העלים העליונים של הלולב שנחלקו
בשוע"ר סי' תרמה ס"י: "עלה העליון האמצעי שהוא גבוה מכל העלין והוא נקרא ראש הלולב ודרך עלה זה להיות כפול כשאר עלי הלולב ואם לא היה כפול מתחלת ברייתו הרי זה פסול אפילו אם כל העלין חוץ מזה הן כפולין וכן אם היה כפול מתחילת ברייתו ואחר כך נחלק לשנים ... ודרכו להיות כפול בכל הלולבין ואם הוא חלוק לשנים הרי ניכר ונראה שאינו תם ושלם במקום הסדק".
ולפי זה רגילים לדייק בעת קניית הלולב, שגם שני העלים העליונים שבו, שנראים כמו עלה אחד כפול ששני חלקיו דבוקים מגבו, לא יהי' מחולק לשנים כלל.
אמנם אחר העיון במקורות נראה ברור שלא בזה מיירי בשוע"ר כלל. ומה שמהדרים בזה הוא רק כדי לחשוש לדעות הראשונים שלא הובאו בשו"ע ובשוע"ר.
דהנה המקור לחומרא זו הוא בגמרא סוכה לב, א: "אמר ריב"ל נחלקה התיומת נעשה כמי שניטלה התיומת ופסול". ומפרש רש"י ד"ה נחלקה התיומת, שני עליו עליונים אמצעים ששם השדרה כלה נחלקו זה מזה". וכעין זה הביא התוס' ב"ק צו, א בשם הגאונים: "כשני הוצין דבוקין זה בזה ונקראין תיומת".
אמנם התוס' מקשה על זה שם: "ולדבריהם לא ימצא לנו לולב כשר כי בטורח נמצאין אותן שיש להם תיומת כזה אפילו אחד בחמש מאות". ומיישב בשני אופנים שם.
הב"י בסי' תרמה ד"ה נחלקה, מביא את דברי התוס' האלו ומבארם: "ונראה דמיירי בלולבים שהם כלים באמצע בשני עלין שכל עלה מהם כפול כדרך שאר עלין שבלולב והם נקראים הוצין. ולפי מה שמצא ר"י בתשובת הגאונים צריך ששני הוצין אלו יהיו דבוקים ממש בלי שום פירוד כאילו הם גוף אחד וזה דבר שאינו נמצא בארצם. אבל אצלנו נמצא הרבה פעמים כמין דבר אדום בלולב מצד פניו שהוא מחבר שני הוצים אלו ונראה כל ראש הלולב כאילו הוא עץ אחד בלי שום פירוד". וכן פירש דבריהם בדרכי משה שם ס"ק ה.
אמנם בהגהת סמ"ק סי' קצג (ע' קנט) אות ג, מביא את הפירוש הזה שברש"י ותוס', ואח"כ כותב: "ועוד פירש הקונטרס פירוש אחר, נחלקה התיומת דהיינו דוקא עלה האמצעי שדרכו להיות כפול כשאר עליו נחלק לשתים. לפי זה לולבין הנמצאים ביניהו רובם כשרים כיון שעלה האמצעי שלם". והכוונה היא לפירוש רש"י בב"ק שם ד"ה התיומת, כף תומר האמצעי העליון תיומת היא".
נראה עתה איך נפסק להלכה. בשו"ע סי' תרמה ס"ג אינו מביא כלל את ההלכה הזו לפי פירוש רש"י ותוס' (כ"א לפי פירוש הרי"ף והרמב"ם, באופן שאין שום דין מיוחד בעלים שבראש הלולב). אח"כ מביא הרמ"א את הפירוש האמור בהגהת סמ"ק הנ"ל: "ויש מפרשים לומר דאם נחלק העלה העליון האמצעי שעל השדרה עד השדרה מקרי נחלקה התיומת ופסול והכי נוהגין". ומבאר בדרכי משה שם, שפסק כן עפ"י דברי התרומת הדשן סי' צו, שכתב: "יראה דיש לנהוג כפירוש אחר דרש"י כמו שכתב בסמ"ק". וכן פוסק כאן בשוע"ר, כפירוש אחר של רש"י, המובא בהגהת סמ"ק ותרומת הדשן ורמ"א.
יוצא א"כ שלפי שיטת רש"י בב"ק, ולפי הפירוש שפירש בדבריו בהגהת סמ"ק, אם נפרד החיבור שבין שני העלים העליונים לא נפסל בזה הלולב, ורק כשיש עלה אחד בראש הלולב שדרכו להיות כפול ונחלק לשנים, רק אז נפסל הלולב. ואף שלפירוש הראשון ברש"י (סוכה לב, א) ותוס' (ב"ק צו, א) גם זה אסור, מ"מ שיטה זו לא הובאה כלל להלכה, לא בשו"ע ולא ברמ"א ולא בשוע"ר.
ומה שאנו מהדרים ששני העלים העליונים יהיו מחוברים (ע"י הדבר האדום, שנקרא אצלנו מאך] ונראה כאילו הוא עץ אחד בלי פירוד כלל, מובא בס' ארבעת המינים (ע' רלג) שהוא ע"פ דברי מהרי"ל ומהרש"ל וב"ח, להדר ולחשוש גם לדעה זו, אף שלא הובאה בשו"ע.
והנה בכל המקומות שדנים בהם מבואר, שיש לולבים שכלים בעלה אחד (שבהם אנו אוסרים נחלק מדינא) ויש לולבים שכלים בשני עלים (שבהם אין אוסרים מדינא, רק מהדרים לכתחלה). אמנם אמר לי ש"ב הרה"ח ר' אפרים שי' קעלער, שבדק הרבה לולבים, וראה שבתחלה צומח בראש האתרוג עלה אחד (כפול לשנים הדבוק מגבו), ואחרי שממשיך לצמוח נחלק גם הוא לשני עלים (שכל אחד מהם צומח להיות עלה כפול לשנים הדבוק מגבו), הדבוקים זה בזה, ואחרי ששממשיך לצמוח צומח עוד עלה בראש הלולב (מבין שני העלים העליונים הדבוקים זה בזה).
ולפי זה צריך עיון מהו החילוק בין שני הפירושים. ונראה שהחילוק הוא, שלפירוש הראשון ברש"י (ותוס' בשם הגאונים), הנה אפילו אחרי שצמחו להיות שני עלים כפולים, הדבוקים זה בזה, אם נפרדים זה מזה נפסלו. משא"כ לפי הפירוש השני ברש"י (שכן פסק הגהת סמ"ק ותרומת הדשן ורמ"א ושוע"ר), לא נפסל (כשנפרדו אחרי שצמחו להיות שני עלים כפולים) אלא כשנפרדו בתחלה, בשעה שהוא עדיין עלה אחד כפול לשנים הדבוק מגבו; אלא שלכתחלה מהדרים שלא יפרדו זה מזה גם אחרי שצמחו להיות שני עלים כפולים, או שיהיו מחוברים זה לזה ע"י האדום (מאך) שבראשו.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור