נתבאר במאמר של אדמו"ר הזקן ד"ה עד הגל הזה,
– אין זה המאמר שנדפס בסידורעח, אלא מאמר אחר שנרשם עליו שלא נדפס, ובו נתבארו אותם הענינים כמו במאמר שבסידור, עם שינויים –
ה"גל" המפסיק בין יעקב ללבן (התחתון) – הו"ע הפרסא שבין אצילות לבי"ע.
והשרש לזה הוא ה"גל" שבין יעקב ללבן העליון: לבן העליון – כמארז"לעט "הידעתם את לבןפ, את מי שמלבין עוונותיהם של ישראל" – הוא בחי' שלמעלה מאצילות, וה"גל" הו"ע הפרסא שבין האצילות (בחינתו של יעקב) לעצמות המאציל, שהרי אע"פ שבאצילות "איהו וחיוהי וגרמוהי חד"פא, מ"מ, יש שם ענין של הגבלה, "עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר"פב, ולכן יש פרסא בין אצילות ולמעלה מאצילות, וזהו גם השורש להפרסא שבין אצילות לבריאה.
וזהו שענין ה"גל" הוא המענה לטענת לבן "הבנות בנותי והבנים בני":
הסיבה לכך שבנ"י למטה עוסקים ויש להם שייכות לענינים גשמיים (שבגלל זה טוען לבן "הבנות בנותי והבנים בני"), היא – מצד הפרסא שבין אצילות לבריאה, ששרשה היא מהפרסא שבין אצילות ולמעלה מאצילות.
והיינו, שכללות ענין ההעלמות וההסתרים הוא מצד צמצום הראשון, שכן, לולי צמצום הראשון, שהי' כמו בתחלה שאוא"ס ממלאאת כל החללפג, אזי הי' הכל בהשוואה, ולא הי' שייך כללות ענין הירידה; אבל, אז היו העולמות באופן אחר. וכיון שהכוונה העליונה היא שיהיו העולמות באופן כפי שהם עתה – לכן הי' צמצום הראשון, שממנו באים כל שאר הצמצומים והפרסאות.
וכמבואר בתניאפד ש"תכלית השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה למדרגה (היינו שישנו הענין דמעלה ומטה, ולא באופן שהכל בהשוואה כמו קודם הצמצום) . . הוא עוה"ז התחתון", והיינו, לפי ש"נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", בעוה"ז הגשמי ש"הוא התחתון (לא במקום, אלא) במדרגה . . בענין הסתר אורו ית' וחשך כו'", "שכך עלה ברצונו ית' להיות נחת רוח לפניו ית' כד אתכפיא ס"א ואתהפך חשוכא לנהורא כו'".
ונמצא, שכללות ענין הירידה והסט"א כו' אינו מציאות כלל, כיון שכל הכוונה בהתהוות זו אינו אלא בשביל אתכפיא ואתהפכא.
וזהו גם תוכן כללות הענין ד"אשר שלט האדם באדם לרע לו"פה, שזה שנדמה שאדם דלעו"ז יש לו שליטה על אדם דקדושה לפי שעה עכ"פ, הרי זה "לרע לו", דהיינו, כדי להוציא מאדם דלעו"ז את ניצוצות הקדושהפו.
וזהו שענין ה"גל" הוא המענה לטענת לבן "הבנות בנותי והבנים בני" – דכיון שסיבת העסק של בנ"י עם גשמיות היא מצד ה"גל", דהיינו מצד צמצום הראשון והפרסאות שנעשו ע"י הקב"ה בשביל הכוונה, הרי כאשר ההתעסקות עם הגשמיות היא באופן שבשעת מעשה ניכרת הכוונה, אזי בטלה הטענה "הבנות בנותי והבנים בני", כי באמת אין ליעקב שייכות עם לבן, שזהו"ע ה"גל" המפסיק בין יעקב ללבן.
יב. אמנם, שלילת טענת לבן "הבנות בנותי והבנים בני" ע"י המענה הנ"ל – היא מצד יעקב, שמצד עצמו הי' כבר מוכן להגאולהפז, שאז יקויים היעודפח "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו"; אבל כיון ש"הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי"פט – בהכרח להמתין, כיון שאינם מוכנים עדייןצ.ומצד זה נתבטל ה"גל" שבין יעקב ללבן, והיינו, שלבן הלך לעשוצא, והתחרט ממה שסיכם עם יעקב שאין לו עוד שייכות עמו.
והיינו, שחזרה ונתחדשה טענת לבן ש"הבנות בנותי והבנים בני" – כיון ששוב לא נרגשת הכוונה העליונה בשעת העסק הגשמי, או אפילו בשעת לימוד התורה לשמה, ובמילא, נעשה שוב ענין של ירידה בגלוי.
יג. ועל זה אמר בלעם – שהוא מיוצאי חלציו של לבן – "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו":
אע"פ שבחיצוניות ובגלוי הרי זה ענין של ירידה, מ"מ, בפנימיות הענין הרי זה עדיין מצד הכוונה, ובמילא, בפנימיות הענינים אין זו ירידה, אלא אדרבה – עלי', כנ"ל.
וכיון שמצד הפנימיות הרי זה באופן ש"מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו" – הנה סוכ"ס יומשך הדבר גם בגלוי.
וכמ"ש בהמשך הפסוקיםצב: "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו", היינו, שגם במעמד ומצב ד"שכב", מלשון "וישכב וירדם"צג, ענין השינה, ויתירה מזה, "שכב" מלשון "ולא ימות ונפל למשכב"צד, שהו"ע החולי, החל מחולי שאין בו סכנה, שהו"ע תאוות היתר, ועד לחולי שיש בו סכנה, שהו"ע תאוות איסורצה – הנה גם במעמד ומצב הגרוע ביותר נעשה "מי יקימנו", שזהו ע"ד מ"שצו "מי ירפא לך", היינו, שמבחי' "מי" נמשכת הרפואה לכל עניני חוליצז, ועד"ז בנדו"ד, שמבחי' "מי" נעשית העמידה ("יקימנו") מן הגלות,
והרי בחי' "מי" קאי על "מי ברא אלה"צח, שזהו "דבר הוי'" שנמצא תמיד ב"אלה תולדות השמים והארץ"צט, כמ"שק "לעולם הוי' דברך נצב בשמים", והו"ע כח הפועל בנפעל שעכשיו הוא בהעלם וסוכ"ס יתגלה,
– כידוע הסיפורקא אודות הצמח-צדק, שביום הסתלקותו נכנסאליו א' מבניו, וישאלהו הצ"צ האם הוא רואה את הקורה ("פּריטילקע"), וכאשר השיב בחיוב, אמר לו הצ"צ: אני רואה לא את הקורה, אלא רק את דבר הוי'.
וענין זה הוא מצד מעלת יום ההסתלקות. וע"ד שמצינו במשה רבינו שנאמר עליו "ותחסרהו מעט מאלקים"קב, שהי' חסר לו שער הנו"ן, וביום הסתלקותו הגיע גם לשער הנו"ן, כפירוש המגיד ממעזריטשקג על הפסוקקד "ויעל משה גו' אל הר נבו", ש"נבו" היינו נו"ן בו. –
כך שיראו בגילוי בכל הענינים כפי שהם רק מצד הכוונה העליונה, ובמילא, "ובגוים לא יתחשב".
ועד לתכלית השלימות בזה שתהי' לעתיד לבוא, שיראו את כח הפועל בנפעל גם בעיני בשר, כמ"שקה "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר".
יד. [כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "קול דודי", ואח"כ אמר:]
כ"ק מו"ח אדמו"ר כותב בא' ממכתביוקו, שהסיבה האמיתית לכך שאדם רעב לדבר מאכל, היא, לפי שנשמתו רעבה להניצוץ אלקי שבמאכל, ומצד זה פועלת הנשמה על הגוף שנעשה רעב להמאכל הגשמי.
אלא שבזה גופא ישנם כמה אופנים: יש אופן שהרעב של הנשמה להניצוץ אלקי פועל על הגוף שנעשה רעב להמאכל שבו נמצא הניצוץ האלקי; ויש אופן שהגוף נעשה רעב למאכל סתם, אבל מאכל היתר עכ"פ, ועד שלפעמים ישנו אופן שהגוף נעשה רעב למאכל איסור. והיינו, שהרעב של נפש האלקית להניצוץ האלקי, מתבטא בהגוף באופן שנעשה רעב לדבר האסור.
וע"ד שמצינוקז בענין האהבה, שזוהי עבודה נעלית ביותר, ועדש"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"קח – שכאשר ענין האהבה אינו בקדושה, אלא בלעו"ז, הרי זה יכול לגרום לענינים הכי גרועים, יותר מכמו ע"י שאר המדות.
ישנו הענין ד"קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי"קט, שזהו שמזמן לזמן יש אצל בנ"י התעוררות להגאולה, ענין הקיצים וכו'. אבל, לפעמים יכולים ליקח ענין זה גופא ולנצל אותו ללעו"ז.
כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר פירסם את ה"קול-קורא" אודות "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה"קי, הבהיר והדגיש מיד, שההתעוררות לגאולה צריכה להיות מנוצלת בהתעוררות לתשובה, בתנועה של הוספה בלימוד התורה ובקיום המצוות בהידור. אבל, היו גם אחרים שניצלו את ההתעוררות ופירשו אותה באופן אחר.
והנה, כמו בכל ענין, הרי בשעת מעשה קשה לדעת איזה פירוש הוא האמיתי, כיון שגם אלו שפירשו באופן אחר, "הלבישו" את פירושם בעניני קדושה, בציינם את דברי הרמב"ןקיא במעלת מצות ישוב ארץ ישראל וכו'; אבל לאחרי שעברו עשר שנים, ורואים את התוצאות מפירושו של הרבי, ואת התוצאות מהפירוש שלהם – אזי רואים שהפירוש של הרבי, שהביא לידי הוספה בלימוד התורה וקיום המצוות בהידור ובלימוד פנימיות התורה, הוא הפירוש האמיתי, שכן, אבן-הבוחן על כל הענינים הוא – תומ"צ.
ואף שטוענים שישנם דברי הרמב"ן הנ"ל, וזהו ענין של קדושה וכו' – הרי ידוע פתגם כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"עקיב שהיצה"ר יכול להתלבש באיצטלא של משי ("אַ זיידענע זופּיצע"), כלומר, אף שזוהי אמנם איצטלא של משי, מ"מ, מלובש בה היצה"ר.
אבן-הבוחן לדעת אם הדבר נובע מנה"א או מיצה"ר – הרי זה התוצאה בפועל ממש, אם נעשית הוספה בפועל בעניני תומ"צ, או ח"ו להיפךקיג.כאשר רואים שכתוצאה מהפירוש שלהם הנה לא זו בלבד שלא נעשה הוספה וחיזוק בתומ"צ, אלא אדרבה, שנעשה העדר ההידור בתומ"צ, ועד שבכמה מצוות נעשה העדר הקיום לגמרי; כאשר מדובר אודות ישיבה בשולחן אחד עם קונסרבטיבים ורפורמים, אזי מסכימים לכךקיד; כאשר מדובר אודות ענין השבת, שעל זה פוסק הרמב"םקטו ש"שקולה כנגד שאר כל מצוות התורה", אזי מחפשים היתרים על חילול שבתקטז – הרי זה אבן-הבוחן שהדבר נובע מהיצה"ר!
אלא מאי, מלבישים זאת ב"איצטלא של משי", בעניני קדושה, בענין ישוב ארץ ישראל, בענין של התעוררות לגאולה – הרי זה בבחינת "שכינתא בגלותא"קיז, היינו, שלוקחים את השכינה עצמה (ענין של קדושה) ומכניסים אותה בגלות!...
וכיון שכן, צריכים לדעת, שההתעוררות לגאולה שקיימת בכל דור, ובפרט בזמן האחרון – לפנות בוקר, כאשר החושך מתגבר ביותר, שאז מתחיל להאיר אור הבוקרקיח – צריכים לנצלה בלימוד התורה ובקיום המצוות בהידור, ובפרט בהפצת המעיינות חוצה, כיון ש"יפוצו מעינותיך חוצה" פועל ש"קא אתי מר"קיט, במהרה בימינו.
טז. כיון שהענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה" הוא הכנה לגאולה, הי' לכאורה צריך להיות עיקר הענין דהפצת המעיינות בארץ ישראל, שזהו המקום שמשם הי' ענין הגלות.
אבל רואים בפועל, החל מזמנו של הבעש"ט – שבו התחיל ענין החסידות – שהבעש"ט רצה לנסוע לארץ ישראל, ועיכבוהו מזהקכ.
המגיד ממעזריטש – לא ידוע אם בכלל רצה לכתחילה לנסוע לארץ ישראל, ובכל אופן, כל ימיו הי' בחוץ-לארץ.
רבינו הזקן רצה לנסוע לארץ ישראל, וכבר נסע כברת דרך ("אַ שטיקל וועג"), ובכך יצא י"ח, ואח"כ אמר שעליו להיות בחוץ-לארץדוקאקכא. וכן אמר, וגם כתב בספרו תורה-אורקכב, שישנם כמה ענינים בחוץ-לארץ שאינם בארץ ישראל.
וכמו כן שאר הרביים היו כולם בחוץ-לארץ, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר, בדור האחרון, שהי' אמנם בארץ ישראל, אבל רק זמן קצר ביותר, וזאת –לא בדרך אקראי, אלא בכוונה ממנו.
ונמצא, שהתגלות המעיינות היתה בחוץ-לארץ דוקא, ומחוץ-לארץ נתפשטו המעיינות גם בארץ ישראל, כיון שארץ ישראל שייכת לפנימיות התורה. ולמטרה זו יסד כ"ק מו"ח אדמו"ר את כפר חב"ד, כדי שממנו תתפשט תורת החסידות בכל ארץ ישראל; אבל הכל מתחיל מחוץ-לארץ דוקא.
יז. מצד הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה", צריכה להיות הפצת המעיינות גם בארץ ישראל, כיון שגם ארץ ישראל היא בכלל "חוצה".
בעבר היתה המעלה בארץ ישראל בענין הטהרה, שהרי בחוץ-לארץ גזרו על גושה ועל אוירהקכג, ואילו ארץ ישראל גושה ואוירה טהור. אמנם, כל זה הוא כאשר הי' אפר הפרה, אבל לאחרי שנגנז אפר הפרה, הרי אף שגושה טהור, ישנו ענין הטומאה מצד בני-האדם הטמאים שהולכים על הגוש, וא"כ, אין מעלה בארץ ישראל בענין הטהרה, וגם היא בכלל "חוצה".
ולכן צריכה להיות שם הפצת המעיינות – שמתפשטים מחוץ- לארץ לארץ ישראל, לכפר חב"ד, וע"י כפר חב"ד – בכל ארץ ישראל.
וכיון שבונים שם "בית חדש", כפר חדשקכד – צריך לקיים מ"שקכה "ועשית מעקה לגגך", היינו, שיהי' חיזוק בלימוד פנימיות התורה, במנהגי' והדרכותי', ועי"ז – "ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו" (אפילו מי שהי' כראוי ליפול מששת ימי בראשיתקכו), ובפשטות – שיקויים מ"שקכז "והשבתי חי' רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם",וכל הברכות האמורות בפרשה, עד "ואולך אתכם קוממיות"קכח, ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו.
יח. ישנו ביכל חסידות המתחיל "להבין ענין הפרסא"קכט.
ביכל זה הי' מונח אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר בין הביכלאך של אדמו"ר הזקן, וגם מסגנון המאמרים שבביכל זה ניכר שהם מאמרי אדמו"ר הזקן, מלבד מאמרים אחדים שנרשם עליהם שהם מאדמו"ר האמצעי.
א' המאמרים בביכל זהקל מתחיל בפסוק "הוי' בוקר תשמע קולי בוקר אערך לך ואצפה".
בפירוש פסוק זה איתא בזהר: "תרי בוקר אמאי, אלא חד בוקר דאברהם, וחד בוקר דיוסף, דכתיב הבוקר אור, ומתרגמינן צפרא נהיר, נהיר ודאי".
החילוק שבין בוקר דאברהם לבוקר דיוסף הוא – שבוקר דאברהם הוא מדת החסד, ובוקר דיוסף הוא מדת היסוד. והחילוק והמעלה של יסוד לגבי חסד – שבמדת היסוד יש כבר ההתקשרות בהמקבל.
וזהו שבוקר דיוסף הוא באופן ד"צפרא נהיר" – מלשון נהר, כידוע ש"נהר" קאי על בחי' בינה (לא כפי שהיא במקומה במוחין, ששייכת אל נקודת החכמה ובטלה אלי', אלא) כפי שנמשכת להיות מוחין למדות ועד למלכות, בחי' תבונה, שיש בזה ב' מעלות: (א) השייכות לפועל, (ב) ההמשכה מכמה קוין (בדוגמת הנהר שהוא קיבוץ של המשכות מכמה מקומות), כיון שההמשכה היא דרך כל המדות. ועד"ז היא מעלת ספירת היסוד על ספירת החסד.
וממשיך בזהר: "אערך לך ואצפה, אערך לך מהו, אלא אסדר לך בוצינא דילך לאדלקא, כד"א ערכתי נר למשיחי", והיינו, ש"בא לפרשהפסוק דלא נאמר אערך לך את הבוקר, אלא לגבי דהאי בוקר אערך לך למדת מלכות הנקראת נר כו'".
ושואל בהמאמר: "ויש להבין למה לא הזכיר הפסוק שבתורה ויערוך אהרן את הנרותקלא. אך הענין הוא, דשם מדבר בכהנא רבא דלעילא שהוא בחי' חסד דאריך כידוע, והרי ענין הנרות שהוא מדליק הוא הגבה למעלה ממדת מלכות דאצילות, לכך מזכיר כאן פסוק ערכתי נר למשיחי שמדבר במדת מלכות, להיות כי בכאן סובב שרש המאמר על השפעת יסוד במלכות".
והיינו, שהנרות דאהרן הם בחי' כתר, למעלה מהשתלשלות, שאין זה שייך למקבלים. משא"כ הענין ד"ערכתי נר למשיחי", דוד מלכא משיחא, ספירת המלכות, שיש בזה ב' המעלות הנ"ל: (א) השייכות למקבל ופועל, (ב) ההמשכה דרך כל הקוין.
ועז"נ "בוקר אערך לך ואצפה" – שיש בזה ב' פירושים: (א) מלשון צפי' ותקווהקלב, (ב) מלשון ציפוי וכיסוי, "כד"אקלג ויצפהו זהב טהור" – דכיון ש"בוקר דיוסף", "ערכתי נר למשיחי", דוד מלכא משיחא, הו"ע ההמשכה למטה אל המקבל, הרי זה באופן של כיסוי; אבל הכיסוי הוא ע"י ציפוי זהב, שענין זה מורה שישנם כאן כל הענינים, דאין עצם מסתיר על עצםקלד.
ידועקלה שהשם שניתן לאדם – אינו באקראי, אלא באופן שיש שייכות ביניהם. וענין זה הוא בכל בנ"י, ובפרט בצדיקים, ובפרט אצל רבי, בן רבי בן רבי, ומעלין בקודשקלו. ומזה מובן בנוגע לכ"ק מו"ח אדמו"ר, ששמו יוסף, ששם זה מורה על ענינו, ששייך להענין ד"צפרא דיוסף".
וענין זה הוא לא רק באופן שיש פרט אחד שהם משתווים ביניהם, או אפילו שזהו כללות ענינו, אלא הכוונה בזה שענינו כשמו היא בנוגע לכל הפרטים. והיינו, שמלבד זה שיוסף הוא מלשון הוספה, יש אצלו הענין ד"צפרא דיוסף" בכל הפרטים הנ"ל.כא. והענין בזה:
נתבאר לעיל (סי"ט) שהמעלה ד"צפרא דיוסף" לגבי "צפרא דאברהם" היא – בהשייכות להמקבלים ולפועל ממש.
וכן הוא גם אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר – שהוריד והמשיך פנימיות התורה לכל בנ"י,
ובאופן שמצד ה"מאור שבתורה" נעשה הענין ד"מחזירו למוטב"קלז – "מוטב" שלמעלה מ"טוב"קלח (שלכן, כאשר מדברים או כותבים אודות ענין בלתי-רצוי, משתמשים בלשון "לטוב או למוטב" – כיון ששרש הענין הוא מ"מוטב" שלמעלה מ"טוב"),
כפי שראינו אצל הרבי שהמשיך וגילה פנימיות התורה לא רק בלשון הקודש, ולא רק בלשון אידיש,
– שלשון זה נעשה מקודשקלט עי"ז שהשתמשו בו בתומ"צ, וגם במאור שבתורה, החל מהבעש"ט שהי' אומר חסידות בלשון אידיש, כדאיתא באגה"קקמ ש"הבעש"ט ז"ל הי' אומר ד"ת בל"א ולא בלה"ק" –
אלא גם בשאר לשונות: אנגלית, צרפתיתקמא, וכיו"ב – בכדי שהענינים דפנימיות התורה יגיעו לכל בנ"י.
ולאידך גיסא, הי' זה באופן ד"אצפה", "ויצפהו זהב טהור" (כנ"ל סי"ט) – שאע"פ שהמשיך והוריד זאת באופן שכולם יוכלו להבין, שבשביל זה יש צורך בענין של כיסוי וציפוי, מ"מ, הי' זה ציפוי זהב, היינו, שגם כפי שנמשך בענינים פשוטים, ישנם בזה הענינים היותר נעלים – כל הענינים דתורת החסידות: לא רק גליא שבחסידות, דהיינו פשט רמז ודרוש שבחסידות, אלא גם הסוד שבחסידות, סוד שבסוד, דהיינו עניני קבלה שהובאו בתורת החסידות ולא נתבארו – גם הם נמשכו ובאו בשאר לשונות, לא רק בלשון הקודש ואידיש.
כב. ועוד זאת, שיש בזה גם האהבה רבה דאהרן "כהנא רבא":
ידועקמב ש"עומק תחת" קשור עם "עומק רום". ועד"ז בנדו"ד,שב"צפרא דיוסף" שזהו "עומק תחת", ישנו גם ה"עומק רום" – האהבה רבה דאהרן "כהנא רבא".
וזהו הענין דאהבת ישראל שראינו אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, וכפי שתבע גם מהמקושרים שלו שתהי' להם חיבה ליהודי ("מ'זאָל האָלט האָבן אַ אידן"), וכפי שהי' אומרקמג שכאשר מחבבים את הקב"ה ואת התורה, אזי מחבבים גם יהודי.
וזהו גם הענין שהרבי המשיך את הענינים היותר נעלים בפועל ממש, כאמור, שהמשיך את האהבה רבה דאהרן כהנא רבא (עומק רום) ב"צפרא דיוסף" (עומק תחת).
ועד שעי"ז פועלים את הענין ד"ערכתי נר למשיחי", במהרה בימינו.
כג. דובר אודות החיוב דשלש סעודות, שיש שקו"ט אם יוצאים י"ח סעודה שלישית בפירות ומיני תרגימא, או שצריך לאכול פת דוקא, ואצל רבותינו נשיאינו ראינו שלאחרי קידוש היום אכלו מזונות (ובזה יצאו י"ח סעודה שלישית), ולאחרי מנחה נטלו ידיהם לסעודה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"א ע' 84 ואילךקמד. ואח"כ אמר:
עפ"ז נמצא, שקידוש היום נחשב בין סעודות השבת. וכיון שכן, נמצאים אנו עתה בסעודה השני' דשבת.
ובנוגע לסעודה זו, סעודת יום השבת – ישנם הזמירות שהכניס רבינו הזקן בסידורו: "אסדר לסעודתא".
– בהגהות כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע על הסידור (שכבר נדפסוקמה) איתא, ש"אמר רבינו הגדול זצוקללה"ה שמה שלא העמיד בהסדור זמירות הוא שחשב שישירו בתוך הסעודה ושיר למעלה מזמרה . . שידברו חסידות בתוך הסעודה".
אבל עכ"פ ישנם הזמירות הכתובים בסידור: בליל שבת – "אזמר בשבחין", ביום שבת – "אסדר לסעודתא", ובסעודה שלישית – "בני היכלא".על "בני היכלא" – ישנו ניגון המקובל מרבינו הזקן. "על אזמר בשבחין" – ישנו ניגון מר' הלל מפּאַריטש. ועל "אסדר לסעודתא" – ישנו ניגון שהיו מנגנים בליטא ואוקראינה. הניגון הוא "פאָניע" ("פאָנקע")קמו, והוא כמו "מאַרש".
(כ"ק אדמו"ר שליט"א ניגן הניגון "אסדר לסעודתא" כמה פעמים. ובאמצע הניגון סיפר:)
פעם בא יהודי אל הרה"צ מווילעדניק, בעל שארית ישראל, וביקש ברכה ללידת בן, ואמר לו, שיפרוש משי ("זייד'נס") בחדר המטות, ויוולד לו בן. כאשר היהודי הנ"ל יצא, שאלו התלמידים אצל רבם מניין המקור לכך ש"משי" הוא סגולה לבן? והשיב להם, שמפורש הדבר ב"אסדר לסעודתא" – "ואלין מליא יהון לרקיעיא ותמן מאן שריא הלא הוא שמשא": "מליא" – היינו משי, וכאשר "אלין מליא יהון לרקיעיא" – מלשון פרישה, שיפרשו אותם, אזי "תמן מאן שריא" – מי שיימצא שם, "הלא הוא שמשא" – (שמש בלשון אידיש) "אַ זון"קמז.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) ה"קונץ" אינו בפירוש הפיסקא הנ"ל, אלא ה"קונץ" הוא שאכן נולד לו בן...
(כ"ק אדמו"ר שליט"א חזר על זה כמה פעמים, באמרו:) מצד החושך כפול ומכופל – לא מבינים מה שאומרים, כל זמן שלא מסבירים בפירוש...
כד. עומדים עתה להתפלל תפלת מנחה, שבה קורין בתורה בפרשת פינחס.
בתיבתקמח פינחסקמט יש דעות באופן כתיבתה, חסר או מלא.
הענין דמלא הוא ע"ד מ"שקנ "אלה תולדות פרץ", תולדות מלא, ששייך למשיח, שאז יהי' באופן כפי שעולם על מילואו נבראקנא.
השייכות דפינחס לגאולה העתידה היא:על פינחס נאמר, שהוא קינא קנאת ה' במעשה זימרי. וגם אח"כ, בפינחס זה אלי'קנב, נאמר באלי'קנג "קנא קנאתי להוי' אלקי צבאות". ומצד זה אמר הקב"ה "הנני נותן לו את בריתי שלום"קנד – שיהי' נוכח בכל ברית-מילה של בנ"י, ו"אשה כמאן דמהילא דמיא"קנה, ויראה שבנ"י אינם כ"כ כמו שחושבקנו.
והיינו, שמהענין ד"קנא קנאתי להוי'" נעשה אצלו תנועה של אהבת ישראל, להתבונן במעלותיהם של בנ"י, ולכן יבשר גם את הגאולהקנז.
אלי' הי' תלמיד של אחי' השילוניקנח, רבו של הבעש"טקנט, והרי הבעש"ט נהג בתנועה של אהבת ישראל, וכן לאח"ז גם רבינו הזקן, שהי' נשמה חדשהקס, וכן גם הרביים הבאים לאחריו, שע"י אהבת ישראל שלהם בהנהגת עצמם, וגם תבעו זאת אצל המקושרים שלהם – עי"ז נזכה לאלי' מבשר הגאולה.
כה. וזאת צריכים לדעת, שהרבי, כ"ק מו"ח אדמו"ר, תובע מכל אחד את הענין של אהבת ישראל, לקרב את כל בנ"י, אפילו הפשוטים ביותר, כי, מלבד זאת שגם הפשוטים יקרים אצל הקב"ה, כמו בן אצל אביו, ישנה המעלה עצמית של פשיטות.
[ויש להוסיף, שמעלת אנשים פשוטים מודגשת בהסיפור דפינחס גופאקסא:
בעת המאורע דזמרי היו נוכח משה רבינו, הזקנים וכו', וכולם שתקו, מלבד פינחס – שהי' איש פשוט, שכן, אף שהי' מזרע אהרן, מ"מ, לא הי' כהן,
ולהעיר, שמצב זה – שעם היותו מזרע אהרן, מ"מ אינו כהן – מעיק יותר ("עס קוועטשט נאָך מערער")... שכן, מי שאינו מזרע אהרן,הרי אין לו שייכות לכהונה, משא"כ מי שהוא מזרע אהרן, ואעפ"כ אינו כהן, הרי זה מעיק יותר,
ואף שהי' איש פשוט, מ"מ, כששמע את דברי זמרי "אםקסב תאמר (שהמדינית) אסורה, בת יתרו מי התירה לך"קסג – הרי זה נגע לו ("עס האָט אים אָנגערירט"), וקינא קנאת ה' צבאות!
וזוהי ההוראה בנוגע להתעסקות עם אנשים פשוטים – שאף פעם אי אפשר לדעת; יכול להיות שתהי' מגפה אצל בנ"י, ודוקא איש פשוט הוא זה שיעצור את המגפה, שלא ימותו בנ"י במגפה – כבנדו"ד, שהכ"ד אלף שמתו במגפה היו רק ה"ערב רב"קסד].
כו. ובנוגע לתלמידים שנוסעים בשליחות "מרכז לעניני חינוך"קסה:
עליהם לדעת, שהתנועה ד"קנא קנאתי" צריכה להיות בנוגע לעצמו, אבל בנוגע להזולת צריך להיות אהבת ישראל,
ועי"ז נזכה לקיום היעוד "הנה אנכי שולח לכם את אלי' הנביא" כדי לבשר על הגאולה השלימה במהרה בימינו אמן.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור