מוצאי י"א ניסן - שבעים שנה תשל״ב

תוכן ענינים

• פותחין בברכה - ובמיוחד כאשר "כולנו כאחד" (בהתוועדות) שזהו הכלי להמשכת הברכה, עם כל המעלות שבברכת אב לבנו ("ברכנו אבינו") ועד לברכה האמיתית - גאולה שלימה. (ס"א)
• יציאת מצרים היא לידת עם ישראל וממילא צריך להתבונן מהי התכלית בזה - הקב"ה עצם הטוב ובודאי התכלית היא להגיע לטוב בתכלית השלימות: לכאורה, זהו כאשר מקבלים מלמעלה, בדרך ממילא, אבל הקב"ה גילה דאדרבא, זהו דוקא ע"י יגיעה - "לעבדה ולשמרה", "אדם לעמל יולד" וזהו הטוב בתכלית ולא נהמא דכיסופא כי אדם רוצה בקב שלו; כאו"א צריך להתייגע ב"עמל תורה" וב"עמל שיחה" וב"עמל מלאכה"; גם לפני יציאת מצרים הי' צ"ל הכנה דדם פסח וגם מילה. (ס"ב)
• הקב"ה הי' יכול לברוא האדם באופן שיקבל הכל ולא ירגיש "נהמא דכיסופא", אבל עתה האופן (ד"קב שלו") ה"ז שלימות נעלית יותר ועי"ז נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית; זהו ההסבר להקשיים בקיום התורה ומצוות, כי דוקא ע"י היגיעה לשלימות בתכלית, בכמות - אינו צריך אלא יגיעה באצבע קטנה, ובאיכות - כל מהותו. (ס"ג)
• שקו"ט בגמרא מהו "(אדם ל)עמל (יולד)", וכיון שבגמרא הובא רק מה שאפשר ללמוד ממנו, מובן שההווה אמינא מגלה הביאור במסקנא (בדוגמת "למה נשנו דברי היחיד"): ההווה אמינא הא' - "עמל מלאכה" - משא ומתן באמונה כדי להיות שותף במעשה בראשית, וכדי להוסיף שלימות בעולם (לאחר שנברא) צ"ל "עמל שיחה" - תפלה (בדוגמת "הקב"ה מצלי יגברו רחמי" כו'); בתוך העולם (שזהו מעלת תפלת מנחה), אבל המסקנא היא - דוקא "עמל תורה", בשכל האדם. (ס"ד)
• גם קא סלקא דעתך בתורה היא תורה ולכן יש אנשים וזמנים, שענינים "שיחה" ("הלואי שיתפלל כל היום") ו"מלאכה" (עוסקים בצרכי ציבור הפטורים מתורה ותפלה); מזה שהמסקנא באה לאחר הקא סלקא דעתך לומדים ש"עמל תורה" באופן ד"תורתו אומנתו" צ"ל קשור ב"עמל מלאכה" - עניני העולם וכלל ישראל והעולם יהנה מתורתו ("יראה - בעת הלימוד - כל העולם שקול"), שלימודו יהי' בעולם הזה ולא במתיבתא דרקיע וב"עמל שיחה" - ע"י התפלה שקודם הלימוד ולפני זה - יהיב פרוטה לעני, תיקון העולם; וכן העוסקים בצרכי ציבור, "עמל מלאכה" צריכים תפלה וקביעות בתורה (והנפקא מינה רק בכמות). (ס"ה)
• במלאות שבעים שנה לא חושבים ע"ד מנוחה כו', ואדרבה - "יסוד ע"א מוסדות חדשים"; השתתפות בהוצאות. (ס"ו)
• "הדרן" על מסכת פסחים - ביאור בענין מקומו של מסכת פסחים בש"ס; וביאור בפלוגתת רבי ישמעאל ורבי עקיבא בענין "בירך ברכת הפסח פטר את של זבח, בירך את של זבח לא פטר את של פסח"; גדר הכלל בדיני ברכות שהעיקר פוטר את הטפילה. (ס"ז)
• אודות ההכרח בחינוך על טהרת הקודש ושלילת המחשבה שהפרנסה היא ע"י לימוד ב"קאלעדזש" כו'; היהודים שיצאו מ"אחורי מסך הברזל" צריכים להוסיף בעניני יהדות ועי"ז יראו דוגמא לעומדים שם במסירות נפש. (ס"ח)
• הדגשת תפקידה של "עקרת הבית" בהנ"ל, וביוחד - בענין החינוך - ו"בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים"; ניצול הימים שנשארו עד חג הפסח לחלוקת מצה שמורה. (ס"ט)