בס"ד. ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון, ה'תשכ"א
רפאניא הוי' וארפא הושיעני ואושעה כי תהלתי אתהב, וצריך להביןג מהו כפל הלשון רפאני וארפא, וכן הושיעני ואושעה, וכפי שהקשה בזהרד, כיון דאמר רפאני ה', מהו וארפא, כיון דאמר הושיעני, מהו ואושעה. והנה, בזהר מבואר, דכל אסוותא דעלמא בידא דקב"ה, אבל אית מנהון על ידא דשליחא ואית מנהון דלא אתמסרו בידא דשליחא, ואינון דאתמסרו בידא דשליחא אסוותא אינון אבל לזמנין מתהדרן, אבל אינון דקב"ה מסי, לא מתהדרן לעלמין, וע"ד אסוותא דילי' איהי אסוותא דלית בה מרעא כלל, ובג"כ רפאני ה' וארפא ודאי בלא קטרוגא כלל. אך עדיין צריך להבין בנוגע לכפל הלשון, דלכאורה, ממש"נ רפאני הוי', מובן, שהבקשה היא שהרפואה תהי' ע"י הקב"ה עצמו, ולא ע"י שליח, שאז הרפואה היא בשלימות, ומהו הצורך בכפל הלשון וארפא. גם צריך להבין מ"ש כי תהלתי אתה, שזהו נתינת טעם על הבקשה רפאני גו', דכיון שתהלתי אתה לכן רפאני הוי' גו'.
והענין בזה, דהנה, הפסוק רפאני הוא בהמשך למ"ש לעיל מיניה כי עזבו מקור מים חיים את הוי', ומזה מובן, שהבקשה רפאני הוי' היא על החולי דעזיבת מקור מים חיים, דהיינו, עזיבת התומ"צ שנקראים בשם (מים) חייםו, והרפואה על זה היא ע"י התשובה שנקראת בשם רפואהז. ויש להוסיף, שגם כאשר האדם מקיים תומ"צ, אלא שעבודתו בקיום התומ"צ אינה קשורה עם בחינת איתן שבנשמתו (כדלקמן), אזיצריך לרפואה, תשובה. וע"ד המבואר בשיחת כ"ק מו"ח אדמו"רח ד"ה משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא, שגם צדיק גמור, כשמתבטל מתורה מצד העדר הבריאות, הנה אף שהסיבה לכך היא מצד העדר הבריאות, מ"מ, הרי ישנו החסרון (דער ענין פעלט דאָך), ולכן צריך לתשובה. וכן הוא גם בעבודת הבינונים, שאצלם מספיק שתהי' הכוונה לשמה בתחילת הלימודי, הנה כאשר מתעלה אח"כ למדריגה נעלית יותר, הנה לגבי מדריגתו עכשיו, נחשב לימוד התורה שלפנ"ז ללימוד שלא לשמה, וצריך תשובה על זה. ובסדר התשובה ישנם ב' הענינים דרפאני הוי' וארפא, רפאני הוי' היא הבקשה שתהי' ההתעוררות מלמעלה על התשובה, וארפא היא התשובה דהאדם (וכן הוא גם בב' הענינים דהושיעני ואושעה). וסיום הכתוב, כי תהלתי אתה, שעי"ז נעשים ב' הענינים דרפאני הוי' וארפא, כדלקמן.
ב) ויובן בהקדים ביאור לשון הכתוב (כי עזבו) מקור מים חיים את הוי', שמדמה שם הוי' למקור מים חיים דוקא. והענין הוא, דהנה כתיביא כל הנחלים הולכים אל הים גו' (ואח"כ) הם שבים ללכת, שהולכים במחילות תחת הארץ וחוזרים ונובעיםיב, ונמצא, שיש ג' מדריגות במים. הא', בהיותם בהנחלים שאז הם בגילוי. הב', כאשר הולכים ומתערבים במי הים, והולכים במחילות תחת הארץ, שאז הם בהעלם. והג', כאשר חוזרים ונובעים בגילוי ע"י המעיינות. ולהעיר, שבד"ה רפאני לכ"ק מו"ח אדמו"ריג מבואר שיש כאן ד' ענינים, א' מקור המעין שהוא העלם, ב' מים הנובעים מהמעין והם גילוי, ג' המים כשהם הולכים דרך הנהרות להים, והם העלם, ד' החוזרים ע"י בקיעת העפר ונעשים מעינות הנובעים שהם גילוי. אמנם בכללות הרי הם ג' עניניםיד, גילוי העלם וגילוי. והסדר בזה, שגילוי הב' הוא נעלה יותר מגילוי הא', שאז נעשים במדריגה נעלית יותר, והיינו, שלא זו בלבד שעי"ז שבוקעים דרך גידי עפר הארץ נעשים מים מתוקים, דלא כמו מי הים שהם מלוחים, אלא עוד זאת, שנעשים מים חיים. וכמו"כ יובן גם למעלה, בענין מקור מים חיים את הוי', היינו, ששם הוי' נקרא מקור מים חיים, דהנה, שםהוי' הוא הי' הוה ויהי' כאחדטו בלי שום שינוי כלל, כמ"שטז אני הוי' לא שניתי, שהוא בתמידות ואין בו הגבלות. והוא ע"ד עצם המעין, שאינו נמדד בכמות, שהרי גם כל שהוא חשיב מעין, ועם היותו נובע טיפין טיפין, הרי נביעתו היא בתמידות, ולכן הרי זה דוגמא לשם הוי', הי' הוה ויהי' כאחד, שאין בו הגבלות והוא בתמידות. ונוסף לזה יש גם ענין ההתהוות שנעשה ע"י שם הוי', מלשון מהוהיז, ויש בזה ג' מדריגות, בריאה יצירה ועשי', שהם דוגמת הג' מדריגות שבמים. דהנה, עולם הבריאה הוא בחי' הגילוי, שמאיר בו יש גילוי אלקות, שהרי עולם הבריאה הוא בבחי' אפשרי המציאות בלבדיח, כי, להיותו יש הראשון הקרוב אל האין, אינו במציאות ממש, כי אם אפשרי המציאות בלבד. והוא מצד ב' טעמים. מצד האין, שראשית ההתהוות מהאין אינו מציאות גמורה כו', וגם מצד היש, שלהיותו קרוב אל האין ומאיר בו האין, לכן הוא בביטול, שאינו מציאות ממש, כי אם אפשרי המציאות בלבד, ולכן הרי זה בחי' הגילוי. ועולם היצירה, הרי התהוותו אינו יש מאין, כי אם יש מיש, וכיון שאין מאיר בו האין, הרי הוא במציאות גמורה, ויש בו ריבוי פרטים ובהגבלה כו', ולכן הוא בחי' ההעלם. ועולם העשי', הרי נאמר בויט אף עשיתיו, שמרבה בחינה רביעיתכ, שבו מתגלה בחינה נעלית יותר גם מעולם הבריאה, ולכן הרי זה בחי' הגילוי שלאחרי ההעלם, וכמשל המים שכאשר חוזרים מן הים ובוקעים את עפר הארץ אזי נעשים מים חיים.
ג) וביאור ענין ג' עולמות אלו בעומק יותר יובן מענין עבודת הנבראים שבכל עולם ועולם. דהנה, עולם הבריאה הוא מקום מעמד השרפים, שאומרים קדוש גו' מלא כל הארץ כבודוכא. וצריך להבין, דלכאורה הרי זה סתירה, דכיון שהוא קדוש ומובדל, איך מלא כל הארץ כבודו. אך הענין הוא, שהשרפים משיגים שאצלם הוא קדוש ומובדל, אך דוקא בארץ, דהיינו בעולם העשי', הנה מלא כל הארץ כבודו. ובאמת הרי זו השגה גדולה ועמוקה ביותר, וכיון שהשרפים הם בעלי השגה גדולה, הרי הם משיגים זאת, ולכן גם אמירת השירה שלהםהיא בנחת רוח בשפה ברורה ובנעימה קדושהכב, שהו"ע ההתיישבות, והיינו לפי שעבודתם היא מצד השגתם באלקות, ולכן הם בהתיישבות. ועם היות שהשגתם היא איך שהוא ית' קדוש ומובדל, מ"מ, כיון שענין זה גופא שהוא ית' קדוש ומובדל נרגש אצלם מצד השגה, לכן הם בבחי' התיישבות, בנחת רוח בשפה ברורה ובנעימה קדושה. אך עולם היצירה הוא מקום מעמד האופנים וחיות הקודש, שעבודתם היא ברעש גדולכב, שזהו מצד העדר ההשגהכג. וזהו שאומרים ברוך כבוד הוי' ממקומוכד, והיינו, שאינו מושג להם (זיי ווייסן ניט וואו און וואָס), ורק אומרים ממקומו, ממקורו ושרשו, שזהו מצד העדר ההשגה. אמנם, בעולם העשי', שהכוונה כאן היא לא למקום ומעמד המלאכים, אלא להמקום שבו נמצא הגוף ונה"ב, שבהם מלובשת הנשמה ועובדת עבודתה, הנה עז"נ אף עשיתיו, שע"י עבודת נש"י מתגלה בעולם העשי' בחי' שלמעלה גם מעולם הבריאה, מעמד השרפים. דהנה, בשרפים כתיבכה שרפים עומדים ממעל לו, דמ"ש ממעל לו קאי אדלעיל מיני' דכתיבכו ואראה את אד' יושב על כסא רם ונשא גו', שם אד', בחי' המלכות שנקראת שכינה, ולכאורה יפלא איך יתכן שהשרפים יהיו עומדים ממעל לשכינה, שזהו החיות שמהוה אותם. אך הענין הוא, שהשרפים משיגים איך שהוא ית' קדוש ומובדל, למעלה מבחי' האלקות שמחי' ומהוה אותם, שלכן הם ברצוא ותשוקה ליכלל בבחי' קדוש, ומשום זה הרי הם עומדים ממעל לו, למעלה לשם אד' שהוא מקור חיותם, וכמאמר הבעש"ט נ"עכז שבמקום שהוא הרצון של הנברא שם הוא כולו. ואעפ"כ, הנה בעולם העשי' נאמר אף עשיתיו, שמרבה בחי' רביעית, כי, ע"י עבודת נש"י בעולם העשי' נמשכת בחי' שלמעלה גם מהשגת השרפים.
ד) וזהו ג"כ מ"שכח אתה הוא הוי' לבדך את עשית את השמים גו' ואתה מחי' את כולם, שבפסוק זה נאמר ג"פ אתה, אבל אתה הראשון והשלישי הם מלא ה', ובאתה השני כתיב את חסר ה'. ואיתא במדרשכט בענין את חסר ה', שתשש כחו כנקבה. ובקבלה איתא שאתחסר ה' הוא חסרון ה' הפרצופים כתר חו"ב ז"א ומלכות. והענין בזהל, דהנה, אתה הוא הוי' לבדך קאי על עולם הבריאה [דאף שבכללות קאי על עולם האצילותלא, מ"מ, בעולמות בי"ע, תלת עלמיןלב, הנה בחי' אתה הוא הוי' לבדך קאי על עולם הבריאה], שבו מאירים ה' הפרצופים שהם העשר ספירות באופן דלבדך, והיינו, שעם היותם בהגבלה דע"ס, עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשרלג, הנה בהגבלה זו גופא נרגש שאיהו וחיוהי חדלד, שזהו"ע לבדך. וכמשנת"ל שעולם הבריאה הוא יש הראשון הקרוב אל האין ומאיר בו האין, ולכן נרגש בעולם הבריאה הענין דאיהו וחיוהי חד שבעולם האצילות. וענין זה מובן גם מעבודת השרפים בעולם הבריאה, שהרי מה שנקראים בשם שרפים הרי זה לפי שנשרפים בהשגתם כו'לה, והיינו שהאחדות שבאצילות נרגשת בכל מציאותם, עד שהם בטלים לגמרי כו'. וכן מובן גם מענין הספירות, דאבא עילאה מקננא באצילותלו ובינה מקננא בבריאהלז, וכיון שחו"ב הן תרין רעין דלא מתפרשיןלח, לכן, ע"י פנימיות הבריאה שהוא בינה דאצילות, משיגים בחי' חכמה שהוא אצילות. וכידועלט בענין משה שזכה לבינה, שהו"ע פנימיות הבינה שנרגש בה החכמה, שזהו בחי' אצילות המלובש בבריאה. וזהו שבתלת עלמין קאי אתה הוא הוי' לבדך על עולם הבריאה, אף שענין לבדך (איהו וחיוהי חד) הוא באצילות, כי גם בבריאה נרגש ענין לבדך שבאצילות. ומ"ש אתה עשית את השמים וגו' וכל אשר בהם, קאי על עולם היצירה, ששם האור האלקי הוא בהעלם, ולכן נאמר את חסר ה', לפי שה' הפרצופים הם בהעלם, שזהו שאות ה' לא בא בכתיבה, ומצד זה נתהוו ריבוי פרטי הנבראים, השמים גו' הארץ גו' הימים וכל אשר בהם, ובאופן של התחלקות כו'. ואח"כ כתיב ואתה מחי' את כולם, היינו, לא רק מהוהמ אלא גם מחי', והו"ע החיות אלקי שמאיר בעולם העשי' בגילוי. ועז"נ ואתה, בתוספת וא"ו, כי בעולם העשי' מאיר גילוי נעלה יותר גם מבחי' אתה הוא הוי' לבדך כפי שהיא בעולם האצילות (ע"ד הידועמא בעניןואתה משמרה בקרבימב, שזוהי מדריגה נעלית יותר גם ממדריגת טהורה היא), והו"ע מקור מים חיים את הוי'.
ה) והנה המשכת וגילוי בחי' מקור מים חיים את הוי' בעולם העשי', נעשית ע"י עבודתם של ישראל בקיום התומ"צ, והיינו לפי שע"י התומ"צ ממשיכים גילוי אור בעולמות, וזהו שהוקשה כל התורה לתפיליןמג, דתפילין הו"ע המשכת המוחין, וכן ציצית, פריסא דמלכאמד, הו"ע המשכת ל"ב נתיבות חכמהמה, והיינו שע"י תומ"צ ממשיכים אור שלמעלה מעולמות, שהרי התהוות העולמות היא מבחי' המדות, כמ"שמו כי אמרתי עולם חסד יבנה, אך ע"י תומ"צ נעשה המשכת המוחין. וכיון שאין מספיק המשכת המוחין במדות, בחינת ז"א, אלא צריך להמשיך האור בעולם העשי', לכן נקראים כללות המצוות בשם צדקהמז [וזהו הטעם שישראל נקראים בשם צדיקים, כמ"שמח ועמך כולם צדיקים, כי, גם פושעי ישראל מלאים מצוות כרמוןמט, ולכן נקראים צדיקים, ע"ש קיום המצוות שנקראים בשם צדקה], כי, ענין הצדקה הוא להחיות רוח שפליםנ, והו"ע ההמשכה לעולם העשי', עולם השפל.
אמנם בכדי שישראל יהיו יכולים להמשיך ולגלות בחי' מקור מים חיים את הוי', שלמעלה גם מבחי' אתה הוא הוי' לבדך (כנ"ל), צריכה להיות עבודתם בקיום התומ"צ מצד בחי' איתן שבנשמה, שמגיע בבחי' איתן שלמעלה, שזוהי בחי' מקור מים חיים את הוי', שלמעלה מבחי' אתה הוא הוי' לבדך. וכיון שבעבודה דתומ"צ יש בכללות ג' מדריגות, השגה מדות ומעשה, שהם כנגד תלת עלמין, לכן צריכה להיות העבודה שמצד בחי' איתן שבנשמה בכל ג' מדריגות הנ"ל. והענין בזה, דהנה כתיבנא משכיל לאיתן האזרחי, ומבואר בלקו"ת פרשת ראהנב שהו"ע איתן שבנשמה שנמשך בבחי' חו"ב ע"י ההתבוננות שבתפלה. וכן כתיבנג והאיתנים מוסדי ארץ, אותיות תנאיםנד, שהו"ע לימוד התורה,מימרות התנאים במשנה וביאוריהם בגמרא, שכוללים כל הלכות התורה בכל פרטי הענינים דאיסור והיתר טומאה וטהרה כו', שהו"ע המדותנה, והיינו, שצ"ל המשכת בחי' איתן גם בבחי' המדות. וכן כתיבנו וצדקה כנחל איתן, שהו"ע מעשה המצוות שנקראים בשם צדקה (כנ"ל), והיינו שצ"ל המשכת בחי' איתן גם בבחי' המעשה. וכאשר כללות העבודה בתומ"צ, בכל ג' מדריגות הנ"ל, היא מצד איתן שבנשמה, אזי נמשך גם מלמעלה בחי' איתן, שהו"ע מקור מים חיים את הוי', שלמעלה מבחי' אתה הוא הוי' לבדך.
אך כאשר העבודה דתומ"צ אינה מצד בחי' איתן שבנשמה [שלכן יכול להיות שגם כאשר לומד תורה ומקיים מצוות, הנה קיום המצוות הוא בדרך מצות אנשים מלומדהנז, וכן לימוד התורה אינו באופן שמשנה רגילותו, כמארז"לנח אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים כו'], הנה כיון שחסרה אצלו העבודה שמצד בחי' איתן, אזי חסרה גם המשכת בחינת מקור מים חיים את הוי'. וזהו מש"נ אותי עזבו מקור חיים את הוי'. ועל זה צריך להיות ענין התשובה שנקראת בשם רפואה.
ו) וזהו רפאני הוי' וארפא, שזוהי הבקשה שתהי' התעוררות מלמעלה על התשובה שהו"ע הרפואה. והענין בזה, כמבואר בארוכה במ"אנט ההפרש בין אכילה לרפואה, שאכילה נמדדת בכמות, והיא בסדר והדרגה, וכללות ענינה הוא ע"פ השגה והסברה, משא"כ הרפואה אינה נמדדת בכמות, שהרי גם טיפה אחת וקורטוב אחד מתקן ענין היותר גדול, ועוד זאת, שהרפואה אינה צריכה להיות מדברים מתוקים דוקא, ואדרבה רוב סממני הרפואה הם מדברים מרים. וזהו שהתשובה נקראת בשם רפואה, לפי שבתשובה אין הגבלות כלל, שהרי התשובה היא בשעתא חדא וברגעא חדאס, ובאופן שקונה עולמו בשעה אחתסא, שבשעה אחת נעשה עולמו, ובדרך קנין כו'. אמנם, ההתעוררות עלהתשובה באה מלמעלה, שהרי מצד עבודתו הרי הוא במעמד ומצב דעזבו מקור מים חיים גו', ולכן יש צורך בהתעוררות מלמעלה, והו"ע הבת קול שיוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורהסב, וכן הב"ק שובו בנים שובביםסג, שכרוזים אלו שמעוררים על עבודת התורה ועבודת התפלה, נרגשים בבחי' מזל הנשמה, כידוע בשם הבעש"טסד, ועי"ז נעשה התעוררות תשובה גם בהנשמה שלמטה. והנה, התעוררות התשובה שייכת לבחי' איתן שבנשמה, וכמשנת"ל שהתשובה היא בשעתא חדא וברגעא חדא, שאין בה הגבלות, ומזה מובן שהב"ק על ענין התשובה שנשמע במזל הנשמה, הוא בבחי' היחידה ולמעלה יותר כו'. ולכן הנה ע"י התשובה נעשה הרפואה על זה שעזבו מקור מים חיים את הוי', ועי"ז וארפא, שתהי' עבודת המטה באופן שעל ידה יומשך מקור מים חיים את הוי'.
הושיעני ואושעה, מלשון וישע הוי' אל הבלסה, שזוהי המשכה נעלית עוד יותר, כמובן מענינם בספירות: תומ"צ – ע"ס. רפואה – אריך (והעלה ארוכה – ר"ת כי אני ה' רופאךסו). ישועה – (ש"ע נהורין ד)ע"ק, קדושתי שלמעלה, ועוד יותר מזה – הושיעני ואושעה. והסדר הוא שתחילה ישנו הענין דהושיעני שהוא בדרך אתעדל"ע, ואח"כ ואושעה, מצד עבודת המטה.
כי תהלתי אתה, דהנה ידוע בענין ההילולים והתשבחות למעלהסז, שהוא ע"ד התשבחות ששבחו החברייא את רשב"יסח, מאן פני האדון הוי'סט דא רשב"יע, ורבי יהודה הוה קארי לי' שבתעא, דלכאורה אינו מובן מהו ענין השבחים ששיבחו את רשב"י, והרי הי' בתכלית הביטול כו'. אך הענין הוא, שכללות ענין השבחים שתלמידים משבחים את רבם, ומהשהחברייא שיבחו את רשב"י, הוא, כדי לעורר אצלו את בחי' ההעלם, ולא רק ההעלם שהי' מוכן אצלו להתגלות, אלא גם ההעלם שלמעלה מזה, ועד לבחינת העלם העצמי. ועד"ז הוא גם בענין השבחים שלמעלה, דענין ההילול הוא מלשון בהילו נרו עלי ראשיעב, שהו"ע המשכת בחי' ההעלם, גם העלם שאינו במציאות, עד בחינת העלם העצמי. וזהו (רפאני הוי' וארפא הושיעני ואושעה) כי (כיון ש)תהלתי – ענינה לגלות ע"ד (ע"ס הגנוזות כו') העלם העצמי, שיהי' – אתה (גילוי, מלא ה').
ז) ויש לקשר זה עם הענין דחג הפסח וחג השבועות, שההפרש ביניהם, שבפסח חמץ אסור, ובשבועות צריך להיות דוקא חמץעג, ואיתא בזהרעד שזהו כמשל המלך שהי' לו בן יחיד שנחלש וחלה, ולכן נאסר עליו לאכול מאכלים רגילים, כי אם סממני רפואה, וכאשר הבריא אזי הותר לו לאכול מאכלים בריאים, ויתירה מזה, שצריך לאכלם, אף שמקודם לכן נאסר עליו לאכלם. ודוגמתו בנמשל, שבפסח צריך עדיין לרפואה, כי, אע"פ שנגלה עליהם ממה"מ הקב"העה, הנה הגילוי הי' רק מצד למעלה, אבל לא פעל בפנימיותם בהגוף ונה"ב, ולכן היתה צריכה להיות היציאה ממצרים באופן דכי ברח העםעו. אך מיד אחרי פסח התחילו לספור ספירת העומר, שהו"ע הרפואה כו', וכאשר נשלמו ימי הספירה בחג השבועות, שאז נשלמה הרפואה ונעשה בריא, אזי צריך להיות חמץ דוקא. וזהו גם מש"נעז משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו, דקאי על ג' זמנים אלו, פסח ספה"ע ושבועות. משכני קאי על פסח שאז הוא הגילוי מצד למעלה, ולכן נאמר משכני לשון יחיד, כי הגילוי מלמעלה הוא רק בנוגע לנפש האלקית, מצד הכרוז דהב"ק שנשמע במזל הנשמה למעלה, אבל בנוגע לגוף ונה"ב הוצרך להיות כי ברח העם. אחריך נרוצה קאי על העבודה דספה"ע מלמטה למעלה, ולכן נאמר נרוצה לשון רבים, כי העבודה היא גם בנפש הבהמית, ובאופן שהעבודה דנה"א ונה"ב הם ביחד, שלכן נכללים שניהם בתיבה אחת, נרוצה. ועי"ז נעשה בחג השבועות הביאני המלך חדריו, חדר לפנים מחדר, גילוי הפנימיותכו'. וזהו גם רפאני ה' וארפא גו' כי תהלתי אתה, רפאני הו"ע הגילוי וההתעוררות מלמעלה, בפסח. וארפא הו"ע העבודה מלמטה, בספה"ע. כי תהלתי אתה, שע"י ההילולים והתשבחות מתגלה בחי' אתה, גילוי הפנימיות, חדר לפנים מחדר, שזהו במ"ת, שע"י התורה נעשה היחוד בין בהגליא ובין בהסתים דישראל אורייתא וקוב"ה באופן דכולא חדעח.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור