סי' קס"ז סי"ב
אם הוא מסופק אם בירך ברכת המוציא אם לאו אינו חוזר ומברך, כי ברכת המוציא מדברי סופרים וספק דברי סופרים להקל. ואינו רשאי להחמיר על עצמו אלא שלא לאכול, אבל לא לברך, שלא ליכנס לספק ברכה לבטלה.
א. לכאורה צ"ע, דכיון דמסיק שאינו רשאי לברך שלא ליכנס לספק ברכה לבטלה, למה לי הא דספק דברי סופרים להקל.
והנראה לבאר בזה, בהקדם שיטת ר"י בתוס' ברכות י"ב ע"א (ד"ה לא) דבספק אם יצא י"ח ברכה ראשונה אזלינן לחומרא וצריך לברך פעם אחרת (ודלא כשיטת הרי"ף שם דאזלינן לקולא), וכתב הגרעק"א בגליון הש"ס שם וז"ל: ולא שייך הכא לומר ספק ברכות לקולא וכו', דכבר כתב הרש"א בפסחים ק"ב ע"א וכו' דלא שייך כן אלא בברכת המצוות דהברכות אינן מעכבות, אבל בברכת הנהנין אסור לאכול בלא ברכה ע"ש, ולא הוי כאן חשש ברכה לבטלה דאם לא יברך יהא אסור לו לשתות, עכ"ל.
וביתר ביאור כתב בהגהותיו למג"א סי' ר"ט סק"ג, וז"ל שם: לענ"ד למה דהוציא המהרש"א פסחים ק"ב א' מדברי (הרשב"א) [הרשב"ם] שם דס"ל ספק להקל והיינו בברכת המצוות, אבל בברכת הנהנין אם מסופק אם נפטר המאכל בברכה או לא אסור לאכול וכאילו מעל, א"כ בעלמא במסופק אם בירך על המאכל א"א לו לחזור ולברך דשמא כבר בירך, וגם אסור לאכלו דשמא לא בירך, והכא אם נפסוק דלא יברך שנית יהא אסור לאכלו ויהיה הברכה שבירך בוודאי ברכה לבטלה, ואם נפסוק דמברך שנית ג"כ לא הוי רק ברכה אחת לבטלה, ואין הפרש בין יחזור ויברך בין שלא יחזור ויברך, דבין כך ובין כך הוי ברכה אחת לבטלה, שפיר הדין דיברך שנית ויאכל וכו', עכ"ל.
ולכאורה צ"ע מ"ש דלא אמרינן ספק ברכות להקל בברכות הנהנין משום דאסור לאכול בלא ברכה, דסו"ס הרי גם איסור זה גופא דאסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה אינו אלא מדרבנן, ואמאי לא נימא ביה ספיקא דרבנן לקולא. ובקובץ הערות1 כתבתי לבאר בזה ע"פ שיטת כמה ראשונים דהיכא דאיתחזק איסורא אזלינן לחומרא אפילו בספיקא דרבנן, וה"ה בנדו"ד דכיון שאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה הו"ל איתחזק איסורא והספק הוא אם הותר איסורו ע"י ברכה, ובכה"ג אזלינן לחומרא אפילו בספיקא דרבנן (לשיטת ראשונים הנ"ל), עיי"ש בארוכה.
אבל באמת אין די בזה, דהנה כתב מהרי"ל בהלכות הגדה שיש לברך על כוס וכוס מד' כוסות אף שהוא פלוגתא דרבוותא משום דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה וספק איסור לחומרא. והרי בנדו"ד לא איתחזק איסורא, שהרי הספק אינו אם בירך אלא אם ברכתו על כוס ראשון פוטרת את שאר הכוסות, ואי אמרינן דפוטרת לא איתחזק איסורא על כוס זה מעולם, ומ"מ כתב מהרי"ל דספיקו לחומרא. וגם ביאור הגרעק"א בהגהותיו אינו עולה יפה להך דינא דמהרי"ל, שהרי הגרעק"א כתב דהא דהותר לו לברך הוא משום דבין אם יחזור ויברך ובין אם לא יחזור ויברך בספק ברכה לבטלה קאי, ואילו בנדו"ד אם לא יחזור ויברך אין כאן חשש ברכה לבטלה אפילו אם לא ישתה שהרי הועילה ברכתו לכוס ראשון.
והנראה לומר בזה ע"פ משנ"ת בקובץ הערות שם, שכל עיקר איסור ברכה לבטלה (אף למ"ד שהוא דאורייתא משום לא תשא) תלוי בתקנת הברכות, שהתורה מסרה לחכמים לקבוע ולהגדיר מה היא ברכה הצריכה, ולאחרי שחז"ל תיקנו ברכות על כל דבר ובזה הגדירו מה הן כל הברכות הצריכות, הרי כל מי שמברך ברכה אחרת או במקום וענין שלא תיקנו, הוי ברכה שאינה צריכה וממילא קם ליה בלא תשא. ולפ"ז י"ל דה"ה שאיסור ברכה לבטלה תלוי בדיני ברכות, היינו שכל מקום שמצד דיני ברכות ספיקו לחומרא אין כאן חשש ברכה לבטלה כלל, דכיון שמצד דיני ברכות מחוייב לברך מספק אין זו ברכה שאינה צריכה אלא ברכה הצריכה לו להוציאו מידי ספק, וממילא אין בה איסור לא תשא. אלא דכיון שספק ברכות להקל משום ספיקא דרבנן לקולא, שוב הוי ברכה זו ברכה שאינו צריכה, ואינו רשאי להחמיר ולברך משום חשש ברכה לבטלה.
ובזה יתבאר היטב שיטת ר"י, דס"ל דהא דספק ברכות להקל היינו דוקא בברכת המצוות שאינה מעכבת, משא"כ בברכת הנהנין שאסור לאכול בלא ברכה לא אמרינן ספק ברכות להקל, דאף שאיסור אכילה בלא ברכה הוא דרבנן וספיקא דרבנן לקולא, מ"מ הרי יכול לצאת מידי ספק איסור ע"י שיחזור ויברך, וכיון שמצד דיני ברכות צריך לחזור ולברך כדי לצאת מספק איסור אכילה בלא ברכה, שוב אין כאן חשש ברכה לבטלה כלל, כנ"ל שכל עיקר איסור ברכה לבטלה אינו שייך אלא במקום שמצד דיני ברכות אינו צריך לברך אפילו מספק. וכן מתבאר בזה דין המהרי"ל הנ"ל, דאע"ג דהתם לא איתחזק איסורא, מ"מ ס"ל דכל שיכול לצאת מידי ספק איסור אכילה בלא ברכה צריך לעשות כן ושוב אין כאן חשש ברכה לבטלה.
ולפי יסוד זה יתבארו היטב דברי רבנו כאן, דהא דאינו חוזר ומברך אינו משום ספק ברכה לבטלה, דאדרבה אם מצד דיני ברכות היה צריך לחזור ולברך לא היה כאן חשש ברכה לבטלה כלל כנ"ל, אלא מה שאינו חוזר ומברך הוא משום ספק ד"ס להקל (למאי דקיי"ל דלא כשיטת ר"י הנ"ל שצריך להוציא עצמו מידי ספק איסור אכילה בלא ברכה, אלא כשיטת הרי"ף והרמב"ם המקילים בזה), וכיון שאינו צריך לחזור ולברך משום ספק ד"ס להקל, שוב אינו רשאי להחמיר ולברך כדי שלא ליכנס לספק ברכה לבטלה.
ב. והנה לכאורה יש להקשות על יסוד זה מלשון רבנו באגרת התשובה פי"א, שכ' להוכיח שהקב"ה סולח ומוחל בודאי מיד כשמבקשים מחילה וסליחה מאתו ית', וז"ל שם: וכמו שאנו מברכין בכל תפלת י"ח תיכף שמבקשים סלח לנו כו' ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח, והרי ספק ברכות להקל משום חשש ברכה לבטלה, אלא אין כאן שום ספק כלל מאחר שביקשנו סלח לנו מחל לנו, עכ"ל. ומשמע מלשונו שחשש ברכה לבטלה הוא הטעם להא דספק ברכות להקל, ודלא כנ"ל דספק ברכות להקל הוא משום ספיקא דרבנן לקולא, ורק לאחר שנפסק הדין שספיקו להקל שוב יש חשש ברכה לבטלה2.
ובאמת אין זו קושיא כ"כ, דאפשר שקיצר בלשונו וכוונתו לומר דכיון דספק ברכות להקל אינו רשאי להחמיר ולברך במקום ספק משום חשש ברכה לבטלה. אבל גם את"ל דדוקא קאמר, י"ל דהתם היינו טעמא משום דמיירי בברכת ספק שקר, היינו שהספק אם לברך אינו מצד דיני ברכות אלא כדי שלא יהי' דובר שקרים, ובזה לא שייך לומר שאם נחייבו מספק הוי ברכה הצריכה (אלא שמשום ספיקא דרבנן לקולא הו"ל ברכה שאינה צריכה), כי ברכת שקר היא ודאי ברכה שאינה צריכה והיא לבטלה מעצם מהותה, ולכן ספיקה להקל גם משום חשש ברכה לבטלה, וק"ל.
[הערה לאחר זמן: ראה שו"ת צ"צ שער המילואים חידושי ברכות ד' סע"א3 ולקמן סי' רט"ו ס"ג].
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור