תורת מנחם
בס"ד. שיחת מוצש"ק פ' בשלח, י"א שבט ה'תשח"י.
בס"ד. שיחת* מוצש"ק פ' בשלח, י"א שבט ה'תשח"י**.
א. התוועדות זו היא המשך ליום ההילולא.
השם "יום הילולא" עצמו מורה שלא זו בלבד ש"יאָרצייט" של צדיק אינו ענין של סילוק, או אפילו מיעוט בלבד,
– שהרי איתא בזהרא והובא באגה"קב: "צדיקא דאתפטר אשתכח בכלהו עלמין (גם בזה העולם המעשה) יתיר מבחיוהי", ומה שנקרא בשם "הסתלקות", הרי ידוע שהכוונה בזה היא להמשכת האור כמו שהוא בבחי' סילוק ורוממותג –
אלא יתירה מזה, שבו נמשכת השפעה והמשכה חדשה, שלכן נקרא בשם "הילולא", שפירושו נישואין, שעי"ז נמשך ומתגלה בהבריאה כח האין-סוף בבנין עדי עדד, דהיינו ענין ההולדה דור אחרי דור בלי גבול.
[ואף שאי אפשר שיהיו דורות בלי גבול בפועל, וכמבואר בארוכה בספר החקירה להצמח-צדקה שמריבוי גבולים לא יכול להיות בשום אופן בלי גבול – הרי זה רק בפועל, אבל בכח הרי זה כח בלתי מוגבל, שהרי יש בכח שיהי' ענין ההולדה דור אחר דור, בלי גבול].
ומובן גודל החידוש שבדבר – שהרי כל הענינים שבעולם הם בהגבלה, ועד שאפילו הכח האלקי המלובש בנבראים בפנימיותם הוא ג"כ מוגבל, דכיון שמתלבש בגופים בעלי גבול, הרי אי אפשר שבגוף מוגבל יהי' כח וחיות בלתי מוגבל, ובהכרח לומר שהכח האלקי המלובש בפנימיות הוא מוגבל, ואילו עצם האור האלקי, אור הבלי גבול, נשאר בהעלם; משא"כ בענין הלידה נמשך בגילוי אור הבלי גבול.וכן הוא גם ביום הילולא של צדיק, וביחוד נשיא בישראל – שאז נמשך אור חדש בלי גבול, ואור זה מתגלה בענינים מוגבלים דוקא, ע"ד ענין ההילולא כפשוטו, שמתגלה כח האין-סוף בדבר המוגבל.
ב. והנה, כשם שענין ההולדה הוא באופן שמתגלה ענין שהוא כדוגמת המוליד, כמודגש בחמשה דברים שנימנו במשנהו ש"האב זוכה לבן", שבהם דומה הבן אל האב – כן הוא גם בענין ההולדה שמצד "יום ההילולא", שהולדה זו צריכה להיות בדומה להאב המוליד.
רבינו הזקן כותב באגה"ק הידועה ש"חיי הצדיק אינם חיים בשריים, כי אם חיים רוחניים, שהם אמונה ויראה ואהבה" (כפי שמביא ראי' ממקראות מפורשים בתורה).
ומ"חיים" אלו נעשית הולדה באופן שכח הבן הוא בדוגמת כח האב, באהבה ויראה ואמונה: אהבה ויראה – שהם כוללים את כל המדות, כהלשון בח"א בתניאז: "אהבה וענפי' ויראה וענפי'"; ואמונה – שכדי שהאהבה והיראה לא יסורו ויפעלו פעולתם במילואה, זקוקים הם ליסוד ועמוד שיהיו בנויים עליו ומונהגים על ידו, שזהו"ע האמונה, כמארז"לח "העמידן על אחת, שנאמרט וצדיק באמונתו יחי'".
וכידוע גם הפירושי במ"ש "וצדיק באמונתו יחי'", אל תקרי יִחְי' אלא יְחַיֶ', והיינו, שהצדיק ממשיך אמונה בה"נולדים" מ"יום ההילולא", שתבטיח את קיום החיים הרוחניים, אהבת ה' ויראת ה', וכפי שנמשכים ע"י התורה באהבת ישראל וביראה מכל ענין שיכול לחסר בהמצטרך לישראל, ועי"ז נבנה כללות הבנין דחיי הצדיק – ב"זרעו", שכן, כאשר "זרעו בחיים" הרי זו הוכחה ש"אף הוא בחיים"יא.
ג. ומובן, שאין הכוונה שמיום ההילולא צריכה להוולד דוקא מציאות כזו שעד אז לא היתה שייכת כלל לענינים אלו, כי אם, שמכאן ולהבא צריכה להיות עלי' שלא בערך לגבי כל עניני העבודה שלפנ"ז, עד שנחשבת כמו הולדה חדשה וולד חדש.וע"ד שמצינו שבכל ראש השנה מתחדשת בריאת העולם באופן של הולדה חדשה, כמו בפעם הראשונה, "זכרון ליום ראשון"יב.
ועד"ז בנוגע ליום ההילולאיג, ש"כל עמל האדם שעמלה נפשו בחייו" עולה בעילוי נעלה ביותר, והרי תכלית העלי' היא שיומשך אח"כ בבחי' "שוב" למטה (כמבואר בארוכה בכ"מיד) – שבכל ענינים אלו כפי שהם למטה נעשה דבר חדש לגמרי, אפילו אצל אלו שגם בשנה שעברה, בימים שלפני יום ההילולא, היו מקושרים, "זיי האָבן זיך אָנגעהאַלטן אין דער קליאַמקע", ויתירה מזה, שהיו אצלם מהענינים דאמונה יראה ואהבה שהיו אצל נשיא הדור, והמשיך אותם לתלמידיו הקרויים בניו, כמארז"לטו "כל המלמד את בן חבירו תורה (איזה חלק בתורה שיהי') מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", ועאכו"כ כשמלמדו פנימיות התורה, שבה אין אחיזה לענינים של העלמות והסתרים (כמ"ש "רעיא מהימנא" בזהרטז), הרי זה לא רק "כאילו ילדו", אלא הולדה בפועל.
וזהו ענין יום הילולא של צדיק בכלל, ונשיא ישראל, נשמה כללית, ביחוד – שנקרא בשם "הילולא" – שנמשכים מזה "פירות ופירות פירותיהן עד סוף העולם"יז, וכפירוש החסידותיח שעושים "סוף" להעלם והסתר של העולם, ופועלים שיהי' "נגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו"יט את הכח הפועל והמהווה שישנו בעולם.
ד. והנה, ידוע הכלל ששלימותו של המוליד היא כאשר ישנו גם דור שלישי.
ולכן מצינו בנוגע לתורה, ש"כל שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם, שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם, שנאמרכ ואני זאת בריתי וגו' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם . . מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסני' שלה"כא. ועד"ז מצינו בתוספתא עדיותכב שתכלית המעלה היא כאשר "יש . . לתלמידיו תלמידים".ומזה מובן, שלא מספיק שיהי' "זרעו בחיים", אלא צריך להיות גם זרע זרעו, שגם "זרעו" יעמיד "זרעו", שאז ישנם ג' דורות זה אחר זה, ונעשה ענין של "חזקה", "חוט המשולש לא . . ינתק"כג, כיון ש"תורה מחזרת על אכסני' שלה".
ה. ובענין זה יש חילוק בין נגלה דתורה לפנימיות התורה:
בנגלה דתורה – יכול להיות ענין זה גם כאשר הרב המלמד הוא בחיים חיותו בעלמא דין, כי, בנגלה דתורה משתנה הלימוד שנמשך אל התלמיד מכמו שהי' אצל הרב, והשינוי הוא לא רק באופן שאצל הרב הי' בהרחבה ואצל התלמיד הוא בצמצום, אלא גם בא בציור חדש,
שלכן מצינוכד בתלמידי שמעי' ואבטליון, שאף שכולם קיבלו משמעי' ואבטליון, מ"מ, יכולה להיות ביניהם מחלוקת מן הקצה אל הקצה, והיינו, לפי שאצל התלמיד המקבל משתנה השכל ונעשה כפי שכלו של תלמיד זה (אלא שניכר גם כח הפועל, שממנו קיבל את השכל),
וכיון שאצל התלמיד בא השכל בציור שלו, וציור זה הוא עיקר ענין שכלו וחכמתו – נחשב התלמיד כמו דור בפני עצמו לגבי הרב.
ומזה מובן, שכאשר התלמיד ממשיך את השכל לתלמיד שלו – גם בזמן שרבותיו שמעי' ואבטליון נמצאים עדיין בעוה"ז הגשמי – הרי זה נחשב לג' דורות בפני עצמם.
אמנם, בלימוד פנימיות התורה, ש"לית תמן כו' מחלוקת" (כדאיתא בזהר), והיינו, לפי שנמשכת הפנימיות כמו שהיא, והיינו, שהחילוק הוא רק אם נמשך באופן מצומצם או באופן מורחב, ע"י לבוש זה או ע"י לבוש אחר, אבל פנימיות השכל שהוא עיקר השכל הוא אצל הרב ואצל התלמיד בשוה, ובמילא, כאשר התלמיד ממשיך זאת לתלמיד שלו, נותן גם הוא אותה הפנימיות, והיינו, שגם כאשר מבאר זאת ע"י משל אחר מכמו שקיבל, הרי זו עדיין אותה הפנימיות – אזי לא שייך לחלק ולומר שיש כאן ג' דורות בפני עצמם, שהרי כולם נמצאים באותם ד' אמות של עוה"ז הגשמי, וגם מצד השכל אין חילוק ביניהם, שאותו שכל שאצל הרב נמשך לתלמיד תלמידו, כך, שישנה חלוקה (לא לשלש, אלא) רק לשתים: משפיע ומקבל.
ונמצא, שגם כאשר ירבו תלמידים ותלמידי תלמידים כו', הנה כל זמן שכולם נמצאים באותו עולם, נחשבים הם רק לב' דורות: רב ותלמיד.אמנם, כאשר הרב הראשון נעשה במעמד ומצב שמתבטלים אצלו הגבלות הגוף – כמבואר באגה"ק שזהו העילוי שנעשה לאחר ההסתלקות, שכיון שבטלו הגבלות הגוף, אזי יכולים התלמידים לגשת ולקבל מהרב עוד יותר – הרי אע"פ שהשכל הוא אותו שכל, מ"מ, נעשה חילוק בין הרב לכל התלמידים מצד הבדלת העולם שבו נמצא הרב עתה, ומצד זה נחשב הרב לדור בפני עצמו, וביחד עם שני הסוגים דמשפיע ומקבל אצל התלמידים גופא, ישנם ג' דורות.
ונמצא, שלאחר ההסתלקות נעשה גדר ה"חזקה" של ג' דורות, "חוט המשולש", גם בנוגע לפנימיות התורה, שזוהי ראי' שהענין ד"הוא בחיים" הוא באופן של קיימא ונצחיות, שלכן ה"תורה מחזרת על אכסני' שלה", "עד עולם".
ו. וכח זה לוקחים בכל שנה ושנה מההתחדשות של יום ההילולא, שבו עולה בעילוי אחר עילוי, וממשיך לכל המקושרים והשייכים אליו וההולכים באורחותיו,
והיינו, שאפילו אלו שרק הולכים באורחותיו בכח ההליכה בלבד, שהוא הכח היותר אחרון שישנו בגוף – הרי הוא ממשיך להם מעילוי זה והוספה זו באופן שנמשך עד למטה מטה, ברגלים ועקביים,
ועי"ז זוכים אח"כ לילך יחד עמו לקראת משיח צדקנו, במהרה בימינו.
ז. בהמשך להמדובר לעיל אודות הענין דג' דורות – יש דוגמתו גם בענין "מים חיים", ששייך במיוחד לפנימיות התורה, שנקראת במיוחד בשם "דברי אלקים חיים":
בענין המעיין מצינו גם בנגלה דתורה שיש בו ב' דרגות: (א) המעיין עצמו, וכל הנמשך ממנו ומחובר אליו, שבכל מקום שנמשך, כל זמן שהוא מקושר עם מקורו, דינו כמעיין, (ב) כאשר מי המעיין נפסקים ממנו ונמשכים למקום אחר, בין שנפסק כמה פעמים ובין שנפסק רק פעם אחת, שאז משתנה דינו מדין מעייןכה.
אמנם, כאשר מי המעיין חוזרים ומתאחדים עם התהום (שזהו המקום שממנו נמשכו), אזי ניתוסף הענין השלישי – ענין התהום, אבל,לא כפי שהוא מופסק ואין לו שייכות למים שעל פני הארץ, אלא באופן שגם עניני התהום נמשכים בהמעיין שעל פני הארץ, ועל ידו יכולים להימשך גם בהמים שנפסקו הימנו, שגם בהם תהי' תועלת על ידי התהום.
ומזה מובן העילוי שנעשה עי"ז שהמעיין מסתלק אל התהום – שאז רואים את ג' הדורות, ג' הדרגות: (א) התהום, שהוא בלי גבול בפועל, (ב) המעיין, שנובע אמנם טיפין טיפין, שזהו"ע של הגבלה, אבל הוא בלי גבול בכח, (ג) וההמשכה אפילו למים שכבר נפסקו, ואח"כ שבו ונתחברו אל המעיין, שגם בהם יומשכו כל הענינים שיכולים להמשיך ע"י קישור זה.
נזכר לעיל (ס"ג) שהמטרה והתכלית של כל עילוי – שיומשך בבחי' שוב למטה דוקא. ואדרבה, ככל שהעילוי גדול יותר, צריך להיות ה"שוב" לדרגות תחתונות יותר, כהלשון והמשל הידוע שכל הגבוה גבוה יותר יורד למטה מטה יותרכו, וא"כ, ככל שהעלי' היא למעלה יותר, הרי זו הוכחה שהתכלית היא שיומשך ויגיע למטה מטה ביותר.
ולכן, דוקא בעקבתא דמשיחא, כאשר "מאטו רגלין ברגלין"כז, שזוהי הדרגא היותר תחתונה ד"אכשור דרי" (בתמי')כח – נמשך יותר ויותר הגילוי דפנימיות התורהכט:
עד האריז"ל היתה פנימיות התורה ענין השייך ליחידי סגולה, וגם לאחרי כן נתפשטה (לא ליחידים בלבד, אבל) למספר מצומצם ביותר.
ולאחרי כן, מזמנו של הבעש"ט נתפשטה באופן של התרחבות, אבל באופן שנמשך וחדר ("עס האָט דורכגענומען") רק מבחי' חג"ת ולמטה, ולא ע"י הענינים שחודרים גם בשכל האנושי.
וזהו החידוש שנוסף ע"י תורת חב"ד – שגם חב"ד שבמוחין יהיו בבחי' "כלי" שיתבטל להאור שבתוך הכלי, שזהו השכל האלקי,
ואז נעשה צורת אדם השלם בכל עשר הכחות שלו, שהרי מספר עשר הוא תכלית השלימות, כמבואר בפרדסל בתחלתו שלכן נקבעו כל הענינים שבעולם בעשר דרגות ובחינות.
ובזה גופא – הולך וניתוסף מדור לדור ומשנה לשנה באופן שלהתרחבות והתפשטות, עד לאופן של הפצה, שיחדור למטה מטה יותר, שזהו ה"חוצה" בדרגא היותר תחתונה, וכאמור, שתכלית העילוי היא בשעה שהדבר ניכר בהדרגא היותר תחתונה שב"חוצה".
ועי"ז נשלמת ה"קומה שלימה"לא, כלשון הגמראלב "יכלו כל נשמות שבגוף", שאז "בן דוד בא" – ביאת המשיח למטה מעשרה טפחים בעולם היותר תחתון שהוא עוה"ז הגשמי,
שאז יקויים היעוד "וראו כל בשר יחדיו גו'", כמבואר בחסידותלג שגם הבשר הגשמי יראה את "פי הוי'", כפי שיומשך בגלוי במהרה בימינו, בגאולה השלימה והאמיתית.
ט. אודות מוצאי שבת ועניני' מדובר בחסידות בכמה מקומות, אבל, ברוב המקומות מדובר אודות ענינים ופרטים שישנם במוצאי שבת, כמו: הבדלה, בשמים, אור, פרטי הגוונים שישנם באור, וכיו"ב, ורק במקומות ספורים מדובר אודות מוצאי שבת כשלעצמו, ללא פרטים נוספים בזה.
וא' המקומות הספורים הוא – בלקוטי תורהלד, בביאור ב' הדרגות ד"יעקב" ו"ישראל" שישנם בכאו"א, שעז"נלה "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל" (כדלקמן סי"ב).
כאשר יהודי צריך למלא שליחותו בעלמא דין, "אני נבראתי לשמש את קוני"לו, הרי מצד הלעו"ז ישנם כמה מנגדים, ופשיטא – העלמות והסתרים כו', וצריך לעמוד כנגדם ולנהל עמהם מלחמה, שזוהי כללות המלחמה של יעקב עם עשו, שהיא באופן ד"לאום מלאום יאמץ"לז, "כשזה קם זה נופל"לח, כמבואר בתניאלט ובארוכה בדרושי חסידות בכ"מ פרטי העליות והירידות שבזה.
אמנם, כיון שכל ישראל הם "נצר מטעי מעשה ידי"מ של הקב"ה,הרי כשם שהקב"ה הוא כל יכול, יש גם להם הכח ד"כל יכול" לנצח במלחמה,
– נצחון באופן שלא זו בלבד ש"יש לו חלק לעולם הבא"מא, היינו, שהוא בעצמו ישאר בקיום נצחי, היפך ענין השבי' בקליפות רח"ל, אלא עוד זאת, שיוציא משם את כל הניצוצות השייכים אליו, כי, אם הניצוצות השייכים אליו נשארים שם, הרי כיון שניצוצות אלו שייכים אליו, נמצא גם הוא שם יחד עמהם, כך, שלא יתכן שהוא יהי' נצחי, בה בשעה שניצוץ אחד נשאר במקום שאינו יכול להיות נצחי –
אלא, כיון שכח זה נמשך למטה, בהגדרות דזמן ומקום, יתכן שהנצחון יהי' לאחרי משך זמן, לאחרי כמה טלטולים מעולם לעולם, ממקום למקום, אבל סוכ"ס בודאי יבוא לידי נצחון.
והנה, כאשר יהודי מנצח במלחמה – אזי נקרא בשם "ישראל", שזהו שם המעלה שניתן ליעקב כאשר נתעלה לדרגא נעלית;
משא"כ כאשר נקרא בשם "יעקב" – הרי זה קודם שניצח את המלחמה, בהיותו אפילו בדרגא תחתונה שעבודתו היא בבחי' "עקב" (יו"ד עקבמב) בלבד, שזהו החלק התחתון שבגוף, היינו, שעבודתו אינה באופן של טעם ודעת, הבנה והשגה באלקות, וחסר אצלו אפילו בעבודה שמצד המדות שבלב, שהו"ע ההרגש בענינים אלקיים ורוחניים, אלא עבודתו היא רק מצד קבלת עול, ומצד זה שייך הוא ל"קומה שלימה" דכללות עם ישראל, אבל, לא להדרגא העליונה ד"ראשיכם שבטיכם זקניכם"מג, כי אם לדרגא היותר תחתונה ד"חוטב עציך" ו"שואב מימיך"מג, שעבודתם אינה בענין השכל והרגש, כי אם בענין המעשה בפועל.
ומ"מ, גם כאשר יהודי נמצא בדרגא זו, מובטח לו שסוכ"ס ינצח במלחמה, שאז יקרא בשם המעלה – "ישראל".
בקריאתמד שם ישראל נאמרמה "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל"."אלקים" – שפירושו כאן מלאכיםמו – קאי בכללות על ההעלם של ע' השרים שלמעלה, שעל ידם עוברת ההשפעה של הדברים הגשמיים והחומרייםמז, שמסתירים על אלקות.
מההעלם של "אלקים" נעשה העלם גדול יותר של "אנשים" – אנשים ירודים שלועגים מיהודי שמקיים תורה ומצוותמח. כפי שאנו רואים במוחש שההעלם של "אנשים" קשה לקבלו יותר מאשר ההעלם של "אלקים", ההעלם של הגשמיות כשלעצמה. ולכן הנה הסעיף הראשון של ד' חלקי השולחן ערוך הוא: "שלא להתבייש מפני בני אדם המלעיגים", כיון שזהו היסוד של כל העבודה, לשבור את ההעלם על אלקות.
המעלה ד"ישראל" – "כי שרית עם אלקים ועם אנשים" – היא, שהוא שר ובעל-הבית על ההעלם של "אלקים" ו"אנשים". כלומר, שלגבי מדריגת "ישראל" אינם מסתירים כלל. לא זו בלבד שהם מפסיקים ללחום עמו, אלא יתירה מזה, הם עוד נותנים הסכמה על הברכותמט – לא זו בלבד שניצח את "שרו של עשו", אלא השר גם בירך אותונ. וכמו שנאמרנא: "גם אויביו ישלם אתו", ועד שאפילו האויב הגדול ביותר, "נחש הקדמוני" – שהוא השורש של כל החטאים והאויבים – לא זו בלבד שאינו עומד נגדו, אלא "ישלםנב אתו", שמסייע לונג.
יב. וזהו גם משנ"ת בלקוטי תורה החילוק בין יעקב וישראל, מיוסד על הפסוק "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל":במדריגת יעקב – אין "און" (אין בו חטא, והוא שלם במחשבה דיבור ומעשה), אבל "עמל" ישנו; הוא מוכרח להתייגע שלא יהי' בו "און", כיון שישנם העלמות והסתרים שצריך לעמוד נגדם. ולכן נקרא "יעקב עבדי"נד – מלשון עבודהנה ויגיעה, לברר את נפש הבהמית (אלא שאין בו "און", כיון שסוף-כל-סוף מתגבר ומנצח את היצר הרע).
אבל במדריגת "ישראל" נאמר "ולא ראה עמל בישראל", שאינו צריך כלל להתייגע וללחום עם היצר הרע, כי "שרית עם אלקים ועם אנשים", הוא כבר שולט וביטל את כל ההעלמות וההסתרים על אלקות. ולכן העבודה של "ישראל" אינה באופן של מלחמה (עם הלעומת-זה), אלא כללות העבודה היא להתעלות בעילוי אחר עילוי במדריגות בקדושה גופאנו – "ילכו מחיל אל חיל"נז.
יג. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפרנח אודות הרבי הצמח צדק, שפעם, באמצע התוועדות, מרוב התרגשות, קפץ על השולחן, ואמר: "מה לי קטלה כולה (הריגת היצה"ר לגמרי), מה לי קטלה פלגאנט (מחצה, חלק) – אבל קטלה פלגא עכ"פ צריך להיות". ולאחרי משך זמן של התוועדות וריקודים, המשיך: כאשר מגיעים ל"להרגו" (כאשר הורגים את היצה"ר), "ולבי חלל בקרבי"ס, אזי נעשה אופן חדש בחיים.
שני פתגמים הנ"ל של הצמח צדק מבארים את שתי הדרגות הנ"ל דיעקב וישראל: בדרגת "יעקב", שיש עדיין צורך במלחמה עם היצה"ר, "קטלה פלגא" – הרי זה חיי עמל ("אַ געמאַטערטער לעבן"); אבל בדרגת "ישראל", שכבר הרג לגמרי את היצה"ר, "קטלה כולה" – נעשה אופן חדש בחיים: חיים נעימים וחיי תענוג.
יד. כאמור לעיל, הרי, "לא הביט און ביעקב". אף שבמדריגתיעקב ישנו ענין של "עמל", כיון שהמלחמה עם היצה"ר היא יגיעה קשה וכרוכה עם סכנה, מ"מ, יש בכחו לנצח את המלחמה ולהיות נקי מ"און".
והיינו לפי שכל יהודי הוא "נצר מטעי מעשה ידי", והוא "חלק אלקה ממעל ממש"סא (חלק מהקב"ה כביכול), ולכן, כשם שלא שייך שיהי' למישהו שליטה ח"ו על הקב"ה, כך כביכול אין לאף אחד שליטה על נשמת איש ישראל, אם רק אינו חפץ בכך;
בכחו של יהודי תמיד לנצח את המלחמה, ויתירה מזה, שיש לו ההבטחה שסוף-כל-סוף אכן ינצח את המלחמה בפועל: "לא ידח ממנו נדח"סב, "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".
גם ההבטחה והוודאות (ככל הענינים בתורה) נוגעת לעבודה בפועל עכשיו. הוודאות שסוף-כל-סוף יהי' הנצחון במלחמה, צריכה להוסיף תוקף ושמחה בעשיית העבודה, ושמחה זו מועילה לנצחון, וגם – למהר את הנצחון שיהי' מוקדם יותר. וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"רסג: "חייל... אע"פ שהולך למקום סכנה, הולך הוא מתוך ניגון של שמחה... הוא הולך בשמחה, ועי"ז מנצח".
טו. ולכן אומרים במוצאי שבת: "אל תירא עבדי יעקב וכו'" – כמבואר בלקוטי תורה שםסד:
בשבת – יהודים הם בבחינת "ישראל", ואז אינם זקוקים לעבודה ויגיעה לברר בירוריםסה.
אבל במוצאי שבת, כאשר צריכים לחזור ולירד למדריגת "יעקב עבדי", לעסוק בעבודת הבירורים דששת ימי החול – אזי מכריזים למעלה לכל יהודי: "אל תירא עבדי יעקב", שלא יתיירא לירד לדרגת "יעקב עבדי";ואין זה רק ציווי שלא יתיירא, אלא יחד עם זה נותנים לו גם כח ועוז שלא להתיירא ולעסוק בעבודה בשמחה,
והשמחה מקילה את העבודה וממהרת ראיית "שכר טוב בעמלו", ועד שזוכים "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"סו.
טז. (לפני המאמר, אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:
אע"פ שאתמול נאמר כבר מאמרסז, הרי כיון שנמצאים בהתוועדות חסידית, ובפרט התוועדות הקשורה עם יום ההילולא – אומר עוה"פ את המאמר, ומסתמא יהיו איזה שינויים, שהרי אי אפשר ללא שינויסח. ובפרט שישנם כאלו שלא היו כאן אתמול, הרי אצלם יהי' זה בפעם הראשונה).
צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה באתי לגני.
יז. כיון שנמצאים כאן נערים וילדים שהם אורחים מערי השדה – תהי' זו התחלה חדשה, שיגדלו מהם תלמידים תמימים, בנגלה ובחסידות, בתורה ועבודה וגמילות חסדים.
המבוגרים שהגיעו עמהם – יאמרו עמהם "לחיים", וכולם יחד ינגנו ניגון, וגם הילדים מניו-יארק יעזרו להם.
יח. [ניגנו הניגון "צמאה לך נפשי גו' עך טי דורין כו'", וגם כ"ק אדמו"ר שליט"א ניגנו בעצמו, ואח"כ אמר:]
בודאי יודעים כולם פירוש התיבות (של הניגון הנ"ל) בכללותסט:
המדובר הוא אודות היצר הרע, שלהיותו "מלך זקן וכסיל"ע, נקרא "דורין", שפירושו כסיל.
והוא נוסע אל היריד ("מאַרקאָ") – כמבואר בחסידותעא שהעולם כולו הוא כמו "יריד" שבאים אליו לקנות סחורה על מנת להרויח, שהרי "זבון וזבין (ללא ריוח) תגרא איקרי" (בתמי')עב, ודוגמתו בנמשל הו"עירידת הנשמה לעולם: הנשמה היא "חצובה מתחת כסא הכבוד"עג, ויתירה מזה, כדברי רבינו בתניא ש"נפש השנית בישראל היא חלק אלקה ממעל ממש", ונשמה זו יורדת למטה ומתלבשת בנפש הבהמית ובגוף, ועוסקת בכל עניני העולם – הנה ירידה זו היא צורך עלי', היינו, שהירידה היא כדי להרויח, שלכן לא מספיק "שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם"עד, שהרי "זבון וזבין תגרא איקרי", אלא צריכה להיות עלי' למקום נעלה יותר מהמקום שממנו היתה הירידה.
וכמשנת"ל בהמאמרעה, שע"י "באר מים חיים"עו (דקאי על ירידת הנשמה למטה) ממשיכים את ה"מעיין" ב"גנים", אפילו בגן עדן העליון, שזהו"ע "מאין באת"עז.
הנשמה מצד עצמה, כפי שהיא "חצובה מתחת כסא הכבוד" – היא רק "חלק אלקה ממעל"; אך ע"י ירידתה למטה, הנה "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה"עח, דכיון שעי"ז ממלאת הנשמה ציווי ורצון הבורא, הרי "שכר מצוה מצוה"עט, שמתחברת ומתאחדת עם נותן התורה ומצוה המצוה, "לאשתאבא בגופא דמלכא"פ, באופן ש"ישראל וקוב"ה כולא חד"פא.
וזהו שאמרו רז"לפב "עתידין צדיקים (ויתירה מזה: כל ישראל, שהרי "עמך כולם צדיקים") שנקראין על שמו של הקב"ה", שהו"ע התאחדות הנברא עם הבורא, "אתם הדבקים בה' אלקיכם"פג.
ונמצא, שע"י "תשובה ומעשים טובים בעולם הזה" מרוויחים ב"יריד" את השכר והריוח היותר גדול, ריוח בלי-גבולי – ההתאחדות עם הקב"ה בעצמו שהוא למעלה מכל מדידות והגבלות.
יט. וכדי להשיג את הריוח מתוך נועם ועריבות ("מיטן גאַנצן געשמאַק") – רוצה הקב"ה שענין זה לא יהי' באופן של "נהמא דכיסופא"פד, מתנה ללא יגיעה.ועל זה הוא ענין ה"עמל" ביעקב (כנ"ל סי"ב) – היגיעה שצריכה להיות אצל כל אחד, שאע"פ שרואה לפניו שתי דרכים, "את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע", מ"מ, "ובחרת בחיים"פה, שאינו טועה, אלא בוחר בדרך החיים, וגם אם הדבר כרוך עם קשיים ויגיעה, אין זה מעכב אותו מהבחירה וההליכה בדרך שרוצה הקב"ה שילך בה, שזוהי דרך התורה והמצוה.
ובשביל זה צריך להיות מישהו שיסית ויפתה אותו שלא לעשות כן (שהרי אם יהי' רק טוב בלבד, לא יהי' ענין של יגיעה) – שזהו היצר הרע, שמסית ומפתה את האדם, כדי שהאדם ימצא בעצמו את הכחות שלא לציית אליו, ולמרות טענותיו של היצה"ר, יבחר בדרך הישר, בלימוד התורה וקיום המצוות.
מהי כוונת היצה"ר? – איתא בזהרפו ומובא בחסידותפז שהיצה"ר בעצמו רוצה שלא ישמעו אליו, כיון שהוא יודע את המטרה האמיתית שבשבילה נברא – כדי לגלות את מעלתו של יהודי, שמבלי הבט על הקשיים, עושה הוא מה שהקב"ה מצווה עליו לעשות; ואז מקבל גם היצה"ר את שכרו – כיון שעל ידו נעשתה עבודתו של יהודי לא בדרך של "נהמא דכיסופא", אלא ע"י יגיעתו.
וכל זה – כאשר לא שומעים אל היצה"ר; אבל מי ששומע להיצה"ר, ופגם ועבר את הדרך – אזי החסרון הוא בשתים: הוא עצמו לא קיים את הציווי "ובחרת בחיים", אלא הלך בדרך הלא-נכונה; וגם היצה"ר אינו מרוצה ממנו, שהרי לא זו בלבד שלא יקבל שכר על כך שעל ידו באה טובה ליהודי, אלא הוא עוד יקבל "פסק"... כמו בכל ענין שמביא תקלה בעולם, כמ"שפח "ואת הבהמה תהרוגו", מפני שבגללה נכשל יהודי.
וזהו הטיעון עם היצה"ר: בשלמא כאשר מסית את האדם באופן שהאדם אינו שומע אליו – הרי זו חכמה גדולה; אבל כאשר עושה מלאכתו ובסופו של דבר שומע האדם אליו – הרי לא זו בלבד שה"דורין מאַרקוּ" אינו מרויח מאומה (נוסף לכך שהאדם אינו מרויח מאומה), אלא אדרבה, שיקבל "פסק" על כך שעל ידו באה תקלה בעולם.
כ. וזהו תוכן הניגון "צמאה לך נפשי . . עך טי דורין כו'":תכלית פעולתו של היצה"ר היא – שיהודי יתעורר ברגש של צמאון להקב"ה ("צמאה לך נפשי"), כיון שנמצא "בארץ צי' ועיף בלי מים"פט, וכמבואר בתניאצ שזהו הטעם ש"זדונות נעשו לו כזכיות"צא, "הואיל ועל ידי זה בא לאהבה רבה זו", באופן ש"צמאה נפשו לה' כארץ עיפה וצי' . . ביתר עז כו'".
וא"כ, לאחרי שיהודי הגיע כבר להדרגא ד"צמאה לך נפשי כמה לך בשרי" – שוב אין ל"דורין מאַרקוּ" מה להתערב, כיון שהוא עשה כבר את שלו... ואז פעולתו אינה אלא "ראָביש סוואַרקאָ", לעשות מחלוקת בין ישראל לאביהם שבשמים.
מהי הסיבה לכך שהיצה"ר בכל זאת עושה כן?
הרי זה ע"ד המבוארצב בפירוש הנוסח שאומרים ב"על חטא", "על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע" – כידוע הקושיאצג: הרי כל החטאים הם ביצר הרע, ומהו יחודו של חטא זה? – שיש לפעמים שהיצה"ר עצמו אינו רוצה בכך, הוא עשה כבר את שלו, אלא שהאדם מגרה את היצה"ר, רח"ל, יותר ממה שהיצה"ר רוצה מצד עצמו!
וזהו גם משנת"ל בהמאמרצד בענין "עול דרך ארץ"צה, עול דייקא, שלפעמים הרי זה באופן שהוא היפך השכל, היינו, שאפילו שכלו הבהמי אומר לו שהוא עושה שטות וגורם רעה לעצמו, ואעפ"כ, מצד הכבדות שבלבו – כמ"ש "ויכבד לב פרעה"צו "ולא שת לבו גם לזאת"צז, ועד"ז בנוגע ל"פרעה" שבלבו – הרי הוא מגרה את היצה"ר לעשות היפך רצון הבורא, גם כאשר היצה"ר מצד עצמו אינו חפץ בכך.
וכפי שרואים שכאשר אינו יכול לעמוד בנסיון ונכשל ומילא את תאוותו, הנה לאחרי שמילא תאוותו, יש לו רגש של היפך שביעות רצון [כדאיתא בספריםצח שה"בחינה" לידע אם דבר מסויים הוא ענין של מצוה או ענין של עבירה, היא, רגש האדם לאחר המעשה, שלאחרי עשיית מצוה יש לו רגש של שביעת רצון, והפכו בעבירה], כיון שאפילו היצה"ר עצמו אינו מרוצה מכך ששמעו אליו.וזהו מה שטוענים – מתוך שמחה (ניגון) – שכיון שישנו כבר הענין ד"צמאה לך נפשי כמה לך בשרי", אזי צריך כבר להיות הענין ד"אתהפכא חשוכא לנהורא"צט, כמ"שק "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך", "בשני יצריך"קא – שלא זו בלבד שהיצה"ר לא יהי' "ראָביש סוואַרקאָ", שלא יעשה ענינים השייכים לצד השמאלי, אלא אדרבה, שיהפוך להיות מסייע באהבת ה', שהיא היסוד לכל מצות עשה (כמבואר בדברי הרמב"םקב), כולל גם מצות יראת ה', שהיא היסוד לכל מצוות לא תעשהקג, ונמצא, שכאשר אהבת ה' היא "בשני יצריך" – אזי מסייע גם היצה"ר בקיום כל תרי"ג מצוות, שבזה נכלל גם הענין ד"קדש עצמך במותר לך"קד, וכללות העבודה ד"בכל דרכיך דעהו"קה.
כא. ואז זוכים שיהי' "כן בקודש חזיתיך", כפירוש הבעש"טקו "הלואי בקודש חזיתיך":
כשם ש"צמאה לך נפשי גו' בארץ צי' ועיף", הנה באותו צמאון, מרוצה וכליון, יעמדו גם כאשר "בקודש חזיתיך" – כאשר יקויים בקרוב היעוד המקווה "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ו"מלאה הארץ דעה את הוי'"קז, שאז יעמדו בתנועה של רצוא לילך מדרגא לדרגא, "מחיל אל חיל", בקדושה גופאקח,
והיינו, לפי שבקדושה גופא ישנם דרגות שהם שלא בערך, ובמילא דרוש צמאון גדול ביותר, עד לאופן של יציאה מהכלים, שזהו"ע "בכל מאדך"ק, מאד שלך לפי אותה שעה,
ורצוא זה ממשיכים אח"כ עד למטה מטה – לעשות לו ית' דירה בתחתונים.
כב. בעל ההילולא אמר פעם בא' משיחותיו*:
*) חביבות תורה (סוכות, צ"וקט).פעם הי' הסדר שהתורה היתה למעלה מכל הענינים. ועד שכאשר דובר אודות חיים מסודרים, חיי נישואין, הנה לכל לראש הי' מונח בפשיטות ובוודאות שלאחרי החתונה צריך האברך לעסוק בלימוד התורה משך זמן, ובנוגע לפרנסה – על ההורים משני הצדדים לדאוג באיזה אופן שיהי', שלא יהי' בלבול מצד דאגת הפרנסה, ויוכל להיות לימוד התורה בטהרה ובמנוחה.
הרגשה זו – אמר הרבי – היתה לא רק אצל ההורים, אלא גם אצל הצעירים, הן הבחור והן הבחורה, הן החתן והן הכלה, שגם הם ידעו שזוהי התכלית בחיים.
והרבי סיים, שאפילו השפחה שבבית, להבדיל, ידעה שאין להרעיש ע"י הדפיקה בדלת, כיון שהחתן החדש יושב ולומד, ואין לבלבל אותו; העיקר של כל הבית הוא – נישואי הבת לאברך שלומד תורה לשמה, מבלי לחשוב אודות עניני תכלית.
כג. אין לך דבר בעולם שנעשה לפתע פתאום. ובכדי שתהי' הרגשה זו – יש לקבוע ולהשריש את מדת הבטחון בהשי"ת.
ישנם הורים שמתהלכים יומם ולילה מתוך דאגה "פן יחסר לחמו"קי.
– על כך יש פתגםקיא חריף ("אַ שאַרפער וואָרט") בספרי מוסרקיב: מצינו במדרשי חז"לקיג שהנחש הוא עצוב תמיד. ועל זה שואלים את הנחש למה הוא עצוב – הרי פרנסתו מובטחת, כיון ש"עפרקיד תאכל כל ימי חייך"? ומשיב הנחשקטו, שחושש "פן יחסר לחמו" לאחרי שיכלה את העפר של כל כדור הארץ!...
ומזה משתלשל באופן דק יותר או באופן גס יותר – שישנה הדאגה "פן יחסר לחמו", וכדי להבטיח את הפרנסה, הנה לכל לראש צריכים לבטל מעניני תורה ומצוותי', כיון שאינו רואה שעניני התומ"צ יכולים להביא לו תועלת בעוה"ז החומרי ואפילו בעוה"ז הגשמי.אמנם, סדר החיים אצל בנ"י הוא באופן שיודעים מ"ש בברכה הראשונה של ברכת המזון (שהיא ברכה כללית, שלכל הדעות חיובה מן התורהקטז), ברכת הזן – שהקב"ה הוא "הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים"קיז, כך, שהאדם ע"י דאגתו, לא יעזור מאומה במלאכתו של הקב"ה להמציא לו פרנסתו ופרנסת בני ביתו.
וכפי שראו במוחש בזמן ירידת המן – כדאיתא בגמראקטז "משה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן" – שירידת המן "מן השמים" היתה "דבר יום ביומו"קיח, כך, שבכל יום ידע יהודי שיש לו מזון שתי סעודות עבור יום אחד בלבד, ותו לא, ואעפ"כ, הי' מברך בתמימות ובשלימות: "הזן את הכל", מתוך וודאות, שלמחרת בבוקר ימציא לו הקב"ה "על פתח ביתו" – אם רק יתנהג כצדיקקיט – את המזון הדרוש לו, באופן ש"הממעיט לא החסיר"קכ.
ועאכו"כ בימינו אלו, שאין לך מי שנמצא במעמד ומצב כמו דור אוכלי המן, שקיבלו את התורה גם עבור כל הדורות שלאחריהם, שהי' להם רק מזון ליום אחד, שתי סעודות!
כד. וכאשר ההורים אינם שקועים בדאגה "פן יחסר לחמו", אזי מחנכים את הבת והבן באופן שהם יודעים שיש להם על מי לסמוך – על הקב"ה, והרי הקב"ה אינו מוגבל ח"ו בהשכלה שרוכשים ב"קאַלעדזש", או בשאר הענינים כיו"ב שיש שחושבים שזוהי הדרך היחידה עבור פרנסה; הקב"ה יכול ליתן פרנסה בהרחבה, ושלא בערך, למי שאינו מרבה בשטות, ואפילו אינו מרבה בסחורהקכא – יותר ממי שיש לו הרבה שטות והרבה סחורה...
וכאשר מחנכים את הילדים באופן כזה, הנה בבוא הזמן שצריכים לחפש חתן או כלה – מביטים על העיקר, ולא על הטפל, ואז, העיקר מביא עמו גם את הטפל, כמ"שקכב "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד" (כפשוטם), פרנסה בהרחבה.
ועד שהפעולה היא אפילו על אינם-יהודים שנמצאים בבית – ע"ד מ"שקכג "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", כפישדרשו חז"לקכד בנוגע למצות תפילין, והרי "הוקשה כל התורה כולה לתפילין"קכה – כדברי הרבי, שהשפחה שבבית יודעת שאין לה להרעיש בדפיקת הדלת, הדלת שבין הבית להחוץ, כיון שהחתן יושב ולומד תורה, והיינו, שאף שאין לה שייכות וידיעה כלל בענין זה, מ"מ, יש לה יראה שפועלת אצלה ביטול במציאות ("זי ווערט אויס מציאות פון טיר-קלאַפּערין"), כדי שיהודי יוכל ללמוד תורה במנוחה.
וכיון שסדר זה נקבע בתורה, הרי מעצמו מובן וגם פשוט, שזהו ענין נצחי לכל המקומות ולכל הזמנים, גם בשנת תשי"ח, בארצות-הברית ובכל שאר המדינות – שזהו הסדר המאושר, שמביא אושר רוחני וגם עושר גשמי.
כה. בשנים האחרונות נקבע המנהג שבהתוועדות של יום ההילולא מתנדבים לטובת "קרן תורה"קכו, לתמוך ולחזק את הלומדים תורה לשמה, ללא עניני תכלית, כך, שהתכלית היא התורה עצמה.
ובהתאם לכך, הרי גם ההתנדבות היא באופן שלא נוגע להכריז את השם, שפלוני נתן סכום גדול, ופלוני נתן סכום גדול יותר, שכן, כל מה שנוגע אינו אלא ההוספה בתורה.
ובודאי יתנדב כל אחד באופן ד"יש מפזר", ואז יקויים בודאי "ונוסף עוד" (כסיום הפסוקקכז), וכמשנת"ל בהמאמרקכח שלא זו בלבד שלא יחסר בממונו, אלא יתוסף כמה פעמים ככה על הסכום שנתן עבור לימוד התורה לשמה.
אלו שרוצים בדוקא שיכריזו את שמם – יערב להם ("זאָל זיי וואויל באַקומען"), וימלאו את רצונם;
ואלו שרוצים רק שיזכירום על האוהל – הנה כנהוג בשנים האחרונות, יכולים לכתוב ע"ג פתקא שמו ושם אמו, ויזכירוהו על הציון, על האוהל, שהשתתף ב"קרן תורה" עבור לימוד התורה לשמה; וכלפי שמיא גליא שנתן סכום גדול, וסכום שהוא יותר מכפי יכלתו, כמ"ש "בכל מאדך", כפי שמתבטא אצלו "בכל ממונך".
ויתן השי"ת שיקויים ה"נוסף עוד" בעגלא דידן, כך, שלקראת המגבית הבאה – לאחרי שימנה "במזומן" מה ש"נוסף עוד" ע"י היותו"מפזר", ובמילא יצטער שלא פיזר ב"פ ככה, ג"פ ככה, ד"פ ככה – ימלא וישלים מה שלא נתן בשלימות בהתוועדות שלפנ"ז.
וכאשר יעשו זאת מתוך ניגון שמחה – אזי יהי' יותר שמח להפרד מהכסף...
וכיון ששמחה פורצת גדריםקכט, להמשיך את כל הענינים שבפועל באופן ד"עד מהרה ירוץ דברו"קל – יקויים במהירות יותר הענין ד"ונוסף עוד".
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון שמחה (וניגנו "והריקותי לכם ברכה"). ואח"כ אמר שינגנו "האדרת והאמונה" בכל הלשונותקלא].
כו. בסיום פרשת השבוע נאמרקלב "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", ולפנ"ז נאמרקלג "מחה אמחה את זכר עמלק" – שענין זה התחיל כבר בתור הכנה למתן-תורה, ומאז ישנו הענין ד"מלחמה . . בעמלק" בכל הדורות, ועד גם ב"דרא דמשיחא", ו"דרא דעלמא דאתי" (כדאיתא בתרגום ובמדרשיםקלד).
וידועה השאלה בזהקלה בנגלה דתורה: מהו הטעם שבזמן הזה ליכא החיוב דמחיית עמלק? – ומחפשים על זה כמה הסברות, כמו, שבזמן הזה אין יד ישראל תקיפה, וכיו"ב.
החיוב "תמחה את זכר עמלק"קלו (בגלל ש"מלחמה לה' בעמלק") – הוא רק כאשר ישנה כללות האומה דעמלק.
כלומר: אע"פ שהחיוב הוא "שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה"קלז, ועאכו"כ שהחיוב הוא
*) [בהבא לקמן – ראה] צפע"נ השלמה לח"ד (י, ד).בנוגע לכל אדם שהוא מזרע עמלק – הרי חיוב זה חל רק כאשר כללות האומה דעמלק היא בשלימותה, או עכ"פ במציאותה, שאז, הנה גם כאשר ישנו איש פרטי, או אפילו בהמה, שלא מוחים אותם, הרי זה מוסיף תוספת כח וחוזק באומת עמלק.
וטעם הדבר – לפי שכללות הענין ד"מלחמה לה' בעמלק", שמצד זה נעשה החיוב ד"מחה תמחה את זכר עמלק", הוא, בגלל ש"ויבוא עמלק וילחם עם ישראל"קלח, ולכן, כשם שביאת עמלק למלחמה היתה בתור אומה (ולא בתור פרטים), כך גם החיוב ד"מחה תמחה" הוא על האומה.
אמנם, לאחרי ש"עלה סנחריב ובלבל את כל האומות"קלט, הנה אע"פ שישנם פרטים דעמלק (אדם או בהמה) שהם באופן דמפוזר ומפורד, מ"מ, הרי כללות האומה אינה במציאותה, ולכן, גם כאשר יודעים בודאי שאיש פרטי זה הוא מעמלק, שוב אין חיוב למחותו, כיון שמציאות פרטית זו אינה מוסיפה כלל בקיום כללות האומה דעמלק.
איתא במשנהקמ (והובא בגמראקמא) "בו ביום בא יהודה גר עמוני . . אמר להם מה אני לבוא בקהל . . אמר לו ר' יהושע מותר אתה . . וכי עמונים ומואבים במקומן הן, כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות . . וכל דפריש מרובא פריש".
וכן איתא בתוספתאקמב: "אמר מנימין, אני מצרי ראשון ונשאתי מצרית ראשונה, אשיא לבני מצרית שני' כדי שיהא בן בני מותר לבוא בקהל. אמר לו רבי עקיבא, מנימין טעית, הלכה, משעלה סנחריב ובלבל את כל האומות, לא עמונים ומואבים במקומן, ולא מצרי ואדומי במקומן כו'".
גם לאחרי ש"סנחריב בלבל את כל האומות", נשארה מציאותם של האישים, הפרטים. וכפי שמדייק בתוס'קמג "דסנחריב לא הי' מחריב אלא מעביר אותם לערים כו'", היינו, שאין אנו יודעים היכן נמצאים המצרים, עמונים ומואבים, אבל מציאותם של האנשים נשארה בקיומה.וכיון שכן, הרי הכלל ש"כל דפריש מרובא פריש", מהני רק בנוגע לאיש סתמי; אבל כאשר יודעים בבירור שאיש פלוני הוא מזרע מצרים, עמון או מואב, הרי לכאורה חלים עליו כל הדינים וכל ההגבלות שישנם על אומה זו.
ועפ"ז אינו מובן: כיצד אמר ר' יהושע לגר העמוני מותר אתה לבוא בקהל, וכיצד אמר ר' עקיבא למנימין, טעית כו' – הרי יתכן שבנוגע לאנשים פרטיים אלו ידעו בבירור שהם מזרע עמון ומצרים?
וההסברה בזה – שכיון שכאשר סנחריב בלבל את כל האומות בטלה כללות האומה ממציאותה, הנה במשך זמן זה לא חלים הדינים וההגבלות שישנם על אומה זו.
כח. אך עדיין קשה – ממ"ש בגמרא במסכת קידושיןקמד "כי הוה ניחא נפשי' דרבי, אמר, הומניא (עיר ששמה כך) איתא בבבל כולה עמונאי", אע"פ שזמנו של רבי הי' לאחרי שסנחריב בלבל את כל האומות?
בהמשך דברי הגמרא שם: "מסגריא איכא בבבל כולה דממזירא היא" (ועד"ז נזכרו שם עוד מקומות), היינו, שמדובר אודות בנ"י. ומסמיכות הלשון משמע שגם "הומניא . . כולה עמונאי" הם בנ"י, היינו שהם יוצאי חלציהם של גרים שנתגיירו מבני עמון, קודם שבלבל סנחריב את האומות.
ומובן בפשטות, שבלבול האומות ע"י סנחריב לא מהני לבטל את האיסור שחל על יוצאי חלציו של גר מבני עמון שנתגייר קודם שבלבל סנחריב את האומות, ולכן הוצרך רבי להודיע ש"הומניא . . כולה עמונאי", שמוצאם מגרים שנתגיירו מבני עמון, ואסורים לבוא בקהל.
אמנם, כאשר בא אדם עכשיו – לאחרי שסנחריב בלבל את כל האומות – ואומר שהוא עצמו "גר עמוני" (ולא שהוא מיוצאי חלציו של גר שנתגייר בדורות הקודמים קודם בלבול האומות), אזי אומרים לו: "טעית", כי, גם כאשר איש פרטי זה יודע בבירור שהוא מזרע בני עמון, הרי לאחרי שסנחריב בלבל את כל האומות, בטלה האומה כולה ממציאותה, ובמילא בטלו הדינים וההגבלות שישנם על אומה זו, כנ"ל.כט. עפ"ז מובן גם מה שמצינו במגילת אסתר שמדגישים כמ"פ "המן בן המדתא האגגי" – דלכאורה, לאחרי שנזכר יחוסו פעם אחת, מהו הצורך לחזור ולהדגיש זאת כמה פעמים?
כיון שהמן הי' לאחרי שסנחריב בלבל את כל האומות – יש מקום לומר שלא חל עליו ועל זרעו החיוב דמחיית עמלק, כיון שכבר בטלה מציאותה של כללות האומה דעמלק.
ולכן מדגישים שהמן הוא "בן המדתא האגגי", כי, אגג הי' מלך עמלק, ואיתא במדרכיקמה ש"בלבול אינו מועיל לזרע המלוכה, דמתוך חשיבותם הם ניכרים בכל המקומות".
מבואר בחסידותקמו שענינו של עמלק הוא קרירות, היינו, שנעשה אצל יהודי קרירות לענינים של תורה ומצוותי'.
ועד כדי כך, שגם כאשר מספרים לו נסים ומופתים של הקב"ה (כמסופר בפרשה שקראנו בשבת זה ובשבתות שלפנ"ז) – אזי בא "עמלק" שבו ופועל הענין ד"קרך בדרך"קמז, "בדרך בצאתכם ממצרים"קמח: למרות שהוא יצא ממצרים וראה בעצמו את כל הנסים כו' – בא עמלק ופועל בו קרירותקמט: מהי ההתפעלות שלך מזה שהקב"ה יכול להראות נס כמו קריעת ים סוף, וכיו"ב – הרי הקב"ה הוא כל יכול, ובמה נחשב נס זה לגביו?!...
ועל זה אומרים שענין הקרירות, שהוא היפך החיות, מהוה שורש ומקור לכל דבר בלתי-רצוי, ועי"ז – לכל דבר רע, ולכן, צריכים לשרש ולמחות ענין זה בכללותו.
אמנם, במה דברים אמורים – כאשר האומה היא בקיומה, היינו, כאשר הוא קר וקפוא לגמרי; אבל אם יש אצלו קרירות בענין אחד וחמימות בענין שני, אזי אין צורך למחות את הקרירות (למחות את זכר עמלק), כי אם לשנותה: להשתמש בהקרירות בנוגע לענינים שהיחס אליהם צריך להיות באופן של קרירות – ענינים של לעו"ז, ולהשתמשבהחמימות בנוגע לענינים שהיחס אליהם צריך להיות באופן של חמימות – ענינים של תורה ומצוותי', ולא להיפך ח"ו.
ורק כאשר הקרירות היא באופן שישנה "קומה שלימה" של ה"אומה", היינו, שבכל פרט שתופסים אצלו אין ענין של חמימות וחיות כלל – אזי מוכרחים לצאת במלחמה ולמחות את ענין הקרירות לגמרי, שלא ישאר ממנו שריד.
בהלכות דעות כותב הרמב"ם בנוגע להליכה ב"דרך הישרה" שהיא "מדה בינונית שבכל דעה ודעה . . שהיא רחוקה משתי הקצוות כו'"קנ, שהנהגה זו היא רק אצל מי שהלך כל ימיו בדרך הישרה, אבל "אם הי' רחוק לקצה האחד, ירחיק עצמו לקצה השני, וינהוג בו זמן רב", ורק לאח"ז "יחזור לדרך הטובה והיא מדה בינונית"קנא.
ועד"ז בנדו"ד: כאשר קיימת אצלו אומת עמלק בשלימותה, היינו, שאין אצלו חמימות כלל – אזי אינו יכול להסתפק בכך שיפעל בעצמו מעט חמימות, ועדיין ישאר קר במקצת, כי, באופן כזה לא יתקן את אשר עיוות; במצב כזה עליו למחות לגמרי את זכר עמלק, שלא תהי' אצלו קרירות כלל, ורק לאחרי כן יוכל להעמיד את עצמו על דרך המיצוע, לנצל את ענין החמימות והחיות בענינים של "עשה טוב", ולנצל את ענין הקרירות בענינים של "סור מרע".
לא. וע"י כללות הענין דמחיית עמלק פועלים שתמורת המעמד ומצב ד"כס י-ה", ש"אין השם שלם", שישנו רק י"ה, ללא ו"ה, ו"אין הכסא שלם"קנב, שישנו רק "כס", ללא האל"ף שמורה על אלופו של עולם – נעשה "אוה למושב לו"קנג, שניתוסף האל"ף ד"כסא", ואותיות ו"ה דשם הוי', "לייחדא שם י"ה בו"ה",
– כדאיתא במגלה עמוקותקנד שבתיבת "אוה" ישנם אותיות א' ו"ה, והיינו, הא' ד"כסא" והאותיות ו"ה דשם הוי', שעמלק מעלים ומסתיר עליהם.
וענינם בעבודה: הא', שרומז על אלופו של עולם, הו"ע האמונה; ואותיות ו"ה ענינם הוא לימוד התורה וקיום מצוותי'קנה. ובסגנון האמורלעיל (ס"ב) – שחיי הצדיק (שממשיך זאת לכל השייכים אליו) הם אמונה, שהו"ע הא', ואהבה ויראה, שהם אותיות ו"ה, כיון שמדובר אודות דחילו ורחימו תתאין, שהם שייכים למעשה בפועל דלימוד התורה וקיום מצוותי', שהם אותיות ו"ה –
והיינו, שנעשה השם שלם והכסא שלם, ונעשה "אוה למושב לו" – "כתפארת אדם לשבת בית"קנו.
וכל זה נמשך ע"י משיח צדקנו – משיח בן יוסף, ואח"כ משיח בן דוד, כמ"שקנז "והי' בית יעקב לאש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש", "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה".
ובפרט כאשר נמצאים במוצאי שבת קודש – כדאיתא בגמראקנח שחורבן ביהמ"ק הי' במוצאי שבת, והרי איתא במדרשקנט שמיד ברגע החורבן "נולד מושיען של ישראל", ובמילא תהי' גם התגלותו במוצאי שבת קודש, ב"סעודתא דדוד מלכא משיחא"קס, החל מהתחלת הגאולה, ולאח"ז הגאולה האמיתית והשלימה, בעגלא דידן.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן ניגון שמחה].
לב. לפניקסא עשרים שנה – אחרון של פסח חצר"ת – דיבר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחהקסב בנוגע להפטרת שבת זוקסג.
וסיפר בשם אבי-זקנו – הצמח-צדק, שזקנו – רבנו הזקן, הקשה פעם, מדוע ההפטרה דשבת שירה היא דוקא "ותשר דבורה"קסד, שירת אשה, ולא שירת דוד, כמו ההפטרה דשביעי של פסח. בפרשת בשלח ישנה שירת האנשים: "אז ישיר משה גו'"קסה, וישנה גם שירת הנשים: "ותקח מרים גו' את התוף בידה ותצאן כל הנשים גו' בתופים ובמחולות, ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה"קסו. מדוע איפוא ההפטרה היא דוקא בשירת אשה, "ותשר דבורה"?ועל זה סיפר רבנו הזקן סיפור ארוך (נדפס בשיחה הנ"ל), וסיים, שכאשר בנ"י יצאו ממצרים והלכו "בתוך הים ביבשה"קסז ואמרו שירה, אמרו גם הנשים שירה, אבל גם "בתופים ובמחולות", בשמחה. ולכן ההפטרה דשבת שירה היא "ותשר דבורה" ("הכל הי' מן העפר"קסח, ספירת המלכות).
לג. ולכאורה אינו מובן: מדוע השירה ששרו משה ובני ישראל – האנשים – לא היתה בשמחה כמו שירת מרים וכל הנשים?
אלא הטעם לזה – בפשטות, כי, כאשר מקבלים דבר בלי יגיעה ובלי צער, אי אפשר בשום אופן להרגיש את אותה השמחה, כמו בשעה שהשקיעו בענין זה יגיעה רבה ועברו מלחמות קשות. ו"לפום צערא אגרא"קסט: ככל שיגדלו היגיעה והצער קודם לכן – כן תגדל השמחה לאח"ז.
בשעה שישראל שרו שירה בגלל שפרעה והמצריים טבעו בים, והם יצאו מארץ מצרים – הנה משה רבנו וכל האנשים בישראל לא היו יכולים להרגיש בזה שמחה כזו כמו מרים וכל נשי ישראל.
כי, קושי גלות מצרים, והגזירות הרעות ביותר, באו לאחר לידת מרים. והגזירה הקשה ביותר היתה – "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו"קע.
– כל הקשיים שהיו קודם לכן, כשבנ"י עבדו "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך"קעא, לא הגיעו לחומרת הגזירה של השלכת ילדים הנולדים אל היאור –
וכפי שמספרים חז"לקעב – היתה לאח"ז גם הגזירה שפרעה ירחץ בדם ילדי ישראל.
כל זאת "חי'" ("לעבט איבער") האם יותר מאשר האב. ולכן, גם כאשר נפטרו מפרעה וגזירותיו, היתה שמחת נשי ישראל גדולה הרבה יותר משמחת האנשים.
לד. כל הסיפורים בתורה – וכך גם הסיפור של יציאת מצרים, אודות השירה והשמחה "בתופים ובמחולות" של מרים ונשי ישראל – הם הוראה על כל הדורות, גם על דורנו.
וענין זה גם מרומז בפסוק: "ותצאן כל הנשים אחרי'" – כל נשיישראל עד סוף כל הדורות הולכות אחרי מרים ואומרות: "שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים".
אלקות וקדושה – "גאה גאה", למעלה שאין למעלה הימנו, ואילו דברים שהם היפך הקדושה, שנלחמים בקדושה, "סוס ורוכבו" – "רמה בים", עמוק בתחתית הים. לא סתם למטה, אלא "רמה בים", זריקה חזקה ביותר אל תוך הים, תחתון שאין למטה הימנו.
לה. כבר דובר פעםקעג אודות הגזירה ד"כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", שנקודתה ותוכנה – יש בכל דור ובכל מדינה, גם בדורנו ובמדינתנו.
בשעה שנולד ילד יהודי, וע"פ סדר החיים היהודי מתחילים מיד לחנכו בדרך התורה והמצוות – אזי בא פרעה מלך מצרים, דהיינו ההנהגה השלטת ("די בעל-הבית'שקייט") של המדינה, וטוען: נולד עתה ילד, שבבוא הזמן יינשא ויצטרך לספק פרנסת הבית, ולכן כבר מילדותו יש להשליכו בנהר הנותן פרנסה (כל המזון והפרנסה של מצרים הי' תלוי ביאור – נהר הנילוס), שיטבול ויטבע בנהר.
אלא מאי, מה יהי' עם תורה ומצוות? – על כך, עונה "פרעה", ישנו "יום ראשון" ("סאָנדעי"), שבו ה"בנק" סגור, החנויות סגורות וכו'. – בלילה שלפנ"ז יש לגרור את הילד ל"סרט" ("מוּאוִי") ולשאר הבלים, אבל בבוקר, מכיון שההורים רוצים לישון עד שתים-עשרה בצהריים, לא איכפת להם שהילד ילך ל"סאָנדעי-סקול" וילמד שם, ולא רק לשיר ולרקוד, אלא אפילו "עברי" וחומש... ואילו הם, ההורים, יוכלו לישון במנוחה, ולהיות שקועים בשינה עמוקה ברוחניות.
לאחר-מכן – בשעה אחת אחרי-הצהריים, יפטמו את הילד ע"י ה"טלוויזיא", "סרטים" ו"בּייסבּאָל"... – בנהר הנילוס, שלדעתם נותן פרנסה.
תמורת הצורך לקשר את הילד, כבר מילדותו, עם הקב"ה, שהוא "הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים", באופן של כבוד ומנוחה,
– שזו (ההתקשרות עם הקב"ה) היא הדרך היחידה של יהודי להשיג פרנסה, שכן, אפילו אם אצל הגויים תלוי' הפרנסה בחוקי נהר הנילוס, הרי בישראל נאמר "ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם חיים כולכםהיום", עי"ז שישראל מקשרים עצמם עם הקב"ה, ע"י זה חיים הם, ועי"ז יש להם גם פרנסה, כיון ש"מאן דיהיב חיי יהיב מזוני"קעד: הקב"ה, הנותן חיים, נותן גם פרנסה, לו לאשתו ולבניו –
תמורת זאת, משליכים את הילדים אל הנהר, שמנתק אותם לא רק מחייהם הרוחניים, אלא גם מחייהם במובן הפשוט, שהרי, כאמור, הדרך היחידה של ישראל לחיות ולהתפרנס היא ע"י ההתקשרות עם הקב"ה.
לו. וכשם שבגלות שהיתה קודם מתן-תורה, שהיא גלות מצרים, כל הגזירות הקודמות לא הגיעו לחומרת הגזירה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" – כן גם בגלות הנוכחית, שכל הגזירות שהיצר הרע מטיל על אנשים מבוגרים, אינם מגיעים לחומרת הגזירה שהיצר הרע מטיל על ילדים קטנים.
אבל, כאשר לא מתפעלים מ"פרעה", לא מתפעלים מ"הידידים הטובים", מהשכנה שגרה בבית הסמוך, הטוענת: כיצד הנך שולחת את בנך לחדר, לישיבה, ששם לומדים תורה, שהיא בת שלש וחצי אלפי שנים, תורה שניתנה במדבר שממה, בזמן שעדיין לא הי' "רדיו", "טלפון", ואפילו לא הי' "עיתון" בבוקר ל"מודה אני"...
בעבר – טוענת היא – הי' אפשר לחיות עם חינוך כזה. אבל עתה, בעמדנו ב"מאה העשרים" ("טווענטיעט סענטורי"), לאחר שזכינו ל"קידמה" ו"תרבות" – אי אפשר להשאר "מיושנים".
יתירה מזו, לפעמים מתלבש "פרעה" בלבוש של קדושה, וטוען: הואיל ורצונך שבנך יתן ממון רב לצדקה בכלל ולישיבות בפרט, עליך להבטיח שיהי' "גביר", ולכן השליכי אותו אל נהר הפרנסה, עשי שיהי' כמו כל ה"דזשאַן'ס" וה"מייקל'ס", "אשר לא להוי' המה"קעה, ואז תוכלי לקוות שיתן כסף עבור ישיבות וחדרים.
– לפועל אנו רואים שרק "פרעה" מתפרנס מזה. ואילו ליהודים אין מזה שום תועלת. –
יש לדעת את האמת, שגזירה זו באה מאותו "פרעה", אלא שבידעו שאם יבוא ויצווה לעשות עבירה, לא ישמעו לו, מתלבש הוא באיצטלא של משי ("אַ זיידענע זופּעצע"), ואומר שיש לו ישיבה גדולה וזקוק לממון להחזקתה, ולכן יש למסור את הילדים ל"פּאָבליק-סקול" ול"סאָנדעי-סקול", ואז יהי' ביכלתו לבנות ישיבה גדולה עבור "מלאכים"...כאשר מבחינים בעוד מועד שעצה זו באה מ"פרעה", מה"קלוגינקער" שאומר "הבה נתחכמה לו – פן ירבה"קעו (כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר: אבל האמת היא – ש"כן ירבה וכן יפרוץ"קעז), ממי שרוצה שלא ישאר שריד ופליט, ר"ל, מיהדות, מנשמות ישראל, ועי"ז גם מהגופים דישראל,
ומתמסרים בתוקף יהודי לבטל את הגזירה, מפסיקים לחפש "תכליתים" בגיל חמש שנים, שבע שנים, שלוש-עשרה שנים או שמונה-עשרה שנים, ועומדים מתוך אמונה ובטחון בהקב"ה,
כי "רבות מחשבות בלב איש" (כלומר שאינן מביאות תועלת, כיון שהן "רבות" ולא "יחיד", "יחידו של עולם"), "ועצת הוי' היא תקום"קעח ("היא" – לשון יחיד), כיון שהקב"ה הוא בעל-הבית לא רק בשמים אלא גם בארץ, במקום שבו נמצאת היא, עם בעלה וילדי',
הרי בידעה זאת – לא זו בלבד שאינה מתפעלת משכנתה, אלא אדרבה – היא פועלת על שכנתה, שגם היא תציל את ילדי' מידי "פרעה", וכך מעמידים עשרות אלפי ילדי ישראל, שילכו לקראת משיח צדקנו, במהרה בימינו.
לז. וכשם שאז, בשעה שנפטרו מפרעה, בזמן משה רבינו ומרים, היתה שמחת הנשים גדולה הרבה יותר משמחת האנשים, כיון שגם את הגזירה "חיו" האמהות יותר מאשר האבות – כן הוא גם עתה, שהן גזירת פרעה, ובמילא גם השמחה שבאה כשנפטרים מהגזירה, מורגשים יותר אצל נשי ישראל.
בחלקו הגדול של היום – לא נמצא הבעל בבית, ואפילו בזמן שנמצא בבית – גם אז אינו מתמסר כל-כך לחינוך הילדים כמו האשה.
לאידך, האשה היהודי', היא זו שלוחמת בפרעה, מוסתר ככל שיהי', ובאיזו צורה "ידידות טובה" שיבוא אלי',
ואז מובטח שתנצח, ותביא לכך ש"הוי'" (תורה ויהדות) – "גאה גאה (וההיפך) סוס ורוכבו – רמה בים". וענין זה נעשה בשמחה, בתופים ובמחולות, וכך עוברים לפרשת יתרו, פרשת קבלת התורה, כיון שיכולים לומר "בנינו ערבים בעדינו"קעט.לח. ובזה יובן ג"כ מ"ש במדרשקפ על הפסוק "ותען להם מרים" – דלכאורה אינו מובן לשון "להם", שהוא לשון זכר, והרי לנשים הי' לו לומר "להן"?
על כך מספר המדרש, שכאשר בנ"י עברו בים ואמרו שירה, רצו גם המלאכים לומר שירה. אמר הקב"ה למלאכים: תחלה יאמרו ישראל שירה, ורק לאח"ז תאמרו אתם שירה.
– ועפ"ז מבאר המדרש הלשון "ישיר משה", לא "שר" לשון עבר, אלא "ישיר" לשון ציווי, כיון שהי' זה ציווי מהקב"ה: "ישיר משה ובני ישראל", ולאח"ז המלאכים. –
לאחרי כן, כאשר מרים והנשים אמרו שירה, טענו שוב המלאכים: עבור משה ובני ישראל פינינו את הדרך, אבל עתה, נאמר אנו שירה לפני הנשים. לדעה אחת במדרש, הניחו למלאכים להקדים השירה, אבל לדעה אחרת, מסיים המדרש, גם שירת הנשים קדמה לשירת המלאכים.
אבל, גם לפי ה"סלקא דעתך" במדרש, שהמלאכים לא המתינו לשירת הנשים – לא יכלו המלאכים לומר שירה עד שמרים נתנה להם רשות. וזהו "ותען להם מרים", "להם" לשון זכר – שמרים נתנה רשות להמלאכים לומר שירה.
גם מכאן רואים את גודל מעלת שירת הנשים, שהיא נוגעת לא רק בעולמות התחתונים אלא גם בעולמות העליונים. שירתן קודמת ונעלית משירת המלאכיםקפא.
לט. האמור לעיל הוא הוראה לכאו"א מישראל, שאין ממה לחשוש – לא מפרעה, לא מהנילוס ולא מהגזירות. אם רק הולכים בתוקף יהודי אמיתי – יכולים להימצא במצרים, ושיהי' שם פרעה מלך מצרים, עם כל הגזירות, ואעפ"כ אין זה שייך כלל לילדיו: הוא יוליך את ילדיו בדרך התורה, שהיא הדרך שתביא אותם אל החיים, לא רק חיים בעולם הבא אלא גם חיים בעולם הזה.
הוא יוליך את ילדיו בדרך שבה יוכלו לומר: "זה א-לי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו"קפב, הם ילכו באותה הדרך שבה הולכים הוריהם.
והרי זוהי הנחת האמיתית שיכולים לקבל מהילדים.ואז – כפי שאומרים בהמשך השירהקפג: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך", שזוכים לבנין בית המקדש השלישי במהרה בימינו.
ויתירה מזו, כמ"ש במדרשקפד: "למדת חיבתם של ישראל לפני המקום", שהקב"ה לא המתין ל"תביאמו ותטעמו בהר נחלתך", דהיינו בית המקדש, בית עולמים, אלא עוד בהיותם במדבר אמר: "ועשוקפה לי מקדש ושכנתי בתוכם"קפו.
וכן הוא עתה, שבאותם ימים ספורים שנותרו עד ביאת המשיח, הנה עי"ז שלא יתפעלו מהגזירות, ויעמידו "זרע ברך הוי'"קפז – יקויים "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שהקב"ה ישכון בכל בית יהודי, וכיון שהקב"ה שוכן שם, הרי מובן מאליו שתהי' שם פרנסה בהרחבה, בריאות בהרחבה, ונחת אמיתית מבנים ומבני-בנים לאורך ימים ושנים טובות.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה שכל העסקנים, המלמדים והתלמידים, שנמצאים בד' אמות אלו, יאמרו לחיים].
מ. אע"פ שהשם "מוצאי שבת" מורה על השייכות להשבת שלפנ"ז, הרי זה ג"כ ההתחלה של השבוע הבא, שלכן אומרים אז "אל תירא עבדי יעקב" (כנ"ל סט"ו), והיינו, שמוצאי שבת היא הנקודה שמחברת את השבוע שעבר עם השבוע הבא.
– שהרי כל הענינים קשורים עם התורה, כדאיתא בזהרקפח "קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר נש משתדל באורייתא ומקיים עלמא", וכפי שתבע רבינו הזקןקפט שצריכים "לחיות עם הזמן", היינו, עם עניני התורה השייכים לזמן זה, ועי"ז "קאים עלמא", היינו, שנמשכת הצלחה בעניני העולם שבזמן זה, הקשור גם עם המקום שבו נמצא כל אחד –
שביום הש"ק בבוקר קורין את הפרשה השייכת לשבוע זה, ובנדו"ד, פרשת בשלח; ואילו בזמן המנחה, רעוא דרעויןקצ, לאחר חצותהיום, "כי ינטו צללי ערב"קצא, כשמתקרבים למוצאי שבת – קורין את התחלת הפרשה השייכת לשבוע הבא, ובנדו"ד, פרשת יתרו.
מא. בפרשת יתרו מדובר אודות הענין דמתן-תורה, שזוהי הנקודה התיכונה של הפרשה.
וכשם שפרשת בשלח נקראת פרשת שירה, ע"ש הנקודה התיכונה של הפרשה וההפטרה – כמו"כ נקראת פרשת יתרו ע"ש הענין דמ"ת המדובר בהמשך הפרשה, כך, שגם התחלת הפרשה היא הכנה למ"ת.
וכמבואר בזהרקצב שהענין דמ"ת הי' יכול להיות לאחרי הודאת יתרו, היינו, שכאשר "וישמע יתרו"קצג ואח"כ בא ואמר "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים"קצד, שזהו ע"ד יתרון האור מן החושך ויתרון החכמה מן הסכלותקצה, אזי יכולה היתה התורה להנתן למטה.
מב. ונקודת הענין בנוגע לעבודה בפועל:
יתרו – לא נולד יהודי, שאז לא הי' פלא בכך שבא וקיבל על עצמו עול תורה ועול מצוות;
יתרו הי' במדין, ובמדין גופא הי' כהן, וכדאיתא במדרשי חז"לקצו ש"הי' מכיר בכל ע"ז שבעולם שלא הניח ע"ז שלא עבדה", ומזה בא להחלטה האחרונה והאמיתית: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים", היינו, שעכשיו יודע הוא בהבנה והשגה שהאמת היא בתורה.
ואז – יכולים גם בנ"י לקבל את התורה.
יהודי לא יכול להסתפק בההתעסקות בד' אמות שלו, אלא עליו למשוך ולכלול את כל מי שיש בו ניצוץ קדושה,
– וכידוע מ"ש בחיד"א במדבר קדמותקצז בפירוש הלשון "גר שנתגייר", ולא "גוי שנתגייר", כי, גוי לא יתגייר לעולם (ועד"ז להיפך), ומי שמתגייר, הרי זה לפי שיש בו ניצוץ קדושה, אלא שמאיזו סיבה נפל שלא במקומו, וכאשר מתגייר – לאחרי כמה סיבות והשתדלויות –אזי הניצוץ קדושה יוצא לחירות, ומתחבר עם ה"אבוקה" וה"מאור", דהיינו, עם התורה ומצוות ועם הקב"ה.
יהודי אינו יכול לומר שיוצא ידי חובתו בכך שמאיר בביתו, ומחנך את ילדיו בדרך התורה והמצוה, שלא יחסר אצלם בכל ג' הקוין, הן בתורה הן בעבודה והן בגמ"ח, בידעו ש"עליהם העולם עומד"קצח – "עולם קטן זה האדם" (כדאיתא במדרש תנחומאקצט),
הנהגה כזו אינה יכולה להיות הכנה מספיקה שהקב"ה ירד על הר סיני ויתן לו תורתו ומצוותיו, ויתן לו כח שיוכל להתגבר ולעמוד בכל הקשיים ולהתנהג באופן הראוי ליהודי,
כאשר יש צורך שהקב"ה יתן צדקה, צריך גם יהודי לעשות צדקה עם הזולת – להשפיע על עוד יהודי ועוד יהודי, ולפעול בכל מקום שידו מגעת להוציא משם את ניצוצות הקדושה שנמצאים עדיין בשבי' בעניני עוה"ז ותאוותיו,
ולפעול שם באופן ד"יתר פרשה אחת בתורה"ר – להביא להר סיני לא רק את עצמו, אלא גם את כל הענינים שיש להם איזו שייכות אליו, עי"ז שידו מגעת לפעול בהם במעשה או בדיבור, או אפילו במחשבה – כפי שאמר פעם כ"ק מו"ח אדמו"ר בהתוועדותרא, ש"מחשבה מועלת".
(כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק): באותו מעמד שאל אחד המסוביםרב: מהי הפעולה מזה בנוגע אליו? והשיב לו כ"ק מו"ח אדמו"ר: היכן היית בשנה שעברה!...
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) יהודי הנ"ל נמצא כאן בין הקהל, ובמילא, יערב לו הדבר ("זאָל דאָס אים וואויל באַקומען"), ויפעל עתה, ע"י מחשבתו דיבורו ומעשהו, לא רק לסייע לו ולבני ביתו בהמצטרך להם בגשמיות וברוחניות, אלא גם לשמה – להציל ניצוצי קדושה ולהביא אותם להר סיני, ששם שומע כל יהודי "אנכי הוי' אלקיך"רג.
מג. וזהו הלימוד מסמיכות הפרשיות בשלח ויתרו:
כיון שזה עתה הי' הוא בעצמו בגלות קשה שנקרא בשם גלות מצרים, והקב"ה עזר לו והוציאו משם "ביד חזקה ובזרוע נטוי'" – הרימצד גודל השמחה בברחו ממצרים לרוץ להר סיני לקבל את התורה, אין לו פנאי להביט סביבו ולחשוב מה נעשה עם יהודי נוסף, ובפרט כאשר הלה נמצא באיזה-מקום במרחקים, ומה גם שאפילו אם יקיים הציווי "הוכיח תוכיח"רד אינו יודע אם יפעל פעולתו.
הן אמת שכיון שזה עתה יצא ממצרים, צריך להיות אצלו ענין הבריחה – "כי ברח העם"רה – לברוח ולרוץ במהירות האפשרית למתן תורה,
– וכפי שרואים מה שאירע בהיציאה ממצרים, שכאשר היתה איזו חלישות קלה, כמ"שרו "ויחנו ברפידים", "שרפו ידיהם מדברי תורה"רז [ובמק"ארח איתא "שרפו ידיהם מן המצוות"], "רפו" דייקא, היינו, שעסקו אמנם בתורה, אלא שהי' זה באופן של רפיון, מתוך חלישות, אזי "ויבוא עמלק גו'"רט, להפריע להם לילך להר סיני –
אבל, בה בשעה שהוא רץ להר סיני, צריך להיות גם הענין ד"וישמע יתרו", היינו, שצריך ליקח עמו ("מיטשלעפּן מיט זיך") גם את אלו שנמצאים ב"מדין", ואפילו אלו שהיו קשורים עם עניני עבודה זרה רח"ל – אפילו כאשר השפעתו עליהם מוטלת בספק וספק ספיקא, שכן, בענין של פיקוח-נפשות יש להחמיר אפילו במקום שיש כמה ספיקות.
מד. ואז זוכה הוא לקבל את התורה עבורו ועבור בני ביתו – כיון שהקב"ה מביט ורואה ש"ויחן שם ישראל"רי, "ויחן" לשון יחיד, ללא פירודריא, שכל בנ"י מתאספים ונעשים "אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם"ריב.
וכל אלו שעסקו בכך זוכים לשמוע: "אנכי הוי' אלקיך", בלשון יחידריג, היינו, שלכל אחד מישראל פונה הקב"ה ואומר לו "אנכי – ש"לא אתרמיז בשום אות וקוץ"ריד – הוי' אלקיך", כחך וחיותך, אנכי נותן לך חיות ואנכי נותן לך כח, ובמילא – "הוצאתיך מארץ מצרים", אוציא אותך מכל המיצרים, גם אם הם חזקים וגדולים,וכמו"כ אתן לך כח שתוכל לקיים הציווי "לא יהי' לך אלהים אחרים"רטו, שזוהי גם הבטחה שלא יהיו ענינים צדדיים שיבלבלו אותך מעבודת ה' כדבעי,
ועד לסיום עשרת הדברות: "וכל אשר לרעך"רטז – שלוקח גם את חבירו וכל אשר לו, וכולם יחד מקבלים את עשרת הדברות וכל התורה כולה,
ועי"ז גם "קאים עלמא", היינו, שמעמיד את העולם שלו וחלקו בעולם, ואת העולם שמסביבו, להיות דירה לו ית' בתחתונים.
מה. (בסיום ההתוועדות אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א):
תכלית ההתוועדות היא שתביא הוספה בלימוד התורה ובקיום המצוות, וההוספה תתחיל בסמיכות לההתוועדות.
צריך ללמוד תורה תמימה. גליא דתורה ופנימיות התורה יחדיו. כשאדם לומד גליא דתורה צריך להיות ניכר בו שהוא יהודי חסיד. וכשלומד פנימיות התורה צריך להיות ניכר שהוא יהודי בר-אוריין,
צריכים להיות בקי בהלכות הנצרכות ובכמה סוגיות וכמה מסכתות עכ"פ, ופשיטא שצריכים לשמור לימוד חומש עם פירוש רש"י ובכל השיעורים שתיקן כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא.
צריך להיות העמל בתורה, ככתובריז "אם בחוקותי תלכו", ופירש רש"י (והוא מהספרא) שתהיו עמלים בתורה. ואם כי עמל ויגיעה גדולה היא, הרי יש על זה נתינת כח מלמעלה, "אל תירא עבדי יעקב", שהיא נתינת כח על העמלריח.
וכשיהי' העמל בתורה, מובטחים אנו ש"ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו וגו'"ריט, שתהי' ברכה והצלחה מופלגה בבני חיי ומזוני רויחי.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור
הצעת תיקוןנשלח לבדיקה
דיווח על בעיהבלי חשבון
הטמעה באתר אחר
על הדף
פרטים
- חיבור
- תורת מנחם
- מזהה
- rh-8gmvp6kw
עותקים
פעילות אחרונה
עוד לא הוצע כאן תיקון ולא דווחה בעיה.