ז. חסידות חב"ד

ז. חסידות חב"ד

תקופת תקל"ג-ז

אחרי הסתלקות הרב המגיד ממעזריטש בשנת תקל"ג, חזרו לרוסיא שלושת תלמידיו, הרה"ק רבי מנחם מענדל מוויטבסק, הרה"ק רבי אברהם מקאליסק ורבינו, להפיץ שם את דרך החסידות. הרמ"מ עקר את דירתו ממינסק (שהיתה אז שייכת עדיין לפולין) והתיישב בהורודוק, הסמוכה לוויטבסק (שברוסיא הלבנה), כנזכר באגרות-קודש אדמו"ר הזקן (אגרת פט): "בהיותו במדינתנו ... כשחזר ממינסק וקבע דירתו בהאראדאק". הר"א חזר לקאליסק, ורבינו חזר לוויטבסק, כפי שסיפר במענה שלו למלשינות (אגרת נח סי"ד).

כל אחד מהם הפיץ את תורת החסידות בעירו. אמנם הרמ"מ, הישיש שבינם, היתה מצודתו פרושה על כל מדינת רוסיה, וממנו היו מקבלים גם הר"א – מקאליסק, וכ"ק אדמו"ר הזקן – מוויטבסק.

בשיחת ליל שמח"ת תשמ"ח (ראה "התוועדויות" שם סעיף יט) דן הרבי בתקופה הזאת, שבין כהונת הרב המגיד ממעזריטש לבין כהונת כ"ק אדמו"ר הזקן, אם אפשר להחשיבה כתקופה אמצעית, שבה כיהן הרה"ק הרמ"מ מוויטבסק כמנהיג החסידים ברוסיה הלבנה, והיינו שגם הרה"ק הרמ"מ מוויטבסק צריך להמנות ברשימת הנשיאים אצל חסידי חב"ד.

מה שברור הוא, שעל יסוד תקופה זו מתייחס כ"ק אדמו"ר הזקן אל הרה"ק הרמ"מ מוויטבסק כתלמיד לרבו, עד שמכנהו בתואר "רבותינו שבא"י" (אגרת ט), "רבותי שבא"י" (אגרת יז), "רבותינו שבאה"ק" (אגרת מז) וכיו"ב.

תקופת תקל"ח-מב

אחרי עליית הרה"ק מוה"ר מנחם מענדל מוויטבסק וסייעתו לארה"ק, בקיץ תקל"ז, נשאר כ"ק אדמו"ר הזקן משך זמן במוהילוב שבפודוליה. על אותה תקופה כותבים "בני הגאון המחבר" (בהקדמתם לשלחן ערוך שלו): "שמענו מפה קדוש, שבהיותו בק"ק מאהליב שאצל נהר דניסטור חזר על כל התלמוד פעם הט"ז בעמידה לילה ויום לא פסק פומי' מגרסא".

אחר כך חזר למקום מגורו וויטבסק, ובשנת תקמ"א התיישב בהורודוק הסמוכה לוויטבסק (שבה יסד מוהרמ"מ מרכז חסידי בשנים תקל"ג-ו). על כך מספר רבינו בתשובותיו למלשינות (אגרת נח סי"ד): "נולדתי בלאזנע, והייתי שם עד שהייתי בן ט"ו או ט"ז שנה, ונשאתי אשה בויטעפסק, והייתי שם ערך י"ז שנים, ואח"כ הייתי בהראדאק כשתי שנים, ועכשיו אני בלאזנע ערך ט"ו שנים ויותר".

באותה שעה מינו הרה"ק מוהרמ"מ מוויטבסק והרה"ק מוהר"א מקאליסק, את כ"ק אדמו"ר הזקן, יחד עם הרה"ק מוה"ר ישראל מפולוצק והרה"ק מוה"ר יששכר בער מליובאוויטש, כמנהיגי עדת החסידים ברוסיה וליטא, וכתב על כך אל החסידים ברוסיא, באדר תקמ"ב (נספח 1): "והנה בעז"ה כעת עמכם גדולים חקרי לב, חכמי חרשים ונבוני לחשים, גדולי העצה, מפורסמים בתורה ויראת ה' כל ימיהם, חריפים ושנונים וותיקים ותמימים, ה"ה הרב המגיד החסיד ומפורסם בתורה וביראה, איש אלקי קדוש יאמר לו כבוד מוהר"ר ישראל פאליצקר ה' ישמרהו, וכבוד הרב מוהר"ר ישכר בער סג"ל, מ"מ דק' לובאוויטש, וכבוד הרב מוהר"ר שניאור זלמן נ"י, ה' ישמרם ויהי שמם לעולם, והחוט המשולש וכו', אשר בעז"ה בידם טובם מרב טוב הגנוז והצפון להאיר עיניהם ולהחיותם, ועצתם אמונה ופעולתם אמת".

וכן כתבו לאנ"ש ברוסיא בשנת תקמ"ג (נספח 2): "כתבנו בשנה דאשתקד, שאל יצא איש ממקומו, כי אם איש את אחיו יעזורו ויאמרו חזק, ובפרט תהלה לא"ל כי חננם ה' ויש להם כל במדינתם פלא יועץ".

לא נתפרש כאן מיהו "במדינתם פלא יועץ". אמנם באותה שעה (תקמ"ג) כתב רבי אהרן הגדול מטבריה, אל אנ"ש ברוסיא (נספח 3): "עצתי נאמנה שתקרבו את עצמכם למען השם להרב מו' [ש'] זלמן מהארדאק, כי לפי הנשמע ממורינו ורבינו הוא יחיד בדורו במחניכם בחכמה ובחסידות". והכוונה בזה היא אל רבינו, שגר באותה תקופה (משנת תקמ"א עד תחלת תקמ"ג) בעיירה הורודוק, כמובא לעיל.

תקופת תקמ"ג-ח

בשנת תקמ"ג מינו את רבינו להיות מגיד מישרים בעיר מולדתו לאזניא, ואז עבר לגור מהורודוק ללאזניא, כפי שסיפר רבינו בחקירות שבמאסרו מראשית שנת תקנ"ט (אגרת נח סי"ד): "ועכשיו אני בלאזנע ערך ט"ו שנים ויותר ... נתמניתי למגיד הקהל מכבר כנ"ל". ואז התחיל רבינו להפיץ את החסידות בלאזניא.

עובדה זו נזכרת בכמה מאגרות כ"ק בנו אדמו"ר האמצעי אודות כ"ק אביו (ראה תולדות חב"ד בארה"ק ע' 25) "באור תורתו הופיע עלינו זה שלשים שנה", "אשר נטע בתוכם זה שלשים שנה מאור תורתו אמת", "באור תורה ועבודה . . אשר נטע בתוכינו זה שלושים שנה" וכיו"ב, היינו משנת תקמ"ג עד להסתלקותו בשנת תקע"ג.

לערך באותה שעה נסתלק הרה"ק מוהר"י מפולוצק, והרה"ק מוהרי"ב מליובאוויטש כפף עצמו אל כ"ק אדמו"ר הזקן, ובאותה תקופה מונה על ידי הרמ"מ מוויטבסק והר"א מקאליסק לנהל את עדת החסידים בכל רוסיא וליטא. בחורף תקמ"ד כתב מוהרמ"מ מוויטבסק אל אנ"ש ברוסיה (נספח 4): "הנה על כן, על כל דברי האגרות שקבלתי בקובלנא מכמה מקומות, ובראשם כבוד אהובינו הרבנים המאורות הגדולים מופלגים בתורה ויראת ד' כל הימים, ה"ה מו"ה ישכר בער מ"מ דק"ק לובאוויץ ומו"ה שניאור זלמן מק"ק לאזני, על ענין נחות דרגת פרנסת החפצים ליראה את ה' באמת ... אם לי ולקולי ישמעון, החפצים ליראה את ד' ... יתקרבו אל הצדיקים והחסידים הרבנים השלמים המבוארים לעיל, שכל דבריהם כגחלי אש מועצות ודעת אלקים".

וכך מוסיף גם מוהר"א מקאליסק בשולי האגרת הנ"ל: "גם אנכי באתי בשורותיים אלו ... יעמיקו שאלה אצל קדושי ה' הרבנים המאורות הגדולים המפורסמים גדולי העצה הנ"ל".

רבינו לא רצה בכך. ואף שהסכים להפיץ את החסידות בלאזניא, לא הסכים להיות מנהיג החסידות בכל רוסיא, דבר שהי' מפריע לו ביותר בסדר לימודו ועבודת ה' בעצמו, כדלקמן. ואי הסכמתו זו נזכרת בכמה מאגרות רבותינו שבארה"ק אליו.

בשנה הבאה (או בתחלת שנת תקמ"ו) כתב מוהרמ"מ מוויטבסק בארוכה אל רבינו, בנושא זה. האגרת לא הגיעה לידינו, אבל היא נזכרת באגרת שכתב אל רבינו, בחודש שבט תקמ"ו (נספח 6): "כבר כתבתי אליו באריכות על ידי אחד מהיוצאים לקרית חוצות, ולא באתי כי אם בתוספת אהבתו במכתב יד עצמי, להעיר צדקתו ותורת אלקיו בלבו לא תמעד אשוריו. למה תאמר נסתרה דרכי מה' לפרנס את ישראל לאביהם שבשמים להורותם הדרך, ומי כמוהו מורה בכל מדינתם ... חזק ואמץ, בטח בה' ורעה אמונה, כי רועה נתנו ה' ... לך בכחך זה והושעת את ישראל ... אהובי ידידי חזק והתחזק לעצור בעם, כי עשה תעשה ויכול תוכל, להרחיקם מכל אלה ולהדביקם בו יתברך".

ובהוספה לאגרת זו כתב מוהר"א מקאליסק אל רבינו (נספח 7): "מגודל ידידות נפשו עוז לאלקים עתירתי כי ה' יאיר נרו, בהלו נרו עלי ראשו, ויתן ה' מגן ישעו, לפרנס את ישראל לאביהן שבשבמים, ולהאיר ולרומם את לבבם לטוב, ולישא אותם כעל כנפי נשרים ... וכבר קדמני הרב שיחי' במכתבו, הן יראת ה' היא חכמה, ללמד את בני ישראל לחזק את לבבם ... כל מניעתו למשוך ידו לקרב את לב שלומי אמוני ישראל להודיעם בינה ודעת ה'. ולדעתי שכל ימי חיי האדם, אף אם אלף שנים יחיה, אין די עולה העבודה נגד זכות הרבים, להאיר עיניהם ולזרעם אחריהם לדור דורים ... ואתה לך נחה את העם, וקדשתם היום ומחר, כה לחי עד גאולת עולם".

ובשולי אגרת מאותה שנה אל אנ"ש ברוסיה, הוסיף וכתב מוהר"א מקאליסק (נספח 5): "והנה בענין המעשה רב להם כבוד אהובינו וידידנו ידיד ה' אור יקר כק"ש מו"ה שניאור זלמן נ"י שיחי', מלא כבוד ד' ברוח חכמה ובינה ודעת את ד' להורות להם הדרך, בטחוננו בחסדי ד' ית' שיפתח להם את אוצרו הטוב ביראת ה'". היינו שמצד אחד דחקו ברבינו שיסכים לקבל עליו את הנהגת החסידים ברוסיא, ומצד שני המליצו לחסידים ברוסיא, שיקבלו עליהם את רבינו למנהיג החסידות ברוסיא.

את העובדה הזאת, שרבינו לא הסכים ברצון לקבל עליו את הנהגת החסידים ברוסיא, הוא הזכיר בשנים הבאות (אגרת פט): "בקשתי ליפטר מהם בשנים קדמוניות וליסע לאה"ק, ועל זה השיבו לי הרבנים במכתבם דשנת תקמ"ו". והבהיר רבינו את עמדתו זאת במענות למלשינות במאסר הראשון (אגרת נח אות יד): "אין לי שום נחת רוח מהנוסעים אלי, כי אין נותנים לי אפי' פרוטה אחת בבואם למחנינו, ואדרבה יש לי צער גדול מהקנאה, אך מה לי לעשות, שכך חובה עלינו עפ"י דתינו, שכל היודע מחוייב ללמד למי שאינו יודע". והיינו שלאור הצלחתו הגדולה שרבים הם הנוסעים אליו, זה גורם לקנאה אצל אחרים, וקנאה זו גורמת צער רב לרבינו.

*

בשעה שהתחיל רבינו להנהיג נשיאותו, היו איזה אנשים ברוסיא שרצו לקבל עליהם את אחד מגדולי הצדיקים בוואלין וסמוכותיה, ולנסוע אליו, או להביאו לרוסיא (ראה בית רבי י, א¹), ועל כך השיבם הרמ"מ מוויטבסק, כבר בשנת תקמ"ב (נספח 1): "ועצתנו היעוצה שלא ירעישו את העולם במס"ע ומריבה לנסוע למקומות רחוקים, לבלות ימיהם בביטול תורה ותפלה, כי הדרך ממעטת את השם".

ובשנת תקמ"ג (נספח 2): "כתבנו בשנה דאשתקד, שאל יצא איש ממקומו".

ובשנת תקמ"ד (נספח 4) "ועל דבר אשר העמיקו שאלה, אם הגבה למעלה איזה איש צדיק עליהם מן המפורסמים גדולי הצדיקים, ולהביאו למדינת רוסיא, שיורם הדרך אשר ילכו בה. לכן אחר אשר בעצתי ישאלו, קודם כל מחובים להאמין בי, ולהאמין לדברי הנאמרים באמת, בלי שום פניות עצמי ח"ו ... יתקרבו אל הצדיקים והחסידים הרבנים השלמים המבוארים לעיל, שכל דבריהם כגחלי אש מועצות ודעת אלקים"

וגם בתקמ"ז (יסוד המעלה ח"ב אגרת לג): "אין דעתי נוחה באנשי שלומנו ההולכים לבקש להם רב ממקום אחר, להבין בדברים המסורים ללב, שהוא ענין החכמה והאמונה, שלא ניתנה אלא מרועה אחד ללמוד ... הנני מזהיר שלא להטות אחרי רבים אחרים, העידותי בכם היום, השומע ישמע והחדל יחדול".

וגם כאשר אחד השד"רים מטבריא, בהיותו ברוסיא דיבר נגד רבינו, הנה כשחזר לארה"ק לא רצה הרה"ק מוהרמ"מ מוויטבסק לראותו, עד אשר כתב אל רבינו (נספח 8): "מיום בואי אל אה"ק תוב"ב מורי הודיע לי חטאתי ... לבזות ת"ח אשר קטנם עבה ממתני ... ציוה עלי אדמו"ר שלא אראה פניו, וזה שבועיים שאני יושב פה עה"ק טבריא תובב"א ועדיין לא זכיתי לראות פני קדשו ... יענה יאמר סלחתי כדבריך, ויבקש מאדמו"ר לקרביני, כי יראתי ח"ו פן ירחיקיני ריחוק עולם".

ואף שרבינו עצמו לא הקפיד על אלו מחסידיו שנוסעים לקבל מאדמו"רים אחרים, למרות זאת הורה הרה"ק מוהרמ"מ מוויטבסק לחסידיו, שיאמינו לו בדבריו הנאמרים באמת, ושיתקרבו רק אל רבינו הזקן.

עמדתו של רבינו נתבארה במענה שנכתב לאחד מחסידיו שנסע לתהות על קנקנו של אחד האדמו"רים, ואחר כך רצה לחזור לקבל מרבינו, ולא ידע מה תהי' תגובת רבינו, ועל זה השיב תלמידו מוהר"א מסטאראשעלע בשמו (אגרת צד): "ידוע לכל דרכו בקדש, לא להקפיד על הנוסע לזולתו, וגם לא להשתדל שיסעו אליו דוקא, כידוע הנהגתו בקדש ... הגם שלעיקר הדינא קסבר שלא רבים יחכמון בהנהגה הנ"ל, ליתן עצות בנפשו של כל אחד ואחד השייך לו, ולפעמים יתחלפו אורחותיו וכו' ... אעפ"כ מחמת טעם זה לא נחית לדקדוקא כשארי הגדולים אשר בארץ מטעמם ונימוקם מהתקשרות וכדומה לזה, אין זה דרך אתו ח"ו ורחוק מדרכו".

ואילו את הוראתו התקיפה של הרה"ק מוהרמ"מ מוויטבסק לחסידים שברוסיא, הוא כתב באגרת שלו האחרונה משנת תקמ"ח (נספח 9): "ואותו משחנו להיות מורה צדק במדינתם, שלא תהי' עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה. ואלמלא הוא רצו ליתן ראש אחר עליהם … יודע אני ומכיר את כל החסידים שבמדינתם לטוב ולמוטב, כי לא מכל אדם יכולים לקבל ... חששנו מאד אשר לא ידעון לשונו, ודרך צדיקים אשר יקבלו עליהם לא ידעו ולא יבינו, בחשיכה יתהלכו וימוטו כל מוסדי ארץ. לזאת אמרנו, שום ישימו עליהם מקרב אחיהם כמוהם הוא כבוד רב חביבא הנ"ל".

תקופת תקמ"ט-נו

אחרי הסתלקות הרה"ק מוהרמ"מ מוויטבסק, בבדר"ח אייר תקמ"ח, המשיך לכתוב באותו סגנון גם הרה"ק מוהר"א מקאליסק. וכך כתב אל החסידים שבחו"ל, בשנת תק"נ (נספח 11): "והלא עיניכם רואות את מורכם רב אחאי ידיד ה' זה סיני, כבוד הרב המפורסם מוהר"רה שניאור זלמן נ"י, להתחמם באורו יראו אור עולם ואוצר חיים".

ובשנת תקנ"ב (נספח 12): "הלא עמכם כבוד רב חביבי וחמדת לבבי, הרב הגדול קדוש ה' מכובד, הר ה' זה סיני, כבוד ק"ש מוהר"ר שניאור זלמן שי', פלא יועץ, ומי בעל דברים יגש אליו, והוא יראהו את מבוא העיר ואת כל הדרך, דרך ה', ואליו תשמעון".

ואל אחד מאנ"ש בבוריסוב כתב באותה שנה (נספח 13): "תמיה לי עליו על הכריחו לבוא בשאלת נפשו ורב מחסורו, לשאול עצות מרחוק עד כה, הלא שם לפניו רבים גדולי חקרי לב, אמת עצתם בדבר ה' ימצא, ובפרק גדול העצה הרב המפורסם קדוש ה' אהו' כמוה"ר שניאור זלמן נ"י, כי ישים פעמיו ליסע אליו, שם ימצא מרגוע לנפשו בכל מחסורו אשר יחסר לו. ואף כי ירחק ממך המקום, בדבר אשר יקשה מכם בגודל חסרון נפשו לא רחוקה היא אפילו לדלג בהרים".

ובשנת תקנ"ג (נספח 14): "והנה אשתקד הארכתי ... והן עתה קצרתי ... כי הלא בעזה"י אתם עמם רב רחימאי קדוש ה' המפורסם כ"ש שניאור זלמן נ"י, אשר עיניכם רואות את מוריכם, משקה הרים מעליותיו, מפרי מעשיו תשבע הארץ, ופיו מפיק מרגליות".

ובשנת תקנ"ה (נספח 16): "והלכה למעשה רב הוא, כבוד הרב רחימא האלקי קדוש המפורסם כבוד מ"ו שניאור זלמן נ"י למען יכבד ה' שכבודו הוא כבוד המקום ... רב לכם דברי רב חביבא שיחי' אשר הליכות עולם לו".

בתקופה זו התפשטה השפעת רבינו על החסידים ברוסיא, ומכל קצוי המדינה התחילו לנהור אליו, לשמוע מתורתו ולהכנס ליחידות, עד שהוכרח רבינו להגביל כל זאת בתקנות לאזניא הנזכרים לעיל, וגם הפציר שיפסיקו לשאול אצלו שאלות גשמיות, ועל כך כתב רבינו, בשנת תקנ"ג (אגרת לה): "ההיתה כזאת מימות עולם ואיה איפוא מצאתם מנהג זה באחד מכל ספרי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים להיות מנהג ותיקון לשאול בעצה גשמיות כדת מה לעשות בעניני העולם הגשמי, אף לגדולי חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים אשר כל רז לא אנס להו ונהירין להון שבילין דרקיע, כי אם לנביאים ממש אשר היו לפנים בישראל".

כדי לאפשר את הדבר, חיזק הרה"ק מוהר"א מקאליסק את תקנות לאזניא הנ"ל, באגרת שכתב אל אנ"ש ברוסיא, בשנת תקנ"ד (נספח 15): "מלכם בראשם, הוא כבוד רב אחאי המפורסם האלקי כ"מ שניאור זלמן שי', הנה דברו אתם תמיד ... כבוד הרב רחומאי הנז"ל, ידיד ה' ישכון לבטח עליו, חופף עליו כל היום חבילי טרדין מן בני אנשא נצבים עליו מן בקר עד ערב, ויתקבצו אליו כל איש מצוק ומר נפש ואשר לו נושה, שואלין ודורשין מאתו כאשר ישאל איש כו', בכל דבר קטון וגדול. והלא גם באורים אינם נשאלים אלא למלך, גם בנביאים גם בחלומות, לא כאלה חלק יעקב להטריח בדברים קטנים, ורבנן קשישאי לא עבדי הכי".

שוב חיזק רבנו תקנות אלו בשנת תקנ"ה, והוסיף וכתב, שאם יכבידו אליו אנ"ש, עד שלא יוכל לעסוק בתורה ועבודת ה' בעצמו די הצורך, הוא עלול לעזוב את העול הזה ולנסוע להתיישב בארה"ק (אגרת מג): "וה' אמת בוחן כליות ולב, והעולה על רוחי נוכח פני ה', להחיש מפלט לי מארץ הלזו ולמהר החיש פעמי למסעות אל המנוחה כי טוב והארץ כי נעמה, מהיות שכמי אט לסבול משא כל העם הזה עלי, יקיפו יחד נצבים עלי מבקר עד ערב, לא יתנוני השב רוחי הנדכאה בדעת ויראת ה', וחייך קודמין". ולכן הוסיף ותיקן באותה אגרת "וגם הנוסעים ... אם נצרך לו לשאול בדברי תורה ירשום שאלתו ... או ישכור לו מזונות על חדש שלם וכולי האי ואולי יהי' לי פנאי לדבר עמו ביחידות, להיות כי נודע לכל אשר רבו מאד אנ"ש החדשים לבקרים מדי יום, דלא סגי בלאו הכי מלדבר עמהם ביחידות, לבד ענינים הכללים".

מוהר"א מקאליסק רצה בכל עוז שרבינו ימשיך להנהיג את עדת החסידים ברוסיא, ולצורך זה אישר את התקנה הנ"ל שתיקן רבינו, וכך כתב אז אל אנ"ש ברוסיא (נספח 18): "עמכם רב חביבי הרב הג' קדוש ה' מכובד איש אלקי, כבוד מ' שניאור זלמן שי', משכן קרוי מקדש, וה' שוכן בציון המצויין, אנן מהכא ואיהו מהתם דעתנו עליכם, לעורר עליכם רחמים מרובים וחסדים טובים, א"ל ה' ויאר להם, ויאירו עיני שכלם ביאת אורה וטהר גברא. ובכל אשר אמרנו אליכם תשמרו, להרגיל את עצמכם ב[י]סוד האמונה, להיות ניזון מזיו השכינה, בהתקשרות עם כבוד רב חביבי הנז' ועמנו, והכל הולך אחר המחשבה, כי זה כל האדם. ומי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו, ותקח אזנו שמץ מנהו, אל יהי' למשא כבד על כבוד הרב הנ"ל, להתראות אתו עמו כפעם בפעם, באשר ההרגל נעשה טבע בלא יועיל, ודי להם לקבולי אפי' פעם אחת בשנה ושנתים, ומרחוק ה' נראה להם, עפ"י התקשרות המחשבה, בכל אשר ישאלו מאתו יתברך. ואל יפלא בעיניהם כי כבוד רב חביבי שיחי' מקרב לקצתם, ומתייחד עמהם להשיאם עצה ההוגנת להם, כי זו היא העצה היעוצה לקרב את החדשים אשר מקרוב באו, ומדלת העם אשר אינם כל כך בני תורה, כי אי אפשר בלאו הכי".

תקופת תקנ"ז-סא

בתחלת שנת תקנ"ז נדפס ונתפרסם ספר התניא במרחב גדול. באותה תקופה ארגן רבינו מחדש את כל המערכת:

כבר נזכר לעיל שרבינו מינה את אחיו הרה"ק מהרי"ל מיאנאוויטש, כמוזכר בשו"ת צמח צדק (חלק חו"מ סי' ע ס"ט): "אדמו"ר נ"ע דרשותיו הי' כותב אחיו הרי"ל ז"ל והוא הי' משלם לו, להפיצם בישראל לכל השומעים".

כמו"כ נזכר האמור בתקנות לאזניא האחרונות (אגרת סז): "כל הנערים הנוסעים למחננו מהיום והלאה יביאו עמהם הכתבים והעתקות מד"ח חדשים גם ישנים, ואפילו ההעתקות מד"ח שכתב אחי נ"י, להיות כי רבה בהם השיבושים העצומים. וכל אחד ואחד יכרוך כתבים שלו, ויכתוב שמו על הכרך, וימסור ליד אחי נ"י ויגיה אותם, בצירוף מגיהים אחרים דקהלתנו דוקא בהשגחת אחי עליהם להגיה, ואח"כ יוחזר לכאו"א הכתבים שלו".

וכבר לפני כן מינה רבינו את כ"ק בנו אדמו"ר האמצעי, ואת חתנו הרה"ק מוה"ר אברהם שיינעס משקלוב, שיתעסקו עם התלמידים הבאים לשהות אצל רבינו, כנזכר בתקנות לאזניא משנת תקנ"ה (אגרת מג): "הנוסעים על שבתות שלפני ר"ח הנ"ל אם נצרך לו לשאול בד"ת ירשום שאלתו ואשיב לו בכתב או בע"פ ע"י בני וחתני".

וכן נזכר בתקנות לאזניא האחרונות (אגרת סז): "לכנוס תוך הנכנסים אל הרר"א ובני שי' לשמוע פי' על ד"ח או שאר מילי דחסידות".

כמו כן נראה, שבאותה שעה התחיל רבינו באמירת דרושים בהרחבה יותר (ראה "תולדות חב"ד ברוסיא הצארית" פרק כו).

ניהול עניני החצר, וסדר הכניסה ליחידות, ומסירות מענות רבינו לאנ"ש בכתב, נמסרה לידי "נאמן בית", כנזכר בתקנות לאזניא משנת תקנ"ג (אגרת לה): "יש לפניו ב' דרכים ואינו יודע איזה דרך יבחר לו ... יודיעני במכתבו או על ידי נאמן ביתי הידוע ... יגיד לי כל דבריו בשלמות ... אם יהי' לי מה להשיבו אשיבנה גם כן על ידי הנ"ל, ולא ידחוק לכנוס אלי בכבודו ובעצמו".

ובתקנות תקנ"ו (אגרת נ): "רשות לו להציע דבריו במכתבו על ידי נאמן הידוע, ועל ידי הנאמן יגיע לו להשיב לו על בקשתו זאת".

לא ידוע לנו מיהו "נאמן בית" זה, אמנם בתקופת לאדי (תקס"ב-תקע"ב) עסק בנו בנו מו"ה חיים אברהם, כנזכר באגרת קודש אדמו"ר האמצעי (אגרת כד): "אחי הררח"א הי' עומד תמיד לפני אאמו"ר הגאון ז"ל, ועל ידו הי' משיב תשובות ועצות נכונות לכל מבקש דבר במילי דעלמא, כל הימים שהיינו בלאדי י"א שנים".

וגם במניני החסידים שבכל עיר מינה רבינו את החסידים העומדים בראש, ואליהם כותב בהקדמת ספר התניא (אגרת מז): "ומי שדעתו קצרה להבין דבר עצה מתוך קונטריסים אלו יפרש שיחתו לפני הגדולים שבעירו והם יבוננוהו, ואליהם בקשתי שלא לשום יד לפה להתנהג בענוה ושפלות".

לא נתפרש כאן מי הם "הגדולים שבעיר". אמנם נתפרש הדבר בתקנות תקנ"ו (אגרת נ): "שלשה הנכבדים באנשי המנין של קהלתו, אשר יפורטו בשמותם בפרטות ברשימה באר היטב, בחתימת יד אדמו"ר הרב שי', בכל קהלה".

והיינו שרבינו מינה אנשים שיעבדו אתו בהדרכת האברכים וניהול עניני החצר, ואף מינה אנשים בכל מנין שיהיו ממונים על הדרכת אנשי המנין. וכל עבודת הנהגת החסידים התחילה להסתדר בארגון מסודר.

כשהגיעו ידיעות אלו אל הרה"ק מוהר"א מקאליסק בטבריא, חלק על הגישה הזאת, וכתב אז אל רבינו (נספח 22): "וקא חזינא לספר הבינונים שהדפיס כת"ר, ולא מצאתי בו תועלת כל כך להצלת נפשות ... ויהי' הדבר ההוא סמוי מן העין, ועל הכלל חסידים די להם באמונת חכמים ושיכירו חסרונם. וחס אנכי על זרעי' דאבא ה"ה בנו המופלג הוותיק מו"ה דוב בער, לאשר כת"ר הכניס אותו בנסיון גדול, כאני' בלב ים, שצריך פרקליטין גדולים להנצל ממצודת הגאוה והגדלות ... וכת"ר הכניס בנו בזה, והוא עדיין רך בשנים ... וכל שכן אחים קטני האיכות ורבי הכמות אשר בכל עיר ועיר, המה אשר נקראו ראשי מנינים, ללמדם ספר הבינונים ... האמת והיושר כתבתי לאחי² שיעמוד איש אחד בעזרו להקל מעליו איזה דבר, כוונתי היתה שיהי' האיש ההוא זקן ורגיל ומכיר ערכו, ושלא ידבר כי אם דברים פשוטים ... אהובי אחי נדרשתי לאשר לא שאלוני, כי האהבה מקלקלת השורה, ומהראוי שכת"ר יתן דעתו לכל אשר אמרתי".

בתחלת שנת תקנ"ט רצה רבינו להשיב לו על כך, אלא שמחמת המאסר ותוצאותיו נדחה המענה לשנת תק"ס, כנזכר בדברי רבינו (אגרת פט): "ובשנת תקנ"ט, מחמת צוק העתים לא נפניתי להשיב לו תשובה נכונה עד שנת תק"ס".

וכבר בחורף תק"ס כתב הרה"ק מוהר"א מקאליסק "מודעה רבה" לאנ"ש ברוסיא, לחזור בו מהבקורת הנ"ל, כנזכר באגרת פו: "מודעא רבה לכללות אנ"ש דמדינתינו בחורף תק"ס ע"י מו' דניאל".

ואחר שקיבל את המענה של רבינו (שלא הגיע לידינו), כתב אל רבינו בשלהי שנת תקס"א, על ידי השד"ר מו"ה מאיר מביחוב (נספח 29): "ויכנסו נא דברי באזני רב אחא, והכל על מקומו יבוא בשלום, ולא יזכרו עוד ראשונות, ומה שעבר עבר, וכבר הייתי באמנה אתו מאז ומעולם כן יהי' לנצח, ומובטחני שיתוסף אהבה עזה מוסיף והולך, ואומר מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה לראות עמו פא"פ, אתה ה' ידעת שבתי וקומי בנתה לרעי מרחוק, מתי יבוא פניו כפני אלקים וירצני אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלקינו, הן ה' ידעת כולה".

ובאותו תוכן כתב אז מוהר"א מקאליסק אל אנ"ש ברוסיא (נספח 30): "מה נכבד היום קול מבשר משמיע שלום כי נחה שקטה מהמחלוקת ונתקרבו הלבבות מעט ... לשמוע בקול קדוש אשר בקרבכם רב אחאי גאון איש האלהי אור תורה, אליו תשמעון איש אשר רוח אלהים קדושים בו אתו חכמה ודעת אלהים להאיר להם את הדרך אשר ילכו בה בעבודת תמה וברה כפי אשר קבלנו מרבותינו הקדושים ואין כל חדש ח"ו. אשר נבהלתי משמוע קול ענות, כי שמעתי אשר יצא הקול במדינתם ששמעו מאיזה דברים שבכתב שיצאו ממני ונדמה להם שאינם עולים בקנה אחד, ויש איזה הפרש ח"ו בדרכי העבודה, חלילה להם מלהרהר ולחשוב כדבר הזה, כי לא יש הפרש בינינו אפילו כמלא נימא ח"ו, ובפרט מענין התבוננות, איך יעלה על הדעת לחלוק על הדבר הזה אשר כל נקודת עבודת ה' נשען עליה וזאת התורה וזו היא העבודה האמיתית כפי אשר קבלנו מרבותינו הקדושים ... והן הן הדברים הנקנים באמירה מפי קדוש רב אחאי גאון שיחי' ... לאורו ילכו לנצח אור עולם".

ובאותו תוכן כתב על ידו אגרת נוספת של "חבה ורעות". ובאותו תוכן כתב לרבינו בשנת תקס"ב, על ידי השד"ר מו"ה חיים משרת. ובאותו תוכן כתב בשנת תקס"ג. את ארבע האגרות האלו מזכיר רבינו פעמיים (אגרת פט): "לא נפניתי להשיב לו תשובה נכונה עד שנת תק"ס. ולזאת השיב כהוגן בשנת תקס"א, וגם בשנת תקס"ב כתב אלי במכתביו טוב, גם בשנת תקס"ג בא מכתב טוב ... כתב ביד שלוחו מאיר מביחעוו, אל יזכירנו ראשונות ומה שעבר עבר כו', אהבה עזה מוסיף והולך כו', אתה ה' ידעת שבתי וקומי בנתה לרעי, גם להבנים כתב על ידו מכתב חבה ורעות ... וגם באגרת תקס"ב, אחרי נסיעת מאיר מאה"ק, שלחו אלי מכתב חבה וריעות כשנים קדמוניות ביתר שאת ויתר עז ע"י חיים משרת".

תקופת תקס"ג ואילך

בשנת תקס"ג עוררו השד"רים מארה"ק ריב ומדון, הן בעניני הכספים והן בשיטת החסידות, ובסופו של דבר (בשנת תקס"ה) נחלקו החסידים ברוסיא – בין החסידות הכללית לבין חסידות חב"ד, וכנזכר אצל רבינו שם (אגרת פט): "מכונים בשם חב"ד"³.

אז נתחלקה גם מערכת מעמדות ארה"ק, בין אנשי חסידות הכללית לבין אנשי חב"ד שברוסיה ושבארה"ק, כנזכר לעיל פרק ג.

רבינו התיישב אז (בשלהי תקס"א) בלאדי, ואז התחילו ביאורי החסידות באריכות ובביאור יותר, כמסופר ב"תולדות חב"ד ברוסיא הצארית" פרק כו.

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org