ה. תקנות רבינו בעבודת התפלה

ה. תקנות רבינו בעבודת התפלה

המנינים המיוחדים

אחד מהדברים הראשונים שהתקינה עדת החסידים, הי' קביעת מנינים מיוחדים, שבהם היו מתפללים אנ"ש בדרך החסידות, בחיות, במתינות, בקול רם, ובנוסח התפלה החסידי.

כבר בכתבי המתנגדים של שנת תקל"ב מתלוננים בזה על החסידים, הן על קביעת מנינים מיוחדים (קונטרס זמיר עריצים כתבים ב. ד. ה. חסידים ומתנגדים ח"א ע' 45. 59. 62), והן על התפלה בקול רם (שם כתבים א. ד. ה. שם ע' 41. 60. 62), והן על שינוי נוסח התפלה (שם כתבים ב. ג. ז. שם ע' 45. 53. 67). ושוב חזרו עליהם בכתביהם משנת תקמ"א ואילך (שם ע' 112. 118. 124. 125).

בשנת תקמ"ז פרסמו המתנגדים בעיר שקלוב כרוז אל כל הקהלות, נגד החסידים המתפללים במנינים מיוחדים (ראה "חסידים ומתנגדים" ע' 151). שם בשקלוב הי' אחד בשם ר' אלכסנדר, שהשתדל לגונן על החסידים, שלא יפריעום בתפלותיהם. ורבינו כתב לו אז בענין זה (אגרת י): "אף כי לא ידעתיהו ולא אכיר מראהו, אך לשמע אזן שמעתיהו אשר רוח ה' נוססה בו, שלא לעמוד בסוד משחקים המלעיגים בחפצים לעבוד את ה' באמת, עבודה שבלב זו תפלה ... בהוסדם יחד עלי לגזור גזירת שמד על התפלה, להתפלל כמותם דוקא בחפזון ובלי שום תנועה והרמת קול ... באתי לעורר נפש נדיבה ללבוש בגדי קנאה, לקנאות לה' ולתורתו להפר מחשבות ערומים, ולא תעשינה ידיהם תושיה, ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם". וממשיך ומבאר לפניו את תוכן ענין התפלה בקול ובהתבוננות המעוררת אהבת ה'. אחר כך הפך ר' אלכסנדר זה, לאחד מגדולי החסידים.

הרדיפות נגד המנינים החסידים התחילו אז גם בשאר העיירות. כשהגיעו הרדיפות האלו לעיר סמיליאן כתב להם רבינו (אגרת יד): "באתי כמזכיר ומחזיר על הראשונות בכלל, ובפרט אל המתנדבים בעם לעמוד על העבודה זו תפלה בקול רם, להתחזק מאד בכל עוז ותעצומות נגד כל מונע מבית ומחוץ ביד חזקה כמשמעו" (אחר כך נדפסה האגרת באגרת הקודש שבתניא, בתור הוספה לאגרת כב).

אמנם בעיר אושאץ גברו הרדיפות של המתנגדים נגד המנינים של החסידים, ביתר שאת, ואז יעץ להם רבינו (אגרת ט): "מודעת זאת בארץ הרעש הגדול שבמדינתינו ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע בקרוב, ועל כן זאת העצה היעוצה על פני כל הארץ, לקיים מה שכתוב חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, ועת לעשות לה' הפרו תורתך כתיב, ובגלל הדבר הזה השמרו בנפשותיכם מלהתיצב נגד הקמים עליכם כדי להתפלל במנין מיוחד. ובה' בטחתי שאל יעזבנו נצח סלה ועד, ובקרוב יחזיר העטרה ליושנה".

באחת העיירות שהתקיים בה מנין חסידי, רצה רבה של העיר¹ לסגור את המנין. הוא כתב לרבינו, אשר הנערים מחויבים לשמוע בקול אביהם, שאינם רוצים שהנערים ילכו למנין החסידים ויתפללו בנוסח שלהם. רבינו השיב לו, דקיי"ל דבמילתא דלא שייך האב בגווה אין בו כח למחות בבן, ואשר אין איסור בשינוי הנוסח. אמנם מכל מקום הציע רבינו להתפשר (אגרת מו): "מפני שמעכ"ת כוונתו רצויה למצוה רבה, הבאת שלום, אף ידי תכון עמו, לצוות ולהזהיר על המנין המתפללים שלא ישנו סדר התפלה מברוך שאמר עד אחר שמונה עשרה, באם שישמעו לו אנשי עירו לכבוד מעכ"ת, להיות בשלום ובמישור עם המנין באמת לאמתו, ולא לעורר עוד מדנים ח"ו עם בניהם החפצים לילך למנין".

גם בווילנא התקיים במשך שנים מנין מיוחד לעדת החסידים², עד אשר בשנת תקנ"ז התחילו להתגבר רדיפות המתנגדים נגד החסידים, ורבינו כתב להם בראשית שנת תקנ"ח (אגרת נד): "מוטל עלינו חובה לשתוק ולסבול ולקבל היסורים באהבה ... ותקבלו שכר על הפרישה, ומלה בסלע ומשתוקא בתרין, כי עת לעשות לה'". ופשטות הכוונה היא למנין החסידי (שנגד זה היו עיקר הרדיפות), אשר "תקבלו שכר על הפרישה".

וכך הורה להם רבינו באותו קיץ תקנ"ח³ (ראה אגרת קג): "קיץ תקנ"ח ... שלחתי ... כמה בקשות ואזהרות, שלא יחזיק עוד במחלוקת לשם שמים, ולא לעשות מנין בפני עצמו".

קול מעורר הכוונה

באגרת הנ"ל אל ר' אלכסנדר משקלוב, ביאר רבינו את תוכן ענין התפלה בקול המעורר הכוונה (אגרת י): "יסוד כל התורה לדעת את ה' להכיר גדלו ותפארתו בדעה שלימה ומיושבת בבינת הלב, שיתבונן בזה כל כך עד שתתעורר נפש המשכלת לאהבה את שם ה' ולדבקה בו ובתורתו ולחפוץ מאד במצותיו, אשר כל ענין זה נעשה לנו בזמן הזה על ידי אמירת פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע לפניה ולאחריה, בפה מלא ובקול המעורר כוונת הלב".

לא רק שכל אחד לעצמו מתפלל בהתלהבות ובקול רם, אלא שרבינו תיקן שכך תהי' גם תפלת הצבור. הגיעה לידינו אגרת שכתב לאנ"ש בקהלת קאפוסט (אגרת עא): "אהוביי אחיי ורעיי, חזקו ואמצו במאד מאד, כמאמר רז"ל שהתפלה צריכה חיזוק, כאדם הנאבק עם שונאו שצריך להתחזק בכל כח ועוז ותעצומות, אף כי גם זאת שעת צלותא היא שעת קרבא. וכמו שבמלחמות בני אדם צריכים כל בני המלחמה להתאסף אל מקום אחד, להתחזק כולם כאחד ולא זה בכה וזה בכה, אף גם בתפלה יהי' עשרה לפחות כולם כאחד מתחילים מברוך שאמר ואילך, ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק בקול חזק לייחד לאחד להרים קול אחד".

וכעין זה כתב רבינו לאנ"ש בווילנא, בראשית שנת תקנ"ח (אגרת נד): "לשרתו ולברך בשמו במקהלות בקולי קולות מקרב איש ולב עמוק וכל עצמותי תאמרנה". וכן לאנ"ש דבוחאב ישן (אגרת פא): "לאסוף אליו עשרה מתפללים בקול".

בעת מאסרו של רבינו נשאל בענין זה והשיב (כרם חב"ד גליון 4 ע' 43), שיש מבין החסידים המתפללים בתנועות הגוף ומחיאות כף. ובפרטיות יותר ביאר זאת בתשובותיו למלשינות (אגרת נח): התפלה בכוונה כנ"ל היא עזר וסעד לאדם לעמוד נגד יצרו הרע כל היום גם אחר התפלה לקיים כל מצות ה' בין סור מרע ועשה טוב כנ"ל, כי נשאר לו לזכרון במוחו ולבו כל היום ... התעוררות זו שנתעוררה בינותינו מזמן קרוב כנ"ל להתפלל בכוונה, הנה בקצת עיירות היא מצויה ורגילה קצת גם בנערים פחותים מכ"ה שנים ... והנערים הנ"ל כשמתפללים בכוונה, הנה רתיחת הנערות גורמת להם לעשות תנועות משונות בלי כוונה בידיהם או ברגליהם, וגם בזקנים יקרה כן למקצתם לבד".

תקנות התפלה במתינות

עוד תיקן רבינו, שהתפלה בצבור תהי' דוקא במתינות (אגרת ע): "לא טובה השמועה שמעתי ותרגז בטני אשר עם ה' מעבירים מלפני התיבה האיש החפץ בחיים ואריכות ימים של כל אנ"ש, שבמקדש מעט הזה של אנ"ש, כמארז"ל שלשה דברים מאריכים ימיו של אדם ואחד מהם המאריך בתפלתו. ואף גם מי שהשעה דחוקה לו ביותר ואי אפשר לו בשום אופן להמתין עד אחר עניית קדושה של חזרת הש"ץ הזה, הלא טוב טוב לו שלא לשמוע קדושה וברכו, מלירד לחייהם של החפצים בחיים, ואונס רחמנא פטריה".

שוב התקין בזה רבינו תקנות מפורטות יותר (אגרת פ): "זאת העצה היעוצה ותקנה קבועה חוק ולא יעבור עוד ח"ו, דהיינו לבחור אנשים קבועים הראוים לזה עפ"י הגורל או בריצוי רוב המנין, דהיינו שמתפללים מלה במלה בדרך המיצוע בקול רם, ולא מאריכים יותר מדאי ולא מקצרים וחוטפים ח"ו, ועליהם מוטל חובה לירד לפני התיבה כל אחד ואחד ביומו אשר יגיע לו ולאסוף אליו סביב סמוך, כל המתפללים בקול קצת עכ"פ ולא בלחש ולא חוטפים ח"ו, וכמבואר בתקנות ישנות בכמה עיירות, ועתה באתי לחדשן ולחזקן ולאמצן בל ימוטו עוד לעולם".

אגרת זו כתב רבינו, כנראה, בראשית שנת תקס"ב, מיד עם התיישבותו בלאדי. היא מתחלת "הוכח תוכיח את עמיתך אפילו מאה פעמים. ולזאת לא אוכל להתאפק ולהחריש מלזעוק עוד בקול ענות חלושה במטותא מינייכו ברחמין נפישין חוסו נא על נפשותיכם. והשמרו והזהרו מאד מאד על התורה ועל העבודה שבלב זו תפלה". והיא נדפסה בסוף ספר התניא.

כעין זה כתב אז גם לאנ"ש בעיירות פרטיות. הגיעה לידינו אגרת שכתב לאנ"ש בבוחאב ישן (אגרת פא): "ולהאריך בזה, היינו מהודו ועד אחר שמו"ע, ערך שעה שלימה, לא פחות ... באתי כמזכיר תקנות קדומות, להיות מתפללים לפני העמוד כל איש ואיש ביומו הקבוע לו, ועליו מוטל הזירוז לאסוף אליו עשרה מתפללים בקול, שיעמדו בסמוך לו להתפלל ביחד מהודו ועד אחר שמו"ע. והשאר כל אחד ואחד במקומו, ולא יהלכו אנה ואנה, שלא לבלבל כו' כנזכר בגמרא ופוסקים".

כשהתקבלה תקנה זו על ידי אנ"ש, כתב אליהם רבינו (אגרת פב): "פותחין בברכה לברך ולהודות לה' כי טוב. שמועה טובה שמעה ותחי נפשי ... ועתה הפעם הנני יוסיף שנית ידי בתוספת ביאור ובקשה כפולה שטוחה ופרושה לפני כל אנשי שלומים הקרובים והרחוקים לקיים עליהם שכל ימי החול לא ירדו לפני התיבה הבעלי עסקים שאין להם פנאי כל כך, רק אותם שיש להם פנאי, או המלמדים או הסמוכים על שולחן אביהם, שיכולים להאריך בתפלת השחר ערך שעה ומחצה לפחות כל ימות החול, מהם יהיה היורד לפני התיבה ע"פ הגורל או ע"פ ריצוי הרוב".

וכשהתקבלה תקנה זו על ידי אנ"ש בבוחאב ישן, השיב גם להם באותו תוכן (אגרת פה): "אברכה את ה' הטוב והמטיב על שמועה טובה שמעה ותחי נפשי ממש, ומי האמין לשמועתינו, אשר סיפר לי ידידנו ציר נאמן מוכ"ז על כל אחד ואחד מקטן ועד גדול, אשר כולם נושאים נפשם לה' איש כערכו, להתחזק בכל עוז ותעצומות על התורה ועל העבודה שבלב זו תפלה, לקיים ככל אלות הברית הכתובה בפנקס וספר זכרון לפני ה' תמיד, איש איש כאשר יוכל שאת, והחלש יאמר גבור אני. ראו עיני ושמח לבי, ואודה ה' בכל לבב על העבר, ובקשה על העתיד, כה יתן וכה יוסיף ה' לחזק ולאמץ לבם להיות מעלין בקדש ולא מורידין ח"ו. ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק ונתחזק, כמארז"ל שהתפלה צריכה חיזוק, להתחזק בכל כח, כמו שמתחזקים אנשי המלחמה ממש על שונאיהם, בכל לב ונפש ממש עד מיצוי הנפש ממש".

שלא לשיח בעת התפלות

מיד בתחלת תקופת נשיאותו, לערך בשנת תקמ"ה, הזהיר רבינו את כל המניינים של אנ"ש (אגרת ו): "לגזור גזירה שוה לכל נפש, שלא לשוח שיחה בטלה משיתחיל הש"ץ להתפלל התפלה עד גמר קדיש בתרא שחרית ערבית ומנחה וכו'. והעובר על זה בזדון ישב על הארץ, ויבקש מג' אנשים שיתירו לו נידוי שלמעלה, ושב ורפא לו". והיינו שאף מי שעדיין לא התחיל להתפלל עם הש"ץ, יזהר משיחה בטלה אחר שהתחיל הש"ץ להתפלל.

וכעין זה דרש מהחסידים (אגרת פ): "חוסו נא על נפשותיכם, והשמרו והזהרו מאד מאד על התורה ועל העבודה שבלב זו תפלה בכוונה, להתחיל כולם יחד כאחד מלה במלה, ולא זה בכה וזה בכה וזה דומם וזה משיח שיחה בטילה, ה' ישמרנו".

ויתירה מזו תיקן, שגם קודם תחלת התפלה, לא ישיחו בבית המנין. וכך נאמר ב"תקנות לאזניא" של שנת תקנ"ט-ס (אגרת סז): "לא ישיחו שום שיחה בבית המנין קודם תפלת השחר, אפילו לדבר מצוה. ובכל מנין שלא יהיו נזהרים לקיים כל זה בוודאי יהיו מן הנדחים בשתי ידים בבואם למחננו, וירחיקום בכל מיני ריחוק ... משיתחיל הש"ץ הודו לא ילך שום אדם בבית המנין אנה ואנה, ובפרט לעבור כנגד המתפללים, שהוא איסור גמור מדינא דגמרא. על כן העובר ח"ו ירחיקוהו גם כן כנ"ל".

בזה לא הסתפק והוסיף ותיקן, שגם בין מנחה למעריב לא ידברו דברים בטלים, כי אם ילמדו כולם ביחד עין יעקב ושלחן ערוך אורח חיים (אגרת ה): "ועל כן רע בעיני המעשה אשר נעשה תחת השמש בכלל, ובפרט בין אחיי ורעיי הנגשים אל ה' הגשה זו תפלה, ואחר התפלה או לפניה נעשה מושב לצים רחמנא ליצלן, כמו שארז"ל שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה כו' ... דהיינו בין מנחה למעריב כל ימות החול ללמוד בעשרה פנימיות התורה, שהיא אגדה שבספר עין יעקב ... וגם ללמוד מעט בשו"ע או"ח הלכות הצריכות לכל אדם ... ובשבת קדש בעלות המנחה יעסקו בהל' שבת, כי הלכתא רבתא לשבתא ... וכל יחיד אל יפרוש עצמו מן הציבור אפילו ללמוד ענין אחר, כי אם בדבר שהציבור עסוקין בו".

יגיעת המוח בעבודת התפלה

בכל האמור לעיל הבאנו את התקנות שתיקן רבינו למנינים החסידיים. נביא עתה את הדרכת רבינו לחסידים בעבודת התפלה.

בראשית תקופת התקרובות של החסיד ר' אלכסנדר משקלוב, כתב לו רבינו בענין התפלה (אגרת י): "עיקר ענינה ומהותה הוא יסוד כל התורה, לדעת את ה' להכיר גדלו ותפארתו בדעה שלימה ומיושבת בבינת הלב, שיתבונן בזה כל כך עד שתתעורר נפש המשכלת לאהבה את שם ה' ולדבקה בו ובתורתו ולחפוץ מאד במצותיו, אשר כל ענין זה נעשה לנו בזמן הזה על ידי אמירת פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע לפניה ולאחריה".

כבר בשנים הראשונות לנשיאותו, הדריך רבינו אל החסיד ר' יצחק יפה מקאפוסט (אגרת יט): "זאת עצה היעוצה להתפלל בשמחה גדולה ... להתענג תענוג גדול מגדלות הבורא ושבחי' המוזכרים בסדר התפלה ... אך צריך תחלה להעביר מלבו כל יגון ואנחה וכל שמץ עצבות. והעצה היעוצה לזה להכניס בלבו יגון ואנחה קודם התפלה, ולשבור לבו על כל חטאת נעורים, ולבכות עליהם בדמעות שליש ... קודם התפלה יהי' לימודו בר"ח שער התשובה, וסוף שער היראה, וסוף שער הקדושה, בכדי להכניס יגון ואנחה ולשבור הלב על עונותיו וחטאת נעורים, בכדי שיוכל לבכות, בכדי שילך ויסור היגון מלבו, בכדי שיהי' שש ושמח בתכלית השמחה בהתבוננו בגדלות הבורא בתפלה".

כאשר המדפיס ר' ישראל יפה מקאפוסט התקרב לחסידות נתן לו רבינו הדרכה בעבודת התפלה, וביאר לפניו, הן ביחידות והן בכתב, את תוכן ענין התפלה, אשר אחרי ההתבוננות ביקרא דמלכא בפסוקי דזמרא מגיע לאחד שבקריאת שמע, עד שאינו רואה עצמו לכלום, ומוכן להפקיר עצמו במסירות נפש, וממילא בא על ידי זה לואהבת, שההתבוננות בגדולתו ית' מעוררת אצלו האהבה, והרשימו שלה נשארת במשך כל היום (אגרת כ).

אמנם כעבור איזה שנים, כשהתרבו החסידים, ונחלשה היגיעה בעבודת התפלה, כתב להם רבינו (אגרת פ): "לא אוכל להתאפק ולהחריש מלזעוק עוד בקול ענות חלושה, במטותא מינייכו ברחמין נפישין, חוסו נא על נפשותיכם, והשמרו והזהרו מאד מאד על התורה ועל העבודה שבלב זו תפלה בכוונה ... עד מתי יהיה זה לנו למוקש ולא די לנו בכל התוכחות והצרות שעברו עלינו ה' ישמרנו וינחמנו בכפלים לתושיה ויטהר לבנו לעבדו באמת". ואחר כך נדפסה אגרת זו בסוף ספר התניא.

רבינו לא ביאר כאן, מדוע באות כל הצרות דוקא מחמת חסרון התפלה בכוונה. את הדבר הזה ביאר רבינו בשנת תקס"ד, כאשר הורגשה שוב חלישות בעבודת התפלה אצל חלק מאנ"ש, ואז כתב רבינו לאנ"ש (אגרת פו): "כידוע לנו שבכללות אנ"ש השומעים מילי דחסידות בעירנו יש מהם הרבה אשר אינם מקיימים מה ששמעו כראוי ונכון כדבעי כמו שאפשר להם לפי מוחם ולבם הטהור, והוא רק מחמת עצלותם לטרוח ולהטריח מוחם בעיון תפילה מעומקא דליבא ערב ובקר מידי יום ביום, רק בדילוג יום או יומים ... מזה נתעוררו עלינו מקטריגים רבים למעלה, וכאשר נתנה רשות לקטרג יש פתחון פה לבעל דין לחלוק לקטרג לבטלם מעבודתם שבלב לגמרי, כמאמר רז"ל אם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כו', אם תעזבני יום וכו'".

לא זו בלבד, שרבינו דרש מהחסידים "להטריח מוחם בעיון תפלה מעומקא דליבא ערב ובקר מידי יום ביום", אלא אף גם זאת כתב להם רבינו (אגרת פב): "וכגון דא צריך לאודועי שבדעתי אי"ה לשלוח לכל המנינים מרגלים בסתר, לידע ולהודיע כל מי שאפשר לו, וכל מי שיש לו פנאי להאריך ולעיין בתפלה ומתעצל יהי' נידון בריחוק מקום להיות נדחה בשתי ידים בבואו לפה לשמוע דא"ח. ומכלל לאו אתה שומע הן, ולשומעים יונעם ותבא עליהם ברכת טוב ואין טוב אלא תורה".

וכן הורה רבינו אל כ"ק בנו אדמו"ר האמצעי, ואל הרה"ק רבי אהרן מסטאראשעלע, לכתוב לאנ"ש (נספח 31): "לא טובה השמועה ... שנחלש ח"ו ההתעוררות שבלבם הטהור לה' אחד בתפלה, מבלתי לשום לב כלל, אי' עול היגיעה והעבודה בשעת התפלה בשעה גדולה בכל יום ... פן ח"ו יהי' מההכרח להרחיקם מלבא בשער ה' ... ודעת לנבון נקל, שכל דברינו אלה לא מדעתינו בלבד הם, אלא על פי דעת אדמו"ר שליט"א שהשביענו במרורים על כל הנ"ל, כי אין די באר במכתב גודל עוצם מורת רוח שמקבל משמועות רעות כאלו כו' ... ויערה עליהם רוח ממרום לקבל עול מלכות שמים שלימה באור התורה ועבודה אמיתי אכי"ר".

ובאגרת נוספת כתב כ"ק בנו אדמו"ר האמצעי, בשמו (נספח 39): "נצטויתי מכאאמו"ר הרב שי', לכתוב בשמו תוכחת מוסר מאהבה מסותרת לכללות אנ"ש, וביחוד להנערים הסמוכים על שולחן אביהם או חותנם, הפנוים מכל עסק, שיתנו לבם ויתעוררו תמיד בכל עת וזמן שמגיע זמן התפלה, שלא יבואו בה בדרך קצרה כדרך ההמון רק לפטור העול בלבד כו', כי לא זו הדרך ישכון בה גילוי אלקות ... שמאד לא טוב הדבר בעיני אאמו"ר הרב שי', וכמעט שיצא עונשם בהחלט שלא ישמעו ד"ח בהרחבה כי אם אותן אנשים החרדים ומתייגעים בתפלה משך זמן כשעה וחצי ויותר, שלהם נאות לקבל דא"ח ומילתא אלבישייהו כו', אבל אותן אנשים שמתרשלים בתפלה ומקצרים בה יתרחקו כאן מלשמוע. גם בענינים גופני' יתרחקו. ועל הדרישה והחקירה הזאת כבר נתמנו אנשים, לכתוב ולרשום אותם אנשים המתפללים".

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org