בס"ד. ש"פ שלח, כ"ח סיון, מבה"ח תמוז ה'תשי"ט*
ועתה יגדל נא כח אד' כאשר דברת לאמרא, ופירש רש"יב ומהו הדיבור ה'ג ארך אפים. דמשמעות לשון הכתוב בפשטות היא, שהדיבור דהקב"ה (כאשר דברת) הוא יגדל כח אד', ולכן הוצרך רש"י לפרש שע"פ דרך הפשט הפירוש הוא ה' ארך אפים. אבל מזה שהפסוק נאמר בלשון זה שהמשמעות שלו היא שהדיבור הוא שיגדל כח אד', משמע שכוונת הכתוב היא גם לענין זה. וכדאיתא בגמראד בשעה שעלה משה למרום כו' אמר לו (הקב"ה למשה) הי' לך לעזרני (לומר תצלח מלאכתךה), מיד אמר לו ועתה יגדל נא כח אד' כאשר דברת. היינו דכאשר דברת קאי על האמירה הי' לך לעזרני, דענין לעזרני [שיהי' עזר (הוספה) בהכח של מעלה] הוא יגדל כח אד'. ויש להוסיף, דמשמעות לשון הכתוב כאשר דברת לאמר הוא שהדיבור (דהקב"ה) הוא לאמר (שמשה יאמר). וכמובן גם ממרז"ל הנ"ל דכאשר דברת קאי על מה שאמר הקב"ה למשה הי' לך לעזרני, שמשה יאמרו תצלח מלאכתך. וע"פ הידועז שכל הפירושים שבאותו הפסוק שייכים זה לזה, מובן, דג' פירושים אלה בכאשר דברת [שקאי על יגדל כח אד', על לאמר, ועל ה' ארך אפים] שייכים זה לזה. וצריך להבין השייכות דג' פירושים אלה.
ב) ויש לומר נקודת הביאור בזה, דבקשת משה ועתה יגדל נא כח אד' גו' ה' ארך אפים גו' היא (כמו שממשיך בכתובח) סלח נא לעון העם הזה גו', מחילה סליחה וכפרה על חטא המרגלים. והנה בסליחהשני עניניםט. דשרש הסליחה הוא מבחינה שלמעלה מהשתלשלות, כי בכדי למלאות הפגם צ"ל המשכה ממקום נעלה ביותר שאין שייך בו פגם, אבל בכדי שתהי' הסליחה (מילוי הפגם) בפועל, צריכה להיות ההמשכה למטה, בהמקום שבו הי' הפגם. וזהו ועתה יגדל נא כח אד' גו' ה' ארך אפים גו', דשרש הסליחה היא מבחינת ה' ארך אפים גו', י"ג מדות הרחמיםי שלמעלה מהשתלשלותיא, ויגדל כח אד' הוא שתהי' ההמשכה למטה באד', בכדי לתקן הפגם. דשם אד' הוא במלכותיב, והפגם דחטא המרגלים שלא רצו במצוות מעשיותיג הוא במלכותיד, וע"י ההגדלה דכח אד' נתקן ונתמלא הפגם.
ג) וביאור הענין בפרטיות יותר יובן בהקדים דיוק לשון הכתוב ועתה יגדל נא כח אד', דשני פירושים בזה. דבכמה דרושיםטו מבואר דפירוש יגדל כח אד' הוא שיומשך באד' הכח שלו (השרש ומקור דאד') ועי"ז תהי' ההגדלה שלו. והפירוש דיגדל כח אד' בפשטות הוא (וכן מבואר בכמה דרושיםטז) שתהי' הגדלה (גם) בכח אד'. ועפ"ז יובן (יותריז) השייכות דיגדל נא כח אד' להוי' ארך אפים גו' (י"ג מדות הרחמים שלמעלה מהשתלשלות), כי בכדי שתהי' ההגדלה בכח אד' (השרש ומקור דאד') הוא ע"י ההמשכה מבחינה שלמעלה מהשתלשלות, למעלה גם משרש ומקור ההשתלשלות.ד) והענין הוא, דשם אד' הוא במלכות (כנ"ל), וכח אד' (השרש ומקור דמלכות) הוא בחכמה, דאבא יסד ברתאיח. ויובן זה עד"מ מאותיות הדיבור שבאדם (דמלכות בכלל הוא דיבוריט), ששרשםכ הוא למעלה מהאור (השכל או המדה) שמלובש בהם. דזה שאותה הסברא, כל אחד אומר אותה באותיות ותיבות אחרים, הוא מפני ששרש האותיות הוא מבחינת חכמה, שכל הנעלם וקדמות השכלכא שבנפש, שלמעלה משכל הגלוי. וזהו הטעם על זה שע"י שמביא את השכל בדיבור מיתוסף בהשכל יותר מכמו שהי' תחלה (במחשבה), כי ע"י הדיבור נמשך מבחינת החכמה שרש ומקור השכל.
ה) והנה זה ששרש הדיבור הוא בחכמה הוא לא רק בנוגע להדיבור עצמו, אלא גם בנוגע להשכל והמדות שמתלבשים בהדיבור. כי ע"י התלבשותם בדיבור, הם מתחלקים לריבוי חלקים. דכשמדבר דברי אהבה, הרי האהבה מצד עצמה היא מדה אחת, וכשהיא מתלבשת באותיות ותיבות הדיבור היא נחלקת לכמה תיבות, שבכל תיבה יש חלק מהמדהכב. ועד"ז הוא כשמדבר איזו סברא שכלית, שהסברא היא סברא אחת, וכשהיא מתלבשת באותיות ותיבות הדיבור היא נחלקת לכמה חלקיםכג. וזה שהשכל והמדות באים להתחלקות (אף שמצד עצמם הם פשוטים) הוא ע"י שנמשך בהם מבחינת החכמה, קדמות השכלכד.
ו) ועפ"ז יובן יותרכה הטעם על זה שע"י שמביא את השכל בדיבור מיתוסף בהשגת השכל יותר מכמו שהי' קודם, כי הכחשמחלק את הסברא באותיות הדיבור שרשו הוא בקדמות השכל, המקור דשכל הגלויכו. וזהו גם הטעם על זה שלפעמים כשלומד איזה ענין במחשבה ומתעוררים אצלו קושיות חזקות שאינו יכול לתרצם וע"י שלומד הענין בדיבור מתיישבים אצלו הקושיות וסתירותכז. כי השכל כמו שהוא מצד מקורו הוא שכל ברור, בלי סיג ופסולתכח, ולכן כשמביא את השכל בדיבור, שעי"ז נמשך השכל כמו שהוא בשרשו (כנ"ל), נעשה אצלו ברור באופן שאין שום קושיא וסתירה כללכט.
ז) והנה גם החכמה, בחינת קדמות השכל, להיותה שרש ומקור השכל, בהכרח שהיא בבחינת מציאות. דכמו שהשכל הוא מציאות (שמחוץ להנפשל), עד"ז הוא גם שרש השכל, קדמות השכל. וזהו מעלת הרצון על השכל (גם על קדמות השכללא), שהרצון אינו מציאות לעצמו וכל ענינו הוא הטיית והמשכת הנפשל. ולכן הרצון מושל ושולט על כל הכחותלב גם על כח השכל, כמארז"ללג לעולם ילמוד אדם במקום שלבו חפץ, דע"י שרוצה בזה, הוא מבין באופן אחר. ומכיון שהרצון הוא למעלה גם משרש השכל (קדמות השכל), כנ"ל, לכן, הפעולה שנעשית בשכל ע"י הרצון היא גם בשרש השכל. ולכן, ההוספה בשכל שע"י הרצון היא הרבה יותר מההוספה שע"י הדיבורלד. כי ההוספה שע"י הדיבור היאמפני שהדיבור מעורר שרש השכל, ומכיון שגם שרש השכל הוא מציאות ויש בו ציור, לכן, ההוספה שע"י המשכת השרש היא במדידה והגבלה, משא"כ ההוספה בשכל שע"י הרצון אינה מדודה (כ"כ), מכיון שפעולת הרצון היא גם בשרש השכל.
ועד"ז יובן למעלה, שבההגדלה בשם אד', שני אופנים. ההגדלה באד' ע"י שנמשך בו מבחינת כח אד'. וכמובא לעיל (סעיף ג') מכמה דרושים דפירוש יגדל כח אד' הוא שתהי' הגדלה באד' ע"י שיומשך בו הכח שלולה, שרשו ומקורו. וההגדלה באד' ע"י ההמשכה מבחינת הסובב שלמעלה מהשתלשלות (דסובב הוא דוגמת הרצון), דהגדלה זו היא נעלית יותר, מכיון שהגדלה זו היא גם בכח אד' (השרש דאד'), וכפירוש הפשוט ביגדל כח אד', שתהי' הגדלה בכח אד'.
ח) והנה כל הענינים שלמעלה, המשכתם היא ע"י עבודת האדם. וזהו ועתה יגדל נא כח אד' כאשר דברת לאמר, דכאשר דברת קאי על הדיבור דהקב"ה למשה הי' לך לעזרני, שמשה יאמר תצלח מלאכתךלו, שהגדלת כח אד' נעשית ע"י עבודת האדם (אמירת משה). וע"פ הידועלז שעבודת האדם (אתערותא דלתתא) שעל ידה נעשית ההמשכה (אתערותא דלעילא) צריכה להיות מעין ההמשכה, מובן, שבכדי שתהי' הגדלת כח אד' (ממלא) על ידי שיומשך בו מבחינת הסובב שלמעלה מהשתלשלות, הוא ע"י ההגדלה (הוספה) בהעבודה שע"פ טעם ודעת ע"י המשכת וגילוי העבודה שלמעלה מטעם ודעת. וע"ד המבואר בתניאלח שקיום התורה ומצוותי' תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה' שע"י זכירת ענין המס"נ, למעלה מהשתלשלות שבאדם, נעשית הגדלה והוספה בקיום התומ"צ, השתלשלות שבאדם.ובפרטיות יותר יש לומר, שבכדי שתהי' המשכת הסובב וההגדלה בכח אד', צריך לקשר העבודה שלמעלה מטעם ודעת עם בחינת קדמות השכל. וזהו שאמרו רז"ללט כל העונה אמן יהא שמי' רבא מברך בכל כחו קורעין לו גזר דינו של ע' שנהמ, דבכל כחו ישנם שני פירושים. פי' רש"ימא בכל כחו בכל כח כוונתו, ופירוש התוספותמב בקול רם. ויש לומר הביאור בזה, דע"י אמירת אמן יהא שמי' רבא בכל כחו נעשה הגדלת כח אד'מג. דשמי' רבא הוא שמו הגדול, סובב שלמעלה מהשתלשלות, שע"י המשכת הסובב נעשה הגדלת כח אד' כנ"ל. ולכן ע"י אמירת אמן יהא שמי' רבא קורעין לו גזר דינו של ע' שנה, דהגזר דין הוא מצד הפגם בשם אד', וע"י הגדלת כח אד' נתתקן הפגם, ובכדי שתהי' ההמשכה דשמי' רבא בבחינת כח אד', הוא ע"י שני הענינים (הפירושים) דבכל כחו. דכל כוונתו היא הכוונה דרעותא דלבא שלמעלה מטעם ודעת, למעלה מהשתלשלות שבאדם, וקול רם הוא הדיבור שמעורר בחינת קדמות השכל, השרש דהשתלשלותמד. וע"י שכל כוונתו היא לא רק במחשבה אלא באה בקול רם, עי"ז נעשית ההמשכה דשמי' רבא בכח אד'.
ט) והנה ידועמה שעבודת האדם מגעת עד שרש הנבראים, בחינת השתלשלות, וזה שעל ידי העבודה נמשך גם מלמעלה מהשתלשלות, הוא ע"י נתינת כח מלמעלה שנמשך במתן תורה. וזהו כאשר דברת לאמר, דזה שע"י עבודת האדם (לאמר) נעשה הגדלת כח אד', שההגדלה היא על ידי המשכת הסובב שלמעלה מהשתלשלות, הוא כאשר דברת, דכאשר דברת קאי (גם) על לאמר (כנ"ל בתחלת המאמר),שע"י דיבור הקב"ה הי' לך לעזרני, ניתן הכח (למשה, ועל ידו לכאו"א מישראל) שע"י עבודתו יוכל לפעול הגדלת כח אד'. וע"פ המובא לעיל שכח זה (שע"י עבודה יומשך גם האור שלמעלה מהשתלשלות) נמשך במתן תורה, יש לומר, דכאשר דברת לאמר קאי (גם) על וידבר גו' לאמרמו שנאמר במתן תורהמז, שגם הפירוש דוידבר גו' לאמר הוא שוידבר אלקים הי' שישראל יאמרו את כל הדברים האלה (שקאי גם על כל התורה כולהמח) באופן דלאמר, לומר הדברים שהקב"ה אומרמט. היינו שע"י שהאדם אומר דברי תורה, הוא גורם שהקב"ה יאמר דיבורים אלו, המשכת אוא"ס (שלמעלה מהשתלשלות) בתורה (השתלשלות). ועי"ז נמשך הכח גם בכללות עבודת האדם, שע"י עבודתו (באופן שהלמעלה מהשתלשלות שבאדם מאיר בהשתלשלות שבו) ממשיך אור שלמעלה מהשתלשלות בהשתלשלות, המשכת סובב בממלא. ועי"ז נעשה המשכת הסובב גם למטה בעולם (שהמשכת הסובב בעולם היא גם בהפנימיות שבו), ועי"ז נשלמת הכוונה דדירהנ לו ית' בתחתונים.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור