173
לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה וגו' תספרו חמישים יום וגו'1237. הנה ידוע מ"ש אדמו"ר הזקן1238 שוספרתם הוא מלשון בהירות, כמו אבן ספיר1239, וכן עשר ספירות הוא לשון בהירות. ועפ"ז צריך להבין מ"ש וספרתם לכם ממחרת השבת, שהספירה היא ממחרת השבת (דהיינו ממחרת הפסח1240) דוקא, הלא ענין הספירות ובהירות צריך להיות בכל השנה, וכמאמר רז"ל1241 אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני, ותפקיד האדם בעולם הוא לעשות דירה לו ית' בתחתונים1242, לעשות את התחתון כלי ראוי לדירת המלך, והיינו ע"י הסרת החומריות, ובירור וזיכוך הגשמיות, שזהו"ע הספירות ובהירות כו', וא"כ, מהי השייכות דוספרתם לכם למחרת השבת דוקא. ועוד צריך להבין, דהנה, השבע שבתות הם הכנה למ"ת ביום החמישים, וכמו שהי' בצאתם ממצרים, שעוד בהיותם במצרים אמר הקב"ה למשה, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה1243, ומזה מובן, שמיד כשיצאו ממצרים הכינו עצמם למ"ת. ובאמת הרי זה לא רק הכנה, אלא בזה מתחיל כבר הענין של מ"ת, כמובן מפירש"י עה"פ1244 וילכו ויעשו שנאמר בקרבן פסח, וכי כבר עשו, והלא מר"ח נאמר להם (ואילו העשי' בפועל היתה בי"ד), אלא מכיון שקבלו עליהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו, ועאכו"כ בספה"ע, שהו"ע של תשוקה וגעגועים, וכמ"ש באגדה הובא בר"ן סוף פסחים, שהספירה שספרו ישראל בצאתם ממצרים היתה מצד התשוקה הגדולה לקבלת התורה, הרי בודאי שבספה"ע כבר הי' התחלת הענין דמ"ת. ולאחרי ספירת השבע שבתות באים ליום החמישים, אבל יום
174
החמישים עצמו אינו מימי הספירה, וכמו השבת שעליו נאמר בהתחלת הענין וספרתם לכם ממחרת השבת, שהשבת עצמו אינו בכלל ימי הספירה, אלא הוא הכנה ונתינת כח על ימי הספירה, כן הוא גם בנוגע ליום החמישים שבסיום הענין, שהוא עצמו אינו מימי הספירה, שהרי סופרים רק שבע שבתות, אלא שע"י ספירת שבע שבתות מגיעים ליום החמישים1245, שהו"ע מ"ת. ומעתה צריך להבין, הלא הענין דמ"ת הוא בכל יום, כמארז"ל1246 בכל יום יהיו בעיניך חדשים, וכנוסח הברכה נותן התורה, לשון הוה1247, וא"כ, מהו הענין שצ"ל ההכנה דוספרתם גו', ודוקא עי"ז מגיעים ליום החמישים שהוא מ"ת.
ע"פ האמור לעיל (מדברי רבינו הזקן) שוספרתם הוא מלשון בהירות, וכן עשר ספירות הוא לשון בהירות, והיינו, שהענין דוספרתם שייך לענין הספירות. והנה, בענין הספירה יש ד' פירושים, ד' שרשים, שהם ד' מדריגות, כמבואר באוה"ת ר"פ תשא1248 ובהמשך תער"ב1249 (מדברי הפרדס1250). פי' הא' הוא מלשון מספר, מדידה והגבלה, שהרי הע"ס הם במספר ומדידה כו', כמאמר1251 עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר. פי' הב' הוא מלשון סיפור והגדה, כמו השמים מספרים כבוד א-ל1252. פי' הג' הוא מלשון ספר, כמאמר1253 שלשה ספרים נפתחים. ופי' הד' הוא מלשון אבן ספיר.
פי' הא' שספירה הוא מלשון מספר, יש בו ב' ענינים1254, דמחד גיסא, הרי זה ענין של מדידה והגבלה, ולאידך גיסא, הרי זה מורה על מעלה וחשיבות, דדבר שבמנין לא בטל1255. ועד"ז יובן בענין הכלים למעלה [ששם הוא ענין המספר שבספירה, שהרי האור הוא
175
פשוט, ורק הכלי הוא במדידה והגבלה, והוא מלשון לכי תיכול (כשתמדוד) עלה כורא דמילחא1256], שאין זה רק מה שהכלי מדוד ומוגבל בעצמו, אלא עוד זאת, שבכחו למדוד את האורות, שזהו ענין נעלה שמורה על מעלתו. ועיקר ענין המדידה והגבלה (ספירה מלשון מספר) שבכלים הוא במלכות.
הב' שספירה הוא לשון סיפור והגדה, הו"ע נעלה יותר בכלים, שנוסף לכך שיש בהם הכח למדוד את האורות, הנה עוד זאת, שהאורות מתלבשים בכלים, והכלים מגלים אותם. אבל אעפ"כ, אין הכלים נעשים מציאות אחת עם האור. וכמו השמים מספרים כבוד א-ל, שאין זה באופן שהשמים הם כבוד א-ל עצמו, אלא שהשמים מספרים ומגלים איך שנראה כבוד א-ל. וכן הוא בענין הכלים, שאינם נעשים מציאות האור, רק שמגלים את האור. וענין זה הוא בז"א, שבכללות הו"ע האור והגילוי.
הג' שספירה הוא מלשון ספר, הוא בבינה1257, שבה מתייחד הכלי עם האור. וכשם שבספר ישנם ג' בחי', כמאמר17 ג' ספרים נפתחים, הנה כן הוא גם בבינה, שהיא כוללת הג' ראשין1258, והם בחי' סופר (בוא"ו), וספר (בלא וא"ו), וסיפור (ביו"ד)1259.
הד' שספירה הוא מלשון אבן ספיר, היינו, שאין הכלי נראה למציאות לעצמו, אלא נראה בו רק ענין הבהירות שהאבן מגלה (וע"ד המבואר1260 בענין אותיות החקוקים על אבן טוב, שאינו נראה מציאות האותיות, ומה שנראה הוא רק מציאות האבן). וענין זה הוא בחכמה, שהרי ענין החכמה אינו באופן שאין בו כלי כלל, דא"כ לא הי' נקרא בשם חכמה, לפי שהאור הוא פשוט, אלא שבחכמה מתאחד הכלי עם האור כ"כ עד שאינו נראה ענין הכלי כלל, ומה שנראה הוא רק האור1261.
הענין בזה, כידוע שבכלים יש פנימיות וחיצוניות, ובחיצוניות גופא יש ב' מדריגות, חיצוניות הכלי שהוא מציאות לעצמו,
176
והחיצוניות שבו ועל ידו מתגלה ענין האור, ובחי' פנימיות הכלי1262 הוא שמתאחד עם האור, ובזה גופא ישנו כמו שהוא בבינה, שאינו דבר אחד ממש עם האור, ולמעלה מזה הוא בחכמה, שהכלי מתאחד עם האור כ"כ עד שלא נראה כלל ענין הכלי, אלא רק בחי' האור.
וספרתם גו', שהוא מלשון בהירות, כמו ספירות שהוא לשון בהירות, והיינו, שהענין דספה"ע צ"ל בכל ד' מדרי' הנ"ל שבענין הספירות, שהרי יש בזה מה שאין בזה. דהנה, המעלה של בחי' הד', אבן ספיר, היא, דכל מציאותו הוא ענין האור, משא"כ בבחי' הא', מספר ומדידה והגבלה. אבל לאידך גיסא, יש גם מעלה בענין דמספר ומדידה והגבלה, לפי שהחידוש בזה גדול יותר, שמענין המספר ומדידה והגבלה נעשה ענין של מצוה, לשון צוותא וחיבור1263, ועד שנעשה מזה ענין הספירה כמו שהוא בפי' הד', מלשון אבן ספיר. וענין זה צ"ל באופן דוספרתם לכם, היינו, שכל ד' המדריגות שבענין הספירה צ"ל באופן של לכם, וע"ד המבואר במ"א1264 בנוגע לד' מינים שנאמר בהם ולקחתם לכם1265, שצ"ל שלו, הנה כמו"כ צ"ל ענין הספירה באופן דלכם.
זה שייך לחודש אייר, ר"ת אברהם יצחק יעקב רחל1266, שהם ד' רגלי המרכבה, דענין המרכבה הוא שעושים מדבר נפרד שיהי' בטל להרוכב, שזהו"ע וספרתם בכל ד' המדריגות הנ"ל, ועד לביטול והתאחדות שלמעלה גם מענין המרכבה, שנעשה מציאות אחת עם הרוכב, בדוגמת מעלת התורה לגבי מצוות, שע"י התורה נעשה מיוחד בתכלית, כמבואר בתניא פכ"ג, ובהדרושים להבין מ"ש בתניא בפכ"ג ולהבין החילוק בין תורה ומצוות1267.
וספרתם לכם ממחרת השבת, היינו, שהנתינת כח על הספירה היא משבת, שקאי על פסח, שבו נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו1268, ולכן נקרא שבת, שזהו בחי' שבת ומנוחה לחיי העולמים1269, ומשם נמשכת הנתינת כח על ענין הספירה1270.
177
ועי"ז באים ליום החמישים שהוא מ"ת. והיינו, דעם היות שישנו הענין דמ"ת בכל יום, כלשון הברכה נותן התורה, לשון הוה, וכמארז"ל1271 מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן, וכפי שמבאר רבינו הזקן1272 שעסק התורה שבכ"א ובכל זמן הוא דבר ה' ממש שנאמר למשה מסיני, ועי"ז תפול עליו אימה ויראה כאלו קבלה היום מהר סיני, מ"מ, כל זה הוא רק ליחיד, אבל שיהי' מ"ת לכלל ישראל ביחד, הרי זה דוקא לאחרי הקדמת ענין וספרתם לכם, שעי"ז נעשה הענין דמ"ת, שבו הי' ביטול הגזירה דעליונים ירדו למטה ותחתונים יעלו למעלה, ובאופן דאני המתחיל, שנאמר1273 וירד הוי' על הר סיני1274 [ועד"ז בכל שנה, כאשר הימים האלה נזכרים ונעשים1275, דעם היות שכבר הי' ביטול הגזירה, הרי מ"מ נשארה מחיצה המפסקת כו', וכידוע בענין מחצתי ואני ארפא1276, דקאי על לעת"ל, כמבואר בדרושי ל"ג בעומר1277]. ולאחרי הענין דוספרתם לכם, שעי"ז נעשה מ"ת לכלל ישראל, שמקבלים התורה בשמחה ובפנימיות1278, אזי נעשה גם הענין דמ"ת שבכל יום באופן נעלה יותר.
באים לקיום היעוד ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דבר1279, וכפי שמבאר אדמו"ר האמצעי בשער האמונה1280, שגם הבשר הגשמי יראה כח הפועל בנפעל, וענין זה יהי' לא רק במין המדבר, אלא גם בדומם צומח וחי. וכן תהי' לנו, בביאת משיח צדקנו, שילמד תורה את כל העם כולו1281, למקטנם ועד גדולם1282, ומלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים1283.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור