בס"ד. שיחת מוצש"ק פ' בשלח, י"א שבט ה'תשכ"א
א. עומדיםא אנו עתה במוצאי שבת קודש פרשת בשלח, שבת שירה. וידועה שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא, בהענין של שבת שירהב:
הרבי בעל ההילולא מספר שהמהר"ל מפּראַגג – שממנו מוצאו של רבינו הזקן (בעל התניא), והרבי בעל ההילולאד – קבע מנהג שבשבוע דפרשת בשלח הי' מצווה לכל מלמדי דרדקי ולכל ההורים שיש להם ילדים קטנים, לאסוף את הילדים בשבת שירה לחצר בית-הכנסת, והי' מצווה למלמדים לספר לילדים את הסיפור של קריעת ים סוף, איך שהצפריםה שרו ורקדו בשעה שמשה ובנ"י, אנשים ונשים, שרו את שירת "אז ישיר", והילדים הקטנים קטפו פירות מעצי היםו והאכילו את הצפרים השרים ורוקדים.
המהר"ל הי' מצווה לתת לילדים הקטנים דייסא ("קאַשע") שיזרקו לתרנגולים ולצפריםז – זכרון לפירות הים שהילדים הקטנים האכילו את הצפריםח.
ואח"כ הי' המהר"ל מברך את כל הילדים, גם את ההורים, שיגדלו את ילדיהם לתורה, חופה ומעשים טובים.
ב. כמדובר פעמים רבותט – לספר סיפור סתם, ללא שום לימוד, אין זה סדר של יהודי. הנהגתו של יהודי צריכה להיות באופן ש"בכל דרכיך דעהו"י, בכל עניניו צריך להמשיך אלקות, טוב וקדושהיא. ובמילא,גם סיפור שיהודי מספר, צריך להיות כלול בו ענין וכוונה של טוב וקדושה.
ואם כן הוא אצל כל יהודי – הרי זה במכל-שכן בסיפור שמספר נשיא ומנהיג בישראליב. ובפרט שגם כתב את הסיפור ונתנו להדפסה – הרי ידוע הפתגם של אדמו"ר הצמח צדק, שנמסר ע"י הרבי בעל ההילולאיג: מלה הבאה בדיבור היא לפני רבים, שבכתב – לפני העולם, שבדפוס – לדורי דורות.
ומכל זה מובן, שהסיפור שסיפר הרבי אודות המהר"ל, אינו סתם סיפור אודות הנהגתו של גדול בישראל לפני ארבע מאות שנה, אלא בסיפור זה יש הוראה לכל הדורות, ולכן הדפיס הרבי את הסיפור, בכדי שאנו נקרא אותו ונלמד ממנו.
ג. כללות ההוראה מסיפור זה היא:
ככל שתגדל מעלתו של יהודי, וככל שתגדל מעלתם של הענינים שמתעסק בהם,
– וכפי שהרבי מספר בשיחה הנ"ל אודות גדלותו של המהר"ל, שהרמ"א [שכנראה הי' משך זמן מתלמידי המהר"ליד, וזכה להיות פוסק לבנ"י לדורי דורות, וכידועטו הצחות על הפסוקטז "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" – ביד רמ"א, שבנ"י מתנהגים כפי שהרמ"א כתב בידו במפת השלחן] נישק את אצבעותיו של המהר"ל, שעוד בצעירותם כתבו את הספרים הקדושים שעוררו אלפי יהודים לתשובה, והורו דרך בלימוד התורה ביראת שמים ועבודת השי"ת.
אלא, שסיפור זה סיפר אז הרבי דרך אגב. ועיקר הסיפור הי' – שהמהר"ל הניח את עניני התורה העמוקים שכתב, והתמסר לעסוק בחיזוק מנהג ישראל – לעורר ילדי ישראל לקיים את המנהג, ולהסביר להם את טעם המנהג שיקיימו אלפי שנים לאחרי קריעת ים סוף באותה שמחה וחיות שהיו אז. ובכך לא הסתפק המהר"ל, אלא לאחרי כן עוד יצא לברך את הילדים.
וההוראה מזהיז:לכאורה ישנם ענינים נעלים ויקרים יותר. אבל תכלית הכל היא – "ושננתם לבניך"יח, לבניך כפשוטו, ו"לבניך אלו התלמידים" (כמאמר הספרייט). ומה צריך ללמוד עמהם – לא רק הענינים העיקריים של תורה ומצוות, לא רק מה שכתוב בפירוש בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה, אלא ללמוד עמהם גם מנהג, וגם מנהג כזה שקשור עם ציפור, היינו, לא עם עוד יהודי, אלא עם בעל חי, ואפילו בשבת שאז צריכים להיות כולו קודש – צריכים להתמסר לכך שילד יתן דייסא לצפרים, ויקיים מתוך חיות ולהט מנהג זה – מנהג ישראל תורהכ.
וכאשר מתנהגים כן – מקבלים עי"ז את הברכות מלמעלה, שהילדים יגדלו כפי שילדי ישראל צריכים לגדול.
ד. וכמו כן ראו בהנהגתו של הרבי, בעל ההילולאכא:
ענינו הי' תורת החסידות – רזין ורזין דרזין, שללמדה שייך רק עם כאלה שלמדו כבר, ונתגדל שכלם. ואעפ"כ, לקח הרבי מזמנו, ממרצו ומשנות חייו, והתמסר לענין של לימוד עם ילדים, וללמוד עמהם באופן כזה שלא זו בלבד שיהיו שומרי שבת ואוכלי כשר, אלא שתהי' להם חיות ולהט גם במנהגי ישראל תורה.
וזהו גם אחד הטעמים להדפסת סיפור הנ"ל – בכדי שכל אלו שרוצים להיות הולכים בעקבותיו, יפיקו את ההוראה הנ"ל מהסיפור, ויתנהגו בדרך האמורה.
ה. אודות הילדים שהיו בגלות מצרים, שהם היו בשעת קריעת ים סוף – מספרים חז"לכב ש"הם הכירוהו תחילה".
בים הלכו משה רבינו, יהושע, וכל גדולי ונשיאי ישראל, ואעפ"כ, מי הכיר תחילה את הקב"ה – דוקא ילדי ישראל שגדלו בקושי שעבוד גלות מצרים ונתחנכו כדבעי. הם היו הראשונים שראו אלקות בעינים בשריות, והראו באצבע – "זה א-לי ואנוהו"כג.
וכאשר הולכים עם ילדים כאלה – אזי נבקע הים, ועד שזה פועל גם על העולם מסביב שכולם רואים אלקות. גם הצפרים הנמצאים שםמרגישים שהם צריכים לומר שירה; גם הם מרגישים שאירע בעולם ענין שלמעלה מהטבע.
ו. בשעה שגם כאשר נמצאים בגלות מצרים מחנכים ילדים באופן כזה אשר מבלי הבט על כך ש"אתם המעט מכל העמים"כד, ילדים שאינם-יהודים הם הרבה יותר, והנהגתם היא בניגוד להנהגה יהודית, אעפ"כ מוכנים הילדים לצאת ממצרים, היכן ש"טוב הארץ תאכלו"כה, ולילך למדבר, ובאופן שאפילו "גם צידה לא עשו להם"כו, אלא סומכים לגמרי על הקב"ה, שיעבירם את ה"מדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים"כז,
– וכיצד מחנכים ילדים כאלה – עי"ז שלומדים עמהם לא רק תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, אלא מחנכים אותם גם במנהגי ישראל, כך שחייהם היום-יומיים יהיו חדורים גם במנהגי ישראל –
אזי אין להתיירא מכך שמצרים מאחוריהם, המדבר משני צידיהם, והים מלפניהם, כי, בשעה שהולכים עם ילדים כאלה – יכולים לילך בים והים נבקע.
בשעה שזקוקים לענינים שלמעלה מהטבע,
– והרי תמיד זקוקים לכך, כיון שבנ"י הם כבשה אחת בין ע' זאביםכח, וא"כ, הקיום של בנ"י הוא באופן שלמעלה מהטבע, בדוגמת קריעת ים סוף –
הנה ע"י מי זוכים להנס – ע"י הילדים שמכריזים "זה א-לי ואנוהו", עוד לפני שמכירים בכך אבותיהם וזקניהם.
ז. אודות קריעת ים סוף מספרת לנו התורה, שלא זו בלבד שהים (ההעלם וההסתר) נבקע, אלא יתירה מזה – "והמים להם חומה"כט, היינו, שמהים עצמו נעשה חומה שהגינה על בנ"י.
וכן הוא בכל הדורות: כאשר מחנכים ילדים שמכריזים תחילה "זה א-לי ואנוהו", הנה לא זו בלבד שה"ים" (ההפרעות) נבקע, שמתבטליםכל ההעלמות וההסתרים, אלא יתירה מזה, שההפרעות עצמם נעשים חומה להגן על בני ישראל.
ח. אודות החומה שנעשית מהים להגן על בנ"י, נאמר בתורה שנעשית חומה "מימינם ומשמאלם", היינו, שהגינה על בנ"י מצדם הימני ומצדם השמאליל.
מהו הלימוד ממ"ש "מימינם ומשמאלם"?
כאשר בא היצה"ר לטעון ליהודי שיסור ח"ו מדרך התורה – הרי זה יכול להיות בשתי דרכים: לפעמים בא ליהודי מצדו הימני, ולפעמים מצדו השמאלילא.
נסיון מהצד הימני: לאדם יש כסף, כבוד, ועשירות בכל. טוען היצה"ר: "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"לב. הנך רואה שמצד שכלך יש לך כסף, מצד חכמתך יש לך כבוד; לשם מה זקוק הנך להקב"ה? – הצורך בכך הי' כשיהודים היו במדבר, ששם לא הי' להם מאומה, ולכן היו מוכרחים להגיע למן, בארה של מרים, וכיו"ב.
נסיון מהצד השמאלי: לאדם חסר בכבוד או בעשירות וכיו"ב, הוא "עני" בענינים אלו. וטוען היצה"ר, שעתה אין זה הזמן המתאים להיות בתנועה של חלישות ("אָפּשוואַכן זיך") – לשמור שבת, להזהר מגניבה וגזילה; לכל לראש עליך להתקדם ולהצליח ("אַרויפאַרבעטן זיך"), להשיג מה שחסר לך: כסף, כבוד. ואחר-כך, לכשירחיב, אזי יהי' לך זמן להתמסר לעבודת ה'.
ובכן: עי"ז שמחנכים את הילדים שהם מעצמם יהיו הראשונים שיכריזו "זה א-לי ואנוהו" – נעשית חומה להגן על בנ"י מימינם ומשמאלם, מכל הנסיונות של היצה"ר.
ט. התורה ממשיכה ומספרת שגדולה ביזת הים מביזת מצריםלג.
ע"י ההנהגה האמורה, הנה לא זו בלבד שמקבלים שכר לעולם הבא, לאחרי מאה ועשרים שנה, בנוגע ענינים רוחניים, אלא מקבלים גם ביזה, היינו, שנעשים מאושרים גם בגשמיות; זוכים לביזה גדולה, ומנצלים אותה רק עבור דברים בריאים, ובאופן של שמחה.
והיסוד וההתחלה לכל זה הוא – חינוך הילדים באופן שהםהראשונים להכריז "זה א-לי ואנוהו", ועד שהם מעוררים זאת אצל הוריהםלד – "אלקי אבי וארוממנהו".
י. ההוראה – בקצרה – מכל הנ"ל היא:
כאשר רוצים להיות מאושרים באמת הן ברוחניות והן בגשמיות, ולכל לראש לזכות לנחת אמיתי מהילדים – הדרך לזה היא ע"י חינוך הילדים בחינוך תורני אמיתי, עד שתהי' להם חיות ולהט ("זיי זאָלן לעבן און קאָכן זיך") גם במנהג ישראל.
ועי"ז מקבלים את ברכותיו של המהר"ל – שדברי צדיקים קיימים לעד. מעמידים דור ש"כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך הוי'"לה.
ומ"בהוציאך את העם ממצרים" – הולכים בזכות הילדיםלו לקבלת התורה, ל"תעבדון את האלקים על ההר הזה"לז, מפרשת בשלח לפרשת יתרו, ומקבלים את התורה בשמחה ובפנימיות על כל השנה כולה.
יא. ענינו של מוצאי שבת הוא – איחוד וחיבור בין שבת לימי החול.
ובפשטות – שהיציאה מיום השבת היא באופן שקודם שנכנסים לימי העבודה שהם ימי החול, ישנו תחילה הענין ד"מוצאי שבת" [נוסף על ההוספה מחול על הקודש שהיא לא רק מלפניו, אלא גם לאחריו, כדרשת חז"ללח ששבת דומה לזאב שטורף מלפניו ומלאחריו], שעיקרו הוא שאפילו לאחרי הבדלה, "המבדיל בין קודש לחול כו' בין יום השביעי לששת ימי המעשה", עדיין אין זה "חול" בכל הפרטים כמו בששת ימי החול כשהם בתקפם.
וכפי שרואים גם במוחש, שאין זה באופן שמיד לאחרי הבדלה נרגשת אווירה של חולין ("מ'פילט זיך וואָכעדיק") – שהרי אומרים "ויתן לך", מקפלים הטליתלט, ועוד כו"כ ענינים של מנהגי ישראל, אשר, עם היותם מנהגים בלבד, הרי מנהג ישראל תורה היא, היינו, שנעשים חלק מהתורה כיון שבנ"י קיבלום על עצמם בתור מנהג.יב. והנה, כללות הענין דמוצאי שבת מתבטא בגלוי בסעודה שנערכת בזמן זהמ – סעודה של מוצאי שבת (שהיא המשך לשלש סעודות דיום השבת), שנקראת "מלוה מלכה", ע"ש שמלווים את המלכה, שבת מלכתאמא:
איתא בבית יוסףמב "אבר יש באדם . . ואינו נהנה באכילה אלא במוצאי שבת" (סעודת מלוה מלכה) – שזהו ה"עצם לוז"מג, חלק בגוף איש הישראלי ששום ענין שבעולם אינו שולט עליו, כדאיתא במדרשמד ש"נתנו באש . . נתנו על הסדן והתחיל מכה עליו בפטיש וכו'", היינו, ששום דבר אינו יכול לאבד את העצם לוז שבאדם, ויתירה מזה, כדאיתא במדרשי חז"למה שממנו יבנה הגוף בתחיית המתים.
ונמצא, שהסעודה של מוצאי שבת, היא אמנם בציור של אכילה ושתי', אבל היא ענין שלמעלה מהעולם, כיון שקשורה עם העצם לוז שלמעלה מהעולם, שלכן אין עניני העולם שולטים עליו כו'.
יג. ובהקדמה – שקיומה של העצם לוז נוגע לכללות מציאות האדםמו:
בבריאת האדם כתיבמז "ויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה (ואח"כ) ויפח באפיו נשמת חיים", שזהו"ע של חיבור גשמיות עם רוחניות, ובזה גופא – רוחניות שנלקחת "מאיגרא רמה"מח, שהרי "נשמה שנתת בי טהורה היא"מט, שזוהי דרגא נעלית יותר מ"בראתה", "יצרתה" ו"נפחתה" (ששם נמשכת הנשמה לאח"ז), דקאי על עולם הנשמות, עולם המלאכים ועולם הגלגליםנ, או בעומק יותר – כפי שנתבאר בקבלה וחסידות – עולמות בריאה יצירה עשי'; ורוחניות זו שנלקחת "מאיגרא רמה", מתקשרת עם גוף גשמי וחומרי בעולם דלמטה.
וכידוע הפירוש (המובא בפוסקיםנא להלכה) בנוסח ברכת "אשריצר" שסיומה "ומפליא לעשות" – דקאי על קישור וחיבור רוחניות וגשמיות שנעשה רק בכח ה"מפליא לעשות".
וזוהי גם תכלית הכוונה – שלא זו בלבד שהנשמה תישאר בשלימותה, כמ"שנב "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" (כפי שאומרים גם ב"ויתן לך"), "שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם"נג, ועוד באופן נעלה מכמו שהיתה "בבואך", דאל"כ, לא הי' כדאי כל הסבל ("די גאַנצע מאַטערניש") שבהירידה למטה – אלא עוד זאת, שהנשמה תיקח עמה גם את הגוף, שלכן, גם הענין דקבלת השכר הוא באופן שתכלית העילוי בזה הוא בתחיית המתים, נשמות בגופים דוקא.
וכידוע הפלוגתא של הרמב"ם והרמב"ן בענין זה, והפסק-דין הוא שתחיית המתים (נשמה בגוף) תהי' לא רק לפי שעה, ואילו לאח"ז יהי' תכלית העילוי במעמד ומצב שהנשמה אינה מלובשת בגוף, שזוהי דעת הרמב"םנד, אלא כדעת הרמב"ןנה שתכלית העילוי הוא כאשר הנשמה קשורה עם הגוף דוקאנו.
ולכן, צריכים לשתף את הגוף בכל העליות ובכל עניני העבודה שפועלת הנשמה בהיותה קשורה עם הגוף (בכח ה"מפליא לעשות") בעולם דלמטה – כמודגש בכללות ענין העבודה, כמ"שנז "ולעבדו בכל לבבכם", ואמרו רז"לנח "איזו היא עבודה שהיא בלב כו', זו תפלה", היינו, שהעבודה צריכה להיות "בתוך הלב ועם הלב"נט ("אין האַרצן און מיטן האַרצן"), וכמבואר בחסידותס שהעבודה צריכה להיות בדרך כזו עד שבשר הלב יהי' בתנועה של שמחה והתרחבות כשמרגיש אהבת השם, ויהי' בתנועה של כיווץ כשמרגיש יראת השם.
הדין הוא ששינוי החוזר לברייתו אינו קונהסא, דהיינו, שכאשר עושים שינוי בדבר באופן שלאח"ז יכולים לבטל לגמרי את השינוי, הרי גם כאשר השינוי נמצא עדיין, אינו דבר קיים ואינו מציאות אמיתית, כיון שהשינוי יכול להתבטל לגמרי עד שלא ישאר ממנו שיריים.ובנדו"ד, גם כאשר הנשמה עובדת עבודתה בהגוף ועם הגוף לפעול בו שינוי (בירור וזיכוך) – הרי זה שינוי החוזר לברייתו, כיון שבנוגע להגוף כולו (הלב וכל שאר האברים) נאמרסב "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", וא"כ, השינוי שנעשה בלב ובכללות הגוף אינו שינוי קיים אפילו בשעת מעשה?
והמענה על זה – שישנו העצם לוז, שגם כאשר כל עניני הגוף חוזרים לברייתם, "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", נשאר העצם לוז בקיומו, ובמילא אין השינוי שבו חוזר לברייתו, וענין זה פועל על כל רמ"ח אברים ושס"ה גידים שבגוף שנעשים מציאות קיימת ואמיתית, כיון ששוב אי אפשר לומר שכל הגוף חוזר לברייתו, שהרי העצם לוז מעכב את הדבר.
ועוד זאת, שהעצם לוז מעניקה מציאות אמיתית לכל עניני הגוף – לא רק קודם שמתבטלת מציאותם ("אל עפר תשוב"), אלא גם לאחרי כן, שהרי תחיית המתים היא באופן שמהעצם לוז (שנשארת בקיומה, שינוי שאינו חוזר לברייתו) נעשה בנין כל הגוף, שמתקבצים וחוזרים כל האברים שהיו קשורים עמו בהיותו בחיים חיותו בעלמא דין.
וזהו כללות הענין דמוצאי שבת – שמתבטא בגלוי בסעודת מלוה מלכה, שממנה נהנה העצם לוז, שענין זה קשור עם תחיית המתים.
וזהו טעם המנהג בכמה קהילות שמזכירים אז את אליהו הנביאסג – כיון ש"תחיית המתים בא ע"י אליהו הנביא זכור לטוב", כדאיתא בסוף מסכת סוטה.
יד. ואם הדברים אמורים בכל מוצאי שבת – עאכו"כ במוצאי שבת הקשור עם יום ההילולא:
מבואר אמנם באגה"קסד שלאחרי הסתלקותו של הצדיק יש דרך להתקשרות שהיא קלה יותר מכמו שהי' מקודם לכן, שזהו מפני שנתבטלה הגבלת הגוף מ"חיי הצדיק", שהם "אמונה יראה ואהבה";
אבל אעפ"כ, ע"פ המדובר לעיל (סי"ג) בנוגע לכל אחד ואחד שתכלית העילוי הוא דוקא כאשר הנשמה היא ביחד עם הגוף, הרי מובן, שאפילו העילוי שיש בהתקשרות לאחרי שנתבטלו ההגבלות מצד גשמיותהגוף שהיו לפנ"ז – אין זה מגיע להעילוי שיהי' בשעה ש"הקיצו ורננו שוכני עפר"סה, והוא בתוכם.
וההודעה וההתחלה על הענין דתחיית המתים ("הקיצו ורננו שוכני עפר") – הרי זה בסעודת מלוה מלכה שבמוצאי שבת.
למרות שיוצאים מיום השבת שהוא מעין "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"סו, ונכנסים לימות השבוע, באופן שצריכים להבדיל בין הקודש ובין החול – הרי אדרבה, מה"מיצר" שפועלת ההבדלה, יכול לבוא לאח"ז ענין של סעודה באכילה ושתי' שמגעת ומתקשרת עם העצם לוז, הקשורה ופועלת את הענין דתחיית המתים.
ולכל לראש – שפועל את הענין דתחיית המתים בעצמו, להחיות את כל הענינים שבו שאינם קשורים עם קדושה שהיא מקור החיות, שלכן אמרו חז"לסז "רשעים בחייהן קרויין מתים", והיינו, ש"רשעים" קאי כל הענינים השייכים ל"צד אחר שאינו צד הקדושה" (כמבואר בתניאסח), ובמילא צריכים להחיותם, וכן צריך להחיות את ה"א-ל זר אשר בקרבך"סט,
וממשיכים זאת על כל ששת ימי המעשה – שיהיו ימים חיים ("לעבעדיקע טעג"), עי"ז שבכל ל"ט מלאכות של עובדין דחול יהי' הענין ד"בכל דרכיך דעהו", "דעהו" דייקא, כמבואר בתניאע ש"דעת" "הוא לשון התקשרות", ולא רק התקשרות סתם, אלא באופן ש"מקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד ויתקע מחשבתו בחוזק כו'", שמזה יבואו "תולדות" שאינם "דמיונות" אלא אמיתיות, מציאות אמיתית, כיון שקשורה עם אמיתת המציאות – הקב"ה ("דעהו").
טז. וזהו גם שמיד בצאת השבת מתחילים באמירת "ויתן לך האלקים מטל השמים וגו'"עא:
ובהקדמה – שבפסוק זה ישנם ב' פירושים: (א) דרשת חז"לעב שקאי על לימוד התורה – "מטל השמים זו מקרא, ומשמני הארץ זו משנה, דגן זו תלמוד, תירוש זה אגדה" (שבזה נכללעג גם רזין דאורייתאורזין דרזיןעד); (ב) ע"פ הכלל בדברי חז"ל ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"עה – הרי הכוונה היא "מטל השמים ומשמני הארץ גו'" כפשוטו, דקאי על כל צרכי האדם הגשמיים, אלא כפי שהם "משמני הארץ", ו"מטל השמים" ש"טל לא מיעצר"עו, ובמילא הרי זה נמשך "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"עז.
וכיון שהפירוש שקאי על מקרא משנה תלמוד ואגדה נקבע באותם תיבות שבהם מדובר אודות "טל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש" כפשוטם – מוכח שענינם חד הוא,
– ע"ד דרשת חז"ל במסכת נדהעח "שעטנז כתיב, עד שיהי' שוע טווי ונוז" (שצריכים להיות כל ג' הענינים יחד), ולא "או שוע או טווי או נוז", "מדאפקינהו רחמנא בחדא לישנא" –
היינו, שכאשר יהודי הולך בדרך הישר של ספר הישריםעט, שזוהי דרך התורה והמצוה – אזי מקבל "מטל השמים ומשמני הארץ גו'" הן ברוחניות והן בגשמיות, ובאופן של חיבור רוחניות וגשמיות, בכח ה"מפליא לעשות".
ויש להוסיף, שב"ויתן לך" מרומז גם הענין תחיית המתים – שזהו כללות הענין דקישור רוחניות וגשמיות – שהרי דרשו חז"ל בפירוש "ויתן", "יתן ויחזור ויתן", "יתן" (בפעם הראשונה) – קודם ההסתלקות, "ויחזור ויתן" – לאחרי כן, כאשר "הקיצו ורננו גו'".
יז. וזהו כללות ענינו של מוצאי שבת – שבו נותנים כח לכאו"א מישראל שיוכל לעבור את ששת ימי החול באופן של המשכת וחיבור רוחניות עם גשמיות,
ובפשטות – ש"מטל השמים זו מקרא" נמשכת ההשפעה "מטל השמים" כפשוטו בנוגע לכל הענינים שצמיחתם היא ע"י טל השמים, ו"משמני הארץ זו משנה, דגן זו תלמוד, תירוש זה אגדה" נמשכת ההשפעה "משמני הארץ" כפשוטו בנוגע לכל הצרכים שבאים מתבואות הארץ, וכמו כן כל הברכות שאומרים ב"ויתן לך".
ויש להוסיף, שזהו ענינה של פנימיות התורה, תורת החסידות,שמבארת ומסבירה כיצד יכול להיות הענין ד"עבדו את ה' בשמחה"פ בכל מעמד ומצב שבו נמצאים, וכיצד יכולים להפיק טוב וקדושה מכל הענינים הגשמיים – הרי לאחרי ביאור והסבר תורת החסידות, יכולים לדרוש מהשי"ת שיתן רב טוב גשמי כפשוטו, כיון שמקודם לכן למדו את הענין בתורה, שבכל דבר גשמי ישנו ניצוץ אלקי, ובמילא, ככל שתרבה הגשמיות, ירבו גם ניצוצי אלקות, ועי"ז יוכל לפעול יותר גם בחייו הרוחניים.
וזהו גם כללות נקודת הפתגם שאמר בעל ההילולאפא, שהשי"ת יתן לבנ"י גשמיות, ובנ"י יעשו מהגשמיות – רוחניות.
וכאשר יהודי עובר את ששת ימי החול באופן כזה, אזי נעשה אצלו יום השבת באופן נעלה יותר מיום השבת שלפניו, כמ"שפב "ילכו מחיל אל חיל", בעילוי אחר עילוי, ועד שבאים "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".
יח. אחד הסיפורים שסיפר הרבי אודות הנהגת רבותינו נשיאינו בהיחס שלהם עם החסידים המקושרים אליהם – הוא הסיפור דלקמןפג:
אצל רבותינו נשיאינו הי' סדר להזכיר בינם לבין עצמם את המקושרים, ולהתבונן בענין אהבתם והתקשרותם, וענין זה הי' פועל אצל אלו שהתבוננו אודותם – להתעורר בענין ההתקשרות ביתר שאת, "כמים הפנים לפנים גו'"פד.
ובסיפורו הביא הרבי דוגמא לדבר – שכאשר מסתכלים על מישהו בהסתכלות חזקה, הנה אפילו כאשר מסתכלים מאחוריו, מרגיש זאת הלה ופונה ("ער גיט זיך אַ קער"); הוא אמנם לא יודע את פשר הדבר, אבל הוא חש בכך שמישהו מביט עליו.
וכיון שזהו סיפור שסיפר הרבי אודות רבותינו נשיאינו – הרי זה בודאי גם הוראה (כנ"ל ס"ב).
ויש לומר בדרך אפשר, שהכוונה בזה היא, לבאר ולהסביר את העובדה שלפעמים קורה שנתעורר מחדש ענין ההתקשרות או שמתעורריםלהוסיף בענין ההתקשרות להרבי הנשיא, ולא מוצאים ביאור מדוע נתעורר אצלו לפתע ענין זה – שיתכן שהסיבה לכך היא שהרבי הנשיא הרהר ("אַ טראַכט געטאָן") אודותיו, אודות ענין ההתקשרות שלו, וענין זה עורר אצלו את רגש ההתקשרות "כמים הפנים לפנים".
אמרו חז"לפה "צדיקים דומים לבוראם".
– בפנימיות הענינים, הרי הדמיון להבורא הוא מצות עשה מן התורה, כפי שמצינו שהרמב"ם מונה במנין מצוות עשה את הציווי להידמות אליו ית' ע"י ההליכה בדרכיופו. אלא, שישנם כאלו שאצלם פעמים כך ופעמים כך, "אזיל הכא והכא"פז, אבל אצל צדיק, ועאכו"כ נשיא – ענין זה הוא בתמידות.
והענין בזה – ע"פ המבואר באגה"ק ש"חיי הצדיק אינם חיים בשריים כ"א חיים רוחניים", והרי המקור והתוכן של רוחניות הוא אלקות, ולכן, אצל הצדיק הענין "להידמות בדרכיו" אינו באופן שמדמה את עצמו לדבר שני, אלא ענין זה מתעצם עמו – "זה א-לי ואנוהו" – שנעשה כחו וחיותו; הוא חי בזה, ומתנהג בהתאם לכך.
והנה, בנוגע להנהגת הבורא (שדוגמתה היא הנהגת הצדיקים) אמרו חז"ל "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות כו'"פח, ועד"ז ה"בת קול" שאומרת "שובו בנים שובבים"פט.
וידוע ביאור הבעש"ט בזהצ – דלכאורה, כיון שאף אחד אינו שומע את הכרוזים הנ"ל, מהי התועלת שבזה? – שעצם הנשמה שומעת את הכרוזים, ע"ד מארז"לצא ש"אע"ג דאיהו לא חזי, מזלייהו חזי". והתועלת שבזה – שהרי בנוגע לעצם הנשמה אין צורך בהכרוזים, כיון שנמצאת מלכתחילה במקום הראוי – שמעצם הנשמה נמשך ופועל בנשמה המלובשת בגוף, כשם שהענין ד"מזלייהו חזי" פעל ש"חרדה גדולה נפלה עליהם"צב, אף שלא ראו ולא ידעו סיבת הדבר, ובנדו"ד, שכתוצאה מהכרוז "שובו בנים שובבים", למשל, נופלים לאדם הרהורי תשובה ללא הכנה מצדו כלל, עד שאינו יודע מניין באו אליו הרהורים אלו.ועד"ז הוא גם בצדיקים שדומין לבוראם – שהם מעוררים אצל החסידים את ענין ההתקשרות.
כ. אך עדיין צריך להבין – למאי נפק"מ לידע מניין באה ההתעוררות על ענין ההתקשרות?
ויש לבאר זה ע"פ המבואר בנוגע להרהורי תשובה שנופלים לאדם מצד ההתעוררות מלמעלה:
מבואר בלקו"תצג שכאשר ישנו ענין שבא באתערותא דלעילא, מצד הכרוז דלמעלה – חל על זה מארז"לצד "איש מזריע תחילה", שאז "יולדת נקבה", והרי נשים דעתן קלותצה, היינו, שההתעוררות היא באופן קל, ובמילא הרי זה עלול לשינויים, ועד שתסתלק ההתעוררות ללא תועלת, ללא פועל יוצא. ולכן, מיד צריך להיות בזה ענין של פועל מצד אתערותא דלתתא, שעי"ז תומשך ותתקיים למטה ההתעוררות שבאה מצד הכרוז שלמעלה.
כלומר: לכאורה יכול לחשוב לעצמו שכיון שנתעורר בהרהור תשובה, הרי זה סימן שנמצא בדרגא הראוי', ומה צריך לחפש עוד עצות כו'. ולכן יש צורך להבהיר שהרהור תשובה הנ"ל יכול לבוא מצד אתערותא דלעילא, ולולי הפעולה בזה מצד התחתון, עלול לחלוף ח"ו ללא פועל יוצא.
ועד"ז בנוגע מה שסיפר בעל ההילולא, שגם כאשר נופל לפתע הרהור או רגש כו' של התקשרות, יתכן שהוא מצדו לא עשה מאומה בשביל זה, אלא שהרבי הנשיא מתבונן בהתקשרותו ומעורר אותו באופן ד"כמים הפנים לפנים" – כדי לידע שצריכה להיות בזה פעולה מצדו, שעי"ז נעשית ההתעוררות באופן השייך אליו, ומביאה אצלו ענין של פועל, שזהו תכלית הענין.
כלומר: כשם שבנוגע להתעוררות אהבה ויראה, הרי אף שאהבה ויראה הם במנין מצוות עשה, ומה גם שגדלה ביותר מעלת האהבה ד"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"צו, מ"מ, נקראים אהבה ויראה בשם "גדפין" בלבדצז, כיון שתכלית האהבה והיראה היא קיום מצוות עשה ושמירת מצוות לא תעשה,וכמו כן בנוגע להתעוררות תשובה, אף שתשובה היא ענין נעלה ביותר, "בחילא יתיר", "בשעתא חדא וברגעא חדא"צח, מ"מ, התכלית היא שתהי' "שעה אחת בתשובה ומעשים טובים"צט, היינו, שכתוצאה מההתעוררות תשובה יבואו מעשים טובים בפועל –
כן הוא גם בענין ההתקשרות – שהעיקר הוא המעשים טובים שבאים כתוצאה מזה, וכדי שיוכל לעבוד עבודתו בהמעשים טובים שצריכים להיות לאחרי רגש ההתקשרות – הרי יתכן שרגש ההתקשרות אינו משלו; ענין זה נותן לו זה שמביט עליו בהסתכלות החזקה, והוא מצדו צריך לעשות כל התלוי בו להאחז ("אָנהאַלטן זיך") בזה, שיומשך ויתלבש במעשיו ובפעולותיו בכל השעות והימים והשבועות והחדשים שלאח"ז.
כא. ואם הדברים אמורים כאשר נשמת הצדיק מלובשת בגוף – עאכו"כ שכן הוא לאחרי ההסתלקות:
גם כאשר הנשמה מלובשת בגוף יכולים לחשוב אודות ענין ואודות אדם הנמצא בריחוק מקום ביותר, כיון שלגבי מחשבה אין המקום מפסיק; אבל אעפ"כ יש בזה הגבלה, כיון שהענינים הנמצאים בקירוב מקום, מסתירים ומושכים אליהם את שימת הלב, ויש צורך בהשתדלות ושימת לב במיוחד להתנתק מהענינים הנמצאים בקירוב מקום, בד' אמות שלו, ולחשוב אודות ענין הנמצא בריחוק מקום גשמי.
– ענין זה הוא אמנם בכחה של המחשבה, אבל בשביל זה צריך להשתדל בדבר, כי, לולי זאת, קשורה ונמשכת המחשבה אחר הענינים הנראים לעין בקירוב מקום, כלשון חז"לק "העין רואה והלב חומד", אא"כ יש השתדלות מיוחדת להסב את שימת הלב לענינים אחרים.
אבל לאחרי ההסתלקות, שאין הגבלות הגוף ומקום גשמי – אזי שוים כל הענינים שנמצאים בכל המקומות, כיון שהנשמה נמצאת למעלה ממקום לגמרי;
אלא שאז ישנו הענין של מקום רוחני, וכל מה שנמצא בקירוב מקום רוחני תופס את העין הרוחנית שנמצאת במקום רוחני.
ועל זה מבאר הרבי הנשיא, בעל ההילולא, את פעולת ענין ההתקשרות – שמעמידה אותו (את החסיד) בקירוב מקום רוחני אל הרבי הנשיא שאליו הוא מקושר.ואז – קרוב ונקל יותר, גם במדה פחותה של שימת-לב, שיזכה שיסתכלו עליו ויעוררו אצלו את רגש ההתקשרות "כמים הפנים לפנים".
כב. ויש להוסיף, שכל האמור נוגע אפילו לאלו שיש אצלם ענין ההתקשרות מצד עצמם – כיון שענין ההתקשרות שמצד עצמם אינו מגיע לענין ההתקשרות כפי שיכול להיות נפעל ע"י רבי ונשיא, ועאכו"כ בהיותו בעולם העליון, אלא שביחד עם זה הרי הוא גם "מוצב ארצה"קא.
וע"ד המבואר בדרושי חסידותקב על הפסוקקג "לא תהי' משכלה ועקרה בארצך", ונתבאר גם בקיצור בהערה לתיקון חצות שנדפסה בסידורקד – החילוק שבין אהבה ויראה שבאים מצד עבודת האדם לאהבה ויראה שנשפעים מלמעלה.
ומזה מובן גם בנוגע לענין ההתקשרות – שכיון שזוהי מצות עשה מן התורה שנמנית במנין המצוותקה,
– כדאיתא בספרי על הפסוקקו "ולדבקה בו", "וכי היאך אפשר לו לאדם לעלות במרום ולהדבק בו . . אלא הדבק בחכמים ובתלמידים ומעלה אני עליך כאילו עלית למרום ונטלתה", ולא עוד אלא "אפילו כאילו עשית מלחמה ונטלתה, וכה"אקז עלית למרום שבית שבי" (דהיינו שמקבלים גם ענינים כאלו שבשבילם יש צורך במלחמה), שכל זה נעשה ע"י הדביקות בתלמידי חכמים, ועאכו"כ בהנשיא –
הרי "מצות עשה" בכלל היא נתינת-כח מלמעלה שיוכלו לקיימה, ובפרט שישנה גם הנתינת-כח מצד נשמת הצדיק כמו שהיא למעלה שמסתכלת עליו ומעוררת בו את ענין ההתקשרות;
אלא שבשביל זה יש צורך תוספת בפעולות בעניני ההתקשרות, כדי שענין זה יהי' באופן ד"יולדת זכר" – איש שדרכו לכבושקח, היינו, לכבוש את כל הענינים שב"עיר קטנה"קט להיות מקדש ומשכן לו ית'.
כג. ובכל הנ"ל ניתוסף בכל שנה ושנה עלי' למעלה יותר, בעילוי אחר עילוי.
וע"פ הכלל שכל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה ביותרקי –הרי מובן שכאשר ניתוסף עילוי בה"גבוה", ניתנת האפשרות שיגיע למטה יותר, גם בה"מטה" שבשנה שלפנ"ז לא הגיעו אליו.
ולכן, גם הענינים שהחסירו בשנים שעברו ונשארו בבחינת מטה (מאיזה סיבה שתהי') – הרי כיון שניתוסף ב"גבוה גבוה" עוד גבהות ועוד עלי', יכולים להעלות גם את עניני המטה שבשנה שעברה ולפני שנתיים וכו' עדיין לא העלו אותם.
כד. ויה"ר שכאו"א ינצל את ההוראות והנתינת-כח שבסיפור צדיקים בנוגע לענין ההתקשרות,
לעשות את הפעולות הדרושות בנוגע להוספה בענין ההתקשרות שניתנה לו באתערותא דלעילא, ואתערותא דלעילא ממקום גבוה ביותר שלמעלה מהגבלות מקום גשמי, ובפרט העלי' שבאה לאחרי שנה העשירית, "העשירי יהי' קודש"קיא – להמשיך זאת למטה מטה ביותר, בעומק יותר מכמו שהי' בהזמנים שלפנ"ז,
ולאחד את ה"גבוה גבוה" עם ה"מטה מטה",
ולפעול שב"זרעו בחיים" יהי' "הוא בחיים"קיב, ועד שנראה זאת בעיני בשר – כשיקויים היעוד "הקיצו ורננו שוכני עפר", והוא בתוכם.
כה. דוברקיג לעיל (סי"ט) שהציווי "והלכת בדרכיו"קיד מונה הרמב"םקטו במנין התרי"ג מצוות. ומבאר תוכן המצוה: "להדמות בו יתעלה כפי היכולת", והיינו, שצריכים להתנהג ע"פ מדותיו של הקב"ה, וכפי שמביא הרמב"ם הדרשהקטז: "מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה הי' חנון, מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה הי' רחום, מה הקב"ה נקרא חסיד אף אתה הי' חסיד".
וצריך להבין:בין השרשים שנותן הרמב"ם בנוגע מנין המצוות, כותבקיז, שציווי כולל, כמו "את חוקותי תשמרו גו'"קיח או "קדושים תהיו"קיט, אינו נמנה במנין המצוות, כיון שאין בו ציווי על פרט מסויים, אלא הם כוללים את כל התורהקכ.
ולכאורה, הרי גם המצוה "והלכת בדרכיו" היא ציווי כללי, כי, אע"פ שהפרטים הנ"ל של המצוה – "הי' חנון", "הי' רחום" ו"הי' חסיד" – נכללים בגמילות חסדיםקכא שנכללת במצות "ואהבתקכב לרעך כמוך"קכג, מ"מ, ע"פ המבואר שהפירוש "והלכת בדרכיו" הוא "להדמות בו יתעלה כפי היכולת" – נכללים בזה כל המצוות, שכולם הם "דרכיו" של הקב"ה, שהרי הקב"ה מקיים כל המצוותקכד.
[ובפרטקכה ע"פ המבואר בארוכה בחסידותקכו שישנו חילוק בין "מצוות הוי'" ל"מצוותי"קכז, שקודם העשי' הם "מצוות הוי'" ולאחרי העשי' נעשים "מצוותי", ולפעמים מבואר שבשעת העשי' הם "מצוות הוי'" ולאחרי כן מגיעים למצוות המאציל שהוא למעלה משם הוי'. ועד"ז מובא בתניאקכח (בשיעור היומי) ש"רמ"ח פיקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא, לפי שהמצות הן פנימיות רצון העליון . . כמו שאברי גוף האדם הם לבוש לנפשו כו'". וזהו גם שהמצוות הם "אורחות (דרכי) הוי'"קכט].
ונמצא, שהציווי "והלכת בדרכיו" אינו מצוה פרטית, אלא הוא כולל כל המצוות, ואעפ"כ מנאו הרמב"ם במנין המצוותקל?
כו. ועכצ"ל, שבציווי "והלכת בדרכיו" ישנו ענין מסויים שאינובשאר הציוויים, ובגלל החידוש שבציווי זה, הרי הוא נמנה במנין המצוותקלא.
וע"ד המצוה "ועבדתם את ה' אלקיכם"קלב, שעם היותה מהציוויים הכוללים – שהרי ע"י כל מצוה עובדים את השם – מ"מ, מצד החידוש שיש במצוה זו, נמנית היא במנין המצוותקלג.
[כלומר: נוסף על הענין הכללי שבפסוק "ועבדתם את ה' אלקיכם" שנעשה ע"י כללות ענין התומ"צ, "יש בו יחוד אחר שהוא ציווי לתפלה"קלג – הציווי להתפלל להקב"ה שימלא צרכיוקלד, שעז"נ "ולעבדו בכל לבבכם", "איזו היא עבודה שהיא בלב (היינו עבודה להקב"ה עם הלב ובלב) זו תפלה".
אלא שגם הענין הפרטי דעבודת התפלה צריך להיות ניכר בכללות העבודה דלימוד התורה וקיום המצוות:
תפלה – אינה באופן שבשעת מעשה נמצא במעמד ומצב זה, ולאחרי התפלה הרי זה כאילו לא התפלל, שהרי איתא בגמראקלה שקודם התפלה נמצא האדם במעמד ומצב ד"נשמה באפו"קלו, והיינו, שהתפלה פועלת שהנשמה מתפשטת בכל הגוףקלז – לא רק בשעת התפלה, אלא גם במשך היום כל היום כולו.
ומזה מובן גם שאינו דומה לימוד התורה וקיום המצוות כאשר הנשמה היא "באפו" בלבד, ללימוד התורה וקיום המצוות כאשר הנשמה היא בהתפשטות בהיד המחלקת צדקה והרגל הרצה לעשות מצוה.
הן אמת שיכולים אמנם ללמוד תורה ולקיים מצוות גם קודם התפלה, אבל אעפ"כ, מצד זה שהנשמה היא רק "באפו", אין זה מגיע להשלימות שנעשית לאחרי עבודת התפלה, וכמבואר בדרושי חסידותקלח "מה שאמר אבא בנימין על תפלתי שתהא סמוכה למטתיקלט . . שמעלת העסק בתורה שאחר התפלה הוא גבוה יותר מתורה שקודם התפלה".
וכפי שרואים גם במוחש, שכאשר התפלה היא כדבעי, היינו שמתפלל בכל מציאותו, באופן ד"דע לפני מי אתה עומד"קמ, שכל גופועומד "כעבדא קמי מרי'"קמא – אזי כללות לימוד התורה וקיום המצוות לאחרי עבודה זו הוא באופן וסדר אחר לגמרי, מתוך חיות ופנימיות נעלית יותר.
ונמצא, שאע"פ שהציווי "ועבדתם את ה' אלקיכם" הוא ענין כללי, ולא עוד אלא שגם הענין הפרטי שבו, עבודה שבלב זו תפלה, פועל בכל עניני התורה ומצוותי' שנעשים באופן אחר, מ"מ, מצד הענין הפרטי המיוחד שנתחדש בו, נמנה הוא במנין המצוות].
כז. החידוש בהציווי "והלכת בדרכיו" שלא נתפרש בשאר המצוות הוא – "והלכת", היינו, שאופן קיום המצוות צריך להיות בדרך הליכה.
יתכן שמקיימים מצוה ואעפ"כ נשארים לעמוד באותו מקום – באותו מעמד ומצב כמו שהי' לפני קיום המצוה. ועל זה בא הציווי "והלכת" – שקיום המצוות יהי' באופן שיפעל הליכה בהאדם המקיימן; לצאת ממצבו הקודם ולהתעלות למדריגה נעלית יותר.
וכיצד פועלים להיות "והלכת" – ע"י "בדרכיו": קיומה של כל מצוה הוא בגלל היותה דרכו של הקב"ה, ומקיימה בכדי "להדמות בו יתעלה", ואז פועלים המצוות עליו ענין ההליכה ("הלכת").
[כלומר: החידוש בציווי "והלכת בדרכיו" (שמצד זה יכולים למנותו במנין המצוות) הוא (לא עצם החיוב להיות חנון ורחום וחסיד שנכלל בהציווי דגמילות חסדים, כנ"ל, אלא) הדיוק "מה הוא (הקב"ה) כו' אף אתה כו'".
ובהקדמה – שאף שלא שייך להשוות בינו ובין הקב"ה, לפי שאין שום ערך ביניהם, ולא שייך אפילו לומר על זה "באין ערוך", מ"מ, הרי הקב"ה קישר ביניהם, ואמר, שמצד זה ש"קדוש אני" לכן "קדושים תהיו".
ולכן צריך יהודי להתנהג באופן ד"מה הוא כו' אף אתה כו'", היינו, שהסיבה לכך שהוא מקיים תומ"צ היא בגלל שהקב"ה עושה כן: למה הוא חנון ורחום וחסיד – בגלל שהקב"ה הוא חנון ורחום וחסיד; למה הוא לומד תורה ומניח תפילין – בגלל שהקב"ה לומד תורה ומניח תפילין, ועד"ז בשאר המצוות.
ובפשטות – שהציווי הוא שלפני כל ענין של תורה ומצוות תהי' עבודת ההתבוננות [ושיהי' מוכשר לכך שההתבוננות תחדור בו ("ס'זאָלאים דורכנעמען")] שהענין ד"מה הוא כו'" צריך לפעול ש"אף אתה כו'", שעי"ז נעשים כל עניני התומ"צ באופן של הליכה (ע"ד האמור לעיל שע"י עבודת התפלה נעשה קיום התומ"צ באופן אחר לגמרי).
וכאשר יהודי מרגיש בכל לימוד שלומד בתורה ובכל עשי' דקיום המצוות שהוא עושה זאת בגלל שכך עושה הקב"ה – מה הוא חנון אף אתה חנון, מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חסיד אף אתה חסיד – הרי זה פועל אצלו ענין של הליכה ("והלכת"), שהולך ומסתלק ממעמדו ומצבו הקודם, כיון שמתקשר עם הקב"ה].
ואע"פ שקיום המצוות פועל בודאי זיכוך בהאדםקמב המקיים את המצוות בכל אופן שמקיימן, גם כאשר אינו מקיים בכך את הציווי המיוחד "והלכת בדרכיו" (ועד שאפילו כאשר מקיים מצוה באופן הכי ירוד ד"שלא לשמה", גם אז פועלת המצוה עליו), וע"י כל זיכוך הולך האדם ממצבו הקודם – הרי ענין זה הוא בהעלם; ואילו הציווי "והלכת" הוא – לקיים המצוות באופן כזה שיורגש בגילוי שע"י המצוה נעשה אצלו "והלכת".
כח. על הפסוקקמג "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה", מבואר בחסידותקמד [פנימיות התורה, שנקראת (בזהר פ' בהעלותךקמה) בשם "נשמתא דאורייתא", היינו, שעל ידה ניתוסף חיות ופנימיות כשם שניתוסף ע"י הנשמה לגבי הגוף], שמלאכים, וכן נשמות קודם ירידתן למטה, נקראים "עומדים", ואילו נשמות למטה, עי"ז שמקיימים תורה ומצוות, נקראים "מהלכים".
ומבואר בחסידותקמו, שאע"פ שגם מלאכים, ומכל-שכן נשמות למעלה, עולים תמיד בעילוי אחר עילוי, מ"מ נקראים "עומדים", כיון שעליותיהם הם בסדר והדרגה, וממילא הם בהגבלה: כל עלי' היא בערך להמדריגה הקודמת, וככל שתגדל מעלת המדריגה שנתעלו אלי', הרי היא עדיין קשורה ושייכת להמדריגה התחתונה שבה עמדו בתחילה. ולכן נקראים "עומדים", שעומדים עדיין במקום אחד: גם ע"י העליות היותר נעלות, אינם נעתקים לגמרי מהמדריגות התחתונות שלפנ"ז.ואילו "מהלכים" (העילוי שנעשה בהנשמות לאחרי ירידתן למטה) פירושו, שהעליות הם למעלה מסדר וללא הגבלה: בעלותם להמדריגה היותר נעלית כבר נעתקו לגמרי ואין לשם שייכות להדרגא שעמדו בה מקודם לכן.
ומזה מובן, שהפירוש ד"והלכת בדרכיו" הוא, שקיום המצוות יהי' באופן כזה שעל ידם יתעלה באופן בלתי מוגבל, שזהו המעבר מגבול לבלי גבול, שאז הרי הוא "מהלך"קמז.
אמנם, הנברא הוא הרי מוגבל, וא"כ: (א) כיצד יכול ע"י עבודתו המוגבלת להתעלות בלי גבול? (ב) ואם הוא אכן מגיע לבלי גבול, כיצד יכול להשאר נברא מוגבל? לכאורה צריך להתבטל ממציאותו ("ווערן אויס נברא").
ועל זה נאמר "והלכת בדרכיו", היינו, להתקשר עם דרכיו של הקב"ה (ע"י קיום המצוות בגלל היותן דרכיו של הקב"ה, כנ"ל). וכיון שהקב"ה הוא "נמנע הנמנעות"קמח והוא "נושא הפכים", ביכלתו יתברך לקשר גבול עם בלי גבול יחדיו, (א) שנברא, ע"י עבודתו המוגבלת יהי' אצלו הענין ד"והלכת", שיעלה בעילוי בלתי מוגבל, (ב) וגם לאחרי עלייתו הבלתי מוגבלת ישאר במציאותו המוגבלת.
הכוונה העליונה היא, שכל העילויים שהאדם מגיע אליהם, יהיו ע"י עבודה דוקא. אם יתנו להאדם כל ההשפעות מלמעלה, ללא עבודתו, אין זה תכלית הטוב, כיון שזהו "נהמא דכיסופא"קמט (לחם-בושה). ועכצ"ל, שגם העילוי ד"והלכת", הילוך בלי גבול, בא ע"י עבודתו. אבללפי הנ"ל נמצא, לכאורה, שע"י עבודתו המוגבלת יכול להגיע רק לעליות מוגבלות, ואילו ל"הילוך" בלי גבול, מגיע רק מצד זה שהקב"ה מעלה אותו לדרגא כזו.
ואף שעלי' זו של "הילוך" היא (לא באופן שהאדם בעבודתו עולה בהגבלה, ולאחרי שמגיע עד כמה שיכול הוא להגיע, מעלים אותו מלמעלה בלי גבול, אלא) באופן שהקב"ה שהוא "נמנע הנמנעות" נותן כח בעבודת האדם שהעבודה תעלה אותו בלי גבול – מ"מ, כיון שהא גופא שהעבודה פועלת את ה"הילוך" אינו בא מצד האדם, הרי זה לכאורה שלא כפי הכוונה העליונה, שכל העליות יבואו ע"י עבודה דוקאקנ.
ועכצ"ל, שגם הא גופא שהעבודה פועלת את ההילוך בהאדם, קשור עם עבודת האדם.
בכדי שהמצוות יהיו "דרכיו" של הקב"ה, שיהי' בהם כח בלתי מוגבל – הרי זה עי"ז שאצל האדם העובד קשור קיום המצוות עם עצם נשמתו, שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"קנא, בלי גבול.
ועי"ז שהאדם העובד ממשיך עצם נשמתו בהמצוה פרטית דחנון כו' (שזהו הפירוש ד"אף אתה הי' חנון, אתה הי' רחום, אתה הי' חסיד", שאתה בעצמך (עצם הנפש) תהי' חנון ורחום וחסיד), והיינו (בעבודה) שמקיים את המצוות מצד אמונה פשוטה ומסירת נפש (שלמעלה מטעםודעת) שבאה מצד עצם הנשמה – אזי פועל גם שבענינים שלו דחנון רחום וחסיד, נמשך הקב"ה בעצמו, "הקב"ה נקרא חנון, הקב"ה נקרא רחום, הקב"ה נקרא חסיד".
ונמצא, שגם ההילוך הבלתי מוגבל בקיום המצוות, נעשה ע"י (אופן) עבודת האדםקנב.
לא. והנה, הכח ד"נמנע הנמנעות" שישנו ב"והלכת בדרכיו", מתבטא (כאמור) בשני אופנים: (א) שהעבודה המוגבלת של האדם תוכל להעלותו בלי גבול, (ב) שלאחרי כל העליות דבלי גבול, ישאר האדם מציאות מוגבלת.
וכיון שכל הענינים וכל העילויים באים ע"י עבודת האדם, בהכרח לומר שגם העילוי שהאדם נשאר במציאות מוגבלת, בא ע"י עבודתו.
החיות האמיתית של איש ישראל היא מנפשו האלקיתקנג (אלא שהחיות עוברת ע"י נפש הבהמית), והיינו, שהגם שהגוף הוא גשמי, מוגבל, ושרשו מקליפת נוגה, ואילו הנשמה היא "חלק אלקה ממעל ממש", מ"מ, לא זו בלבד שהגוף אינו מתבטל ע"י הנשמה, אלא אדרבה, הנשמה מחי' אותו. החיות שלו הוא מנפש האלקיתקנד.
אמנם, חיות זה שהגוף חי מהנשמה – הוא בהעלם (מצד עצמו). והאדם ע"י עבודתו צריך להביאו בגילוי, שיורגש אצלו שאברי הגוף חיים מנפש האלקית: כשם שבנוגע להגוף שחי בגילוי מנפש החיונית, הרי כשהנפש רוצה לעשות דבר, נשמעים ומצייתים אברי הגוף בדרך ממילא, "תיכף ומיד בלי שום ציווי ואמירה להן ובלי שום שהיי' כלל" – כךצריך להיות גם בנוגע לנפש האלקית; כאשר איש ישראל מסיר את הענינים המעלימים על הנשמה, ומרגיש שחיותו היא מנפש האלקית – מקיימים האברים בדרך ממילא את הרצונות של נפש האלקית, כדאיתא בירושלמיקנה: "כרע מגרמי'" (כשמגיע ל"מודים" – כורע הראש מעצמו).
ועי"ז שיהודי פועל ע"י עבודתו בגילוי את החיבור דנשמה וגוף, שגופו המוגבל חי מנפש האלקית – אזי ממשיך את כח העצמות, שכל העליות היותר נעלות באופן של "הילוך" יוכלו להיות בגופו הגשמי, ושיהי' כלי לעליות אלוקנו.
לב. אמנם, לא כל אחד יכול לפעול בעצמו ביטול זה, שאברי גופו יקיימו מעצמם את הרצונות של נפש האלקית.
ועל זה בא הציווי שלפנ"ז (שגם סדר הציוויים הוא בדיוקקנז, ונוגע לעבודת השי"ת) – "ובו תדבק"קנח, כפי שמביא הרמב"םקנט מהספרי שהציווי הוא "הדבק בחכמים ובתלמידיהם", היינו, להתקשר עם ה"חכמים" שעומדים בביטול (חכמה, כח מה, ביטולקס) באופן של מרכבה. וכיון שהיניקה שלו היא מהחכמים, שהם אצלו בבחי' "ראש"קסא, הנה ע"י הדביקות בהם, נעשה גם "נדבק בשכינה ממש"קסא, וגופו נעשה כלי לאור הנשמה, כנ"לקסב.אלא שהציווי "ובו תדבק" הוא ענין כללי – להדבק בהקב"ה ע"י הדביקות בחכמים ובתלמידיהם, שעי"ז נעשה גופו בכלל כלי לאלקות, ונעשה ראוי שיוכל להיות אצלו "והלכת", בלי גבול;
אבל ההילוך בפועל מוכרח לבוא ע"י מעשה המצוות, כי "המעשה הוא העיקר"קסג, עשיית המצוות בפועל דוקא מגעת וממשיכה את העצמות.
ובכדי שהמשכה זו תהי' בגילוי – על זה בא הציווי "והלכת בדרכיו", היינו, שקיום המצוות יהי' באופן של "בדרכיו", שיקיימן בגלל שהם דרכיו של הקב"ה, "להדמות בו יתעלה", ואז, לאחרי ההקדמה ד"ובו תדבק", פועלים הם "והלכת", שזהו"ע "צדיקים אין להם מנוחה כו' שנאמר ילכו מחיל אל חיל"קסד,
ועד שמגיעים לזמן ובחינה נעלים יותר – "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".
לג. בהמשךקסה להמדובר לעיל אודות הציווי "ולדבקה בו" שמונה הרמב"ם במנין המצוות, ומביא דרשת הספרי "הדבק בחכמים ותלמידיהם" – הנה בספר המצוות הובא הענין בקיצור, אבל בספרי נתבאר הענין באריכות, כמובא לעיל (סכ"ב) לשון הספרי: "וכי היאך אפשר לו לאדם לעלות במרום ולהדבק בו . . אלא הדבק בחכמים ובתלמידיהם ומעלהאני עליך כאילו עלית למרום ונטלתה, ולא שעלית ונטלת בשלום, אלא אפילו כאילו עשית מלחמה ונטלתה, וכה"א עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם".
א) מהו הענין ש"מעלה אני עליך כאילו כו'" – דממה-נפשך: או שיתפרש בכתוב הציווי להדבק בתלמידי חכמים, או שיצטרך האדם לעלות למרום ולהדבק בו (ולא באופן ש"מעלה אני עליך כאילו עלית למרום כו'");
ואיך יתכן שיהיו ב' הענינים יחדיו – שהציוי הוא "לדבקה בו", דהיינו בשכינה, וביחד עם זה אומרים שהדביקות בשכינה נעשית ע"י הדביקות בתלמידי חכמים – שלכאורה זהו ענין בפני עצמו, כפי שמבאר הרמב"ם שהפועל-יוצא ממצוה זו הוא החיוב "לישא בת תלמיד חכם ולהאכיל תלמידי חכמים ולתת להם עסק"?
ב) ב"עלית למרום" גופא – מהו החילוק בין "נטלתה" סתם ("נטלת בשלום") ל"עשית מלחמה ונטלתה", "עלית למרום שבית שבי"?
ובפרט שכל פרטי הענינים ד"המשיא בתו לתלמיד חכם והנושא בת תלמיד חכם והמהנה תלמיד חכם מנכסיו" – שעל זה אמרו ש"מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה" – הם ענינים שנמצאים כאן למטה מעשרה טפחים (ולא "במרום"), ואין בזה ענין של נטילה סתם, או נטילה ע"י מלחמה?
ג) מהו דיוק הלשון "וכי היאך אפשר לו לאדם לעלות במרום ולהדבק בו" – "מרום" דוקא, דלכאורה הלשון הרגיל בכל מקום הוא "רקיע", כמו "על מנת שתעלי לרקיע"קסו (שגם זה תנאי בלתי אפשרי), או "שמים", כמו "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", ואילו כאן מדייק הלשון "מרום" דוקא, ומביא הפסוק שנאמר במתן-תורהקסז "עלית למרום שבית שבי"?
לד. ויובן ע"פ המבואר בזהרקסח בדיוק הלשון "מרום", שהוא למעלה גם מ"שמים" – כי:בפירוש תיבת "שמים" – אמרו חז"לקסט שהוא מלשון "אש ומים". וענינו בעבודת האדם – עבודה מצד אש והתלהבות, או עבודה מצד מים וקרירות. ובאותיות פשוטות: עבודה מצד קו הימין, האהבה והחסד, או עבודה מצד היראה, שהו"ע של גבורה וצמצום. ובכללות הו"ע קיום רמ"ח מצוות עשה, ושמירת שס"ה מצוות לא תעשה.
ועוד פירוש בתיבת "שמים" – כדאיתא במדרשקע ש"שָמִים (מלשון שומא) מעשיהם של בריות", היינו, שלפי אופן הנהגת האדם נמשכת ההשפעה מלמעלה, וענין זה שייך כאשר האדם נמצא במעמד ומצב שעבודתו היא גם מצד השכל והשומא, היינו, שמשער עד כמה יד שכלו מגעת ועד כמה מחייב השכל, ובמדה זו עובד עבודתו, ולכן מתנהגים עמו ב"מדה כנגד מדה"קעא, שלפי ערך המדה שלמטה נעשית גם המדה שלמעלה.
ופירוש זה (שמים מלשון שומא) הוא נעלה יותר מהפירוש ששמים הוא מלשון אש ומים – כיון שענין השומא תלוי בשכל שבמוח, ולכן הרי זה נעלה יותר מהענין דאש ומים, אהבה ויראה, כשם שמוחין הם למעלה ממדות.
אמנם, ישנו אופן עבודה נעלה יותר – למעלה מהעבודה שמצד אהבה ויראה, ולמעלה מהעבודה שמצד השכל – שזוהי כללות העבודה מצד קבלת עול, "חוקה חקקתי גזירה גזרתי אין לך רשות להרהר אחרי'"קעב, היינו, שעבודתו אינה מצד אהבה ויראה, כיון שאינו מציאות כלל; אין כאן "יש מי שאוהב"קעג ו"יש מי שירא"קעד, כי אם ענין הביטול בלבד, שהוא למעלה מהשכל, ובלשון המשך ההילולאקעה: שטות דקדושה, שעל זה אמרוקעו "אהני' לי' שטותי' לסבא".
ועבודה זו שהיא נעלית יותר – נקראת בשם "מרום" אפילו לגבי "שמים", ועז"נקעז "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח", היינו, שבחינת "מרום" (שלמעלה גם מ"שמים") שוכנת למטה מטה יותר, במקום הביטול דוקא, שזוהי העבודה דקבלת עול שלמעלה מהשכל.ועד"ז מצינו גם הענין ד"מרום" כפי שהוא למטה בעולם – כמ"שקעח "מרום מראשון מקום מקדשנו", היינו, שביהמ"ק נקרא לא רק בשם "שמים", כמ"שקעט "וזה שער השמים", אלא גם בשם "מרום". וזהו גם ענינו של המקדש שבפנימיות הלב דכאו"א מישראל, עליו נאמרקפ "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד"קפא.
לה. וזהו מ"ש בנוגע למתן-תורה "עלית למרום" דוקא:
אע"פ שתורה ענינה חכמה, "היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"קפב, הרי ידוע דיוק רבינו הזקןקפג במאמר הזהרקפד "אורייתא מחכמה נפקת", "נפקת" דייקא, היינו, שיציאתה היא מחכמה, אבל שרשה הוא למעלה מהחכמה, שזהו מ"שקפה "ויהי קול מעל לרקיע", למעלה מבחי' רקיע ושמים – בחי' מרום.
ולכן, כאשר צריכים ליקח את התורה – לא מספיקה העלי' לשמים, אלא צריך להיות "עלית למרום" דוקא.
לו. אמנם, החידוש דמתן-תורה הוא לבטל את המחיצה בין המעלה והמטהקפו, שלכן תובעים מיהודי, שהתורה שלוקח עי"ז ש"עלית למרום" – תומשך למטה בהגוף הגשמי שנמצא ב"בירא עמיקתא"קפז, ובשבילו ניתנה התורה שנלקחה מ"מרום", כדי לפעול שהגוף הגשמי יהי' "מרכבה" לקדושה (כמבואר בתניא בשיעורים דימים אלו).
וזהו גם תוכן הציווי "לדבקה בו", "ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם חיים"קפח – שהחיות של יהודי שנמצא בעולם למטה יהי' מצד היותו דבוק בשכינה.
ועל זה בא מאמר הספרי הנ"ל – לבאר בזה כמה ענינים, כדלקמן.
לז. לכל לראש – "וכי היאך אפשר לו לאדם לעלות במרום ולהדבק בו":כאשר יהודי נגש לעבודתו, אזי הגישה הראשונה היא – "וכי היאך אפשר לו לאדם לעלות במרום ולהדבק בו"; כיצד יתכן שתהי' לאדם שייכות לשכינה, ובמילא לענינים שהם חכמת וציווי הקב"ה. והיינו, שצריך להתבונן בגודל הירידה ל"בירא עמיקתא" בהיותו נשמה בגוף, ובסגנון המוסר – התבוננות בשפלות האדם (כלשון הרמ"א בהלכות תפלהקפט), שעי"ז מתעוררת אצלו השאלה "וכי היאך אפשר לו לאדם לעלות במרום כו'".
וזהו גם מ"ש בתניאקצ ש"ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" הוא ענין הקבלת עול, היינו, שמצד עצמו אינו שייך לשום ענינים, כי אם "כשור לעול וכחמור למשאוי"קצא.
לח. אמנם, ענין זה (הגישה הראשונה "וכי היאך אפשר לו לאדם לעלות במרום ולהדבק בו") הוא רק יסוד וראשית העבודה, ואח"כ צריך להיות נמשך בענינים של מעשים טובים בפועל.
ועל זה אומר בספרי – "הדבק בחכמים ובתלמידים":
מבואר בתניא ש"ראשי אלפי ישראל" הם בחי' ראש ומוח – בדוגמת הראש שבגוף הגשמי שכל אברי הגוף מקבלים חיותם מהמוח שבראש, ומקושרים אל המוח שבראש.
ולכן, ע"י הדביקות בתלמידי חכמים, ראשי אלפי ישראל, שהם בבחי' ראש ומוח – נמשכת הדביקות בהוי' אלקיכם מ"ראשיכם" עד ל"חוטב עציך ושואב מימיך"קצב שנמצאים בבירא עמיקתא, למטה מטה ביותר.
בפירוש התואר "תלמיד חכם" מבאר רבינו הזקןקצג שהוא מקבל (תלמיד) מבחי' החכמה, והרי חכמה ענינה הוא הביטול ד"אין עוד מלבדו"קצד, "הוא לבדו הוא ואין זולתו", כפי שמביא רבינו הזקןקצה בשם מורו הרב המגיד ש"זו היא מדרגת החכמה".
והרי זוהי מציאותו של נשיא בישראל – עליו נאמרקצו "אנכי עומד בין הוי' וביניכם גו' להגיד לכם את דבר ה' כי יראתם גו'", הממוצעהמחבר, היינו, שמקשר בין "מה הוא" ובין "אף אתה", לא באופן של הפסק ח"ו, אלא באופן של חיבורקצז – כיון שאינו מציאות בפני עצמו, אלא כל מציאותו היא המציאות שלמעלה, כך, שגם בהיותו נשמה בגוף בעולם דלמטה, הרי חייו הם חיים רוחניים, חיים דאין-סוף.
ועל ידו נעשה כן גם אצל כל אלו הדבקים בו – "זרעו בחיים", "אתם הדבקים בהוי' אלקיכם חיים כולכם היום", בזמן ומקום דלמטה.
וענין זה נותן כח נוסף להמקושרים והולכים באורחותיו, שמחזיקים את ה"צינורות" פתוחים כדי לקבל את הנתינת-כח ולנצלה כפי רצון המשפיע – שיומשך גם בהמעשים שלהם, שמצד עצמם יכולים להיות טובים או לא טובים, שיהיו "מעשים טובים" בטוב האמיתי, וכדברי חז"ל במסכת קידושיןקצח ש"טוב" אמיתי הוא לא רק "טוב לשמים", אלא גם "טוב לבריות"קצט, וגם זה אינו מספיק עדיין, אלא צריך שיהי' גם טוב העושה פירותר, היינו, שפועל על הזולת עד שגם הוא עושה פירות, ואז המעשים הם "טובים".
לט. וממשיך בספרי, שעי"ז "מעלה אני עליך כאילו עלית למרום ונטלתה . . (ו)אפילו כאילו עשית מלחמה ונטלתה, וכה"א עלית למרום שבית שבי":
התחלת העבודה היא באמירת "מודה אני" – שהודאה זו היא על ענין שלמעלה מארץ (בירא עמיקתא), ולמעלה אפילו משמים ושמי השמים, שהרי ההודאה היא על הפשטות של עצם הנשמה, הקשורה עם הפשטות של העצם דלמעלהרא, שזהו"ע "שם שמים שגור בפי כל"רב, דקאי על עצמותו ומהותו ית', כתורת רבינו הזקןרג בענין דרשת חז"לרד על הפסוקרה "בכל קראנו אליו", "אליו ולא למדותיו" – שזוהי הדרגא היותר נעלית שב"מרום".
וענין זה הוא באופן שאין צורך במלחמה ("נטלת בשלום") –כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולארו שאמירת "מודה אני" היא קודם נטילת ידים, בשעה שעדיין טומאה שרוי' (שלכן צריכה להיות נטילת ידים)רז, כיון ששום טומאה שבעולם אינה יכולה לפגוע ("אָנרירן") בהענין ד"מודה אני", שישנו בשלימות בכאו"א מישראל באיזה מעמד ומצב שיהי', ומזה מובן שענין זה הוא באופן ד"עלית למרום ונטלתה", ללא מלחמה.
אמנם, תכלית העבודה היא שיהי' לא רק הענין ד"עלית למרום ונטלתה" סתם, אלא גם באופן ד"עשית מלחמה ונטלתה", שאז ניתוסף גם הענין ד"שבית שבי":
מבואר בתניארח (מעץ חייםרט) שהנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל, וירידתה למטה היא כדי לתקן את הגוף ונפש הבהמית, ששרשם מקליפת נוגה, שיש שם ניצוצות קדושה הנמצאים בשבי', ולכן צריכה להיות העבודה ד"שבית שבי", להעלות את ניצוצות הקדושה מן השבי' ולקשרם לשרשם ומקורם – האבוקה שממנו באו הניצוצות.
ועבודה זו נעשית באופן של מלחמה, כמאמררי "נהמא אפום חרבא ליכול" – שזוהי המלחמה שצריך לעבור כאו"א מישראל, וסוכ"ס "הקב"ה עוזרו" ובמילא "יכול לו"ריא, שמנצח במלחמה ופועל את הענין ד"שבית שבי".
מ. וכאשר ישנו הענין ד"עלית למרום", ונוטלים משם תחילה הענינים שיכולים ליטול ללא מלחמה, ואח"כ גם הענינים שנוטלים ע"י מלחמה, "שבית שבי" – אזי נעשית הדביקות בהקב"ה:
ידוע המשל מבן מלך שהי' בשבי ויצא מן השבי ושב ומתאחד עם אביו המלך, שזוהי שמחה גדולה ביותרריב, שלא בערך לגבי שמחת המלך מצד בנו שנמצא עמו בתמידות.
וכיון ששמחה פורצת כל הגדריםריג – אזי מתבטלים כל הגדרים שבין "קדושים תהיו" ל"כי קדוש אני", "קדושתי למעלה מקדושתכם"ריד,שבזה מודגש החילוק ד"מעלה" ו"מטה", אבל כאשר מתבטלים כל הגדרים ויוצאים לגמרי מהגדרים של "מעלה" ו"מטה" – אזי נעשה הענין ד"לדבקה בו", "ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם חיים".
מא. ועפ"ז יובן גם הטעם שהציווי "לדבקה בו" נמנה במנין המצוות:
הציווי "לדבקה בו" הוא לכאורה ציווי כללי, שהרי פרטי הענינים שבאים כפועל-יוצא מהדביקות בתלמידי חכמים – "לישא בת תלמיד חכם ולהאכיל תלמידי חכמים ולתת להם עסק" – נכללים בכמה מצוות פרטיות, ואילו הדביקות כשלעצמה היא ציווי כללי.
ובפרט ע"פ מ"ש הרמב"ם בטעם הציווי, "כדי שיגיע לנו להדמות במעשיהם ולהאמין האמיתיות מדבריהם" – הרי זה ציווי הקשור עם כללות ההנהגה בדרך התורה והמצוה.
והטעם שאעפ"כ נמנה ציווי זה במנין המצוות הוא – ע"ד האמור לעיל בנוגע לציווי "והלכת בדרכיו" – כיון שיש בו נקודה מיוחדת ומפורטת בנוגע לכללות העבודה, שצריכה להיות באופן של דביקות, "לדבקה בו", ע"י הדביקות בתלמידי חכמים, שעי"ז נעשה הענין ד"עלית למרום", בחי' מרום שלמעלה גם משמים כו', ו"מרום וקדוש אשכון – ואת דכא ושפל רוח", כנ"ל בארוכה.
וכאשר "אתם הדבקים בהוי' אלקיכם", אזי "חיים כולכם היום" – "היום" דייקא, בזמן (ומקום) דלמטה, וכדרשת חז"לרטו על הפסוק "אתם נצבים היום", כיום הזה שהוא קיים כו' ומאיר כו' היינו, שמבלי הבט על כל מה שעוברים, עומדים בחוזק ובתוקף, "נצב מלך"רטז, ובאופן של אור וגילוי, היינו, שעומדים בגילוי בכל העצמות וביחד עם ההתפשטות (כלשון אגרת הקודש הידועהריז).
מב. בהמשךריח להמדובר לעיל אודות הציווי "ולדבקה בו", להדבק בתלמידי חכמים – יש להוסיף ולבאר התוצאה מזה בהנוגע לפועל:בענין הדביקות – "ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם" – מבואר במק"אריט שאין זה כמו דביקות של שני ענינים נפרדים ח"ו, שהרי ע"י הדביקות נעשה ענין החיים, כהמשך הכתוב "ואתם הדבקים גו' חיים כולכם היום", ואמיתית ענין החיים לא יכול להיות באופן של הפסק ח"ו ממקור החיים, כי אם כאשר נמצאים במקור החיים, ועד שנעשים באופן ש"ישראל (ע"י אורייתא) וקוב"ה כולא חד"רכ, שזהו אמיתית הענין ד"לדבקה בו".
והתוצאה מזה בעבודה בפועל – שכאשר יהודי נמצא במעמד ומצב של דביקות בהשם, אזי אינו צריך להמתין לציווי מהקב"ה, אלא כל דבר שהוא רצון הבורא, נעשה אצלו כן בדרך ממילא, ואינו יכול להעשות באופן אחר.
מבואר בשיעור היומי בתניא בענין רמ"ח פיקודין שהם רמ"ח אברים דמלכא, "כמו שאברי גוף האדם הם לבוש לנפשו ובטלים לגמרי אלי' מכל וכל, כי מיד שעולה ברצונו של אדם לפשוט ידו או רגלו, הן נשמעות לרצונו תיכף ומיד בלי שום צווי ואמירה להן ובלי שום שהיי' כלל, אלא כרגע ממש כשעלה ברצונו".
וכמו כן צריך להיות בקיום המצוות ועאכו"כ בלימוד התורה – שהגוף והבשר הגשמי, בשר המוח שבו מלובש השכל (גם של נפש הבהמית) שמבין ומשיג הענין בתורה, וכן היד המחלקת צדקה לעניים ורגלים המהלכות לדבר מצוה, הם בטלים לגמרי לרצון העליון, כמו מרכבה שבטלה לגמרי אל הרוכב עלי', ועד שגם ללא ציווי וללא שהיי' מתנהגים מעצמם בהתאם לרצון העליון.
כלומר: אצל כל אדם, אפילו אינם-יהודים להבדיל, בטלים אברי הגוף אל החיות שבו,
וכיון שהחיות שלו – "ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם חיים גו'" – הוא נפש האלקית, הרי זה פועל על בשר הגשמי של הגוף שמתנהג בהתאם לרצון הנפש האלקית,
ובנוגע לנפש האלקית – אין זה רק מצד כח ההבנה וההשגה, ואין צריך על זה התבוננות צדדית – שהרי זוהי כל מציאותו וכל חיותו,כיון שחיי נפש האלקית הם חיים רוחניים, שהם אמונה יראה ואהבה, כי באמונה כתיברכא וצדיק באמונתו יחי', וביראה כתיברכב ויראת ה' לחיים, ובאהבה כתיברכג רודף צדקה וחסד ימצא חיים, וחסד הוא אהבה (כמבואר באגה"ק).
ובפרטיות יותר – יש חילוק בין תורה ומצוותי', כמבואר בתניא שבתורה הרי זה באופן ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד", "ולא מרכבה לבד", אלא שאפילו במצוות הרי זה צריך להיות ג"כ באופן שללא ציווי וללא שהיי' נעשה הגוף ובשר הגשמי בבחינת מרכבה כו'.
מד. ענין זה מצינו גם בפועל – כידוע שהנהגתו של רבינו הזקן היתה באופן שבדרך ממילא נעשו אצלו הענינים כפי שהם למעלהרכד.
ועד"ז ידוע הסיפור של בעל ההילולארכה שסיפר אודות אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שכאשר נערכה אסיפה של גדולי ישראל בנוגע לעניני רבנות ובנוגע לעניני חינוך, אמר אדנ"ע על ענין מסויים שאינו מתקבל אצלו ("ביי אים לייגט זיך ניט דער ענין"), ושאלו אחד מגדולי ישראל מחוגי הליטאים: הרבי מליובאוויטש! האם על כך סומכים אתם ("אויף דערויף שטעלט איר")?! והשיב לו אדנ"ע: הנני סומך על זה ("איך שטעל אויף דעם"), והסביר, שבתור הכנה להבר-מצוה פעל ועבד ("ער האָט דורכגעאַרבעט") עם הגוף, עם כל אבר – בנוגע להמצוות השייכות אליו כו'.
– עכשיו נעשה סדר שבנוגע לכל ענין יש צורך בראי' מדברי הגמרא, נגלה דתורה. וגם ענין זה מצינו בגמרא בפתגם קצר: "אנא מחזק טיבו לראשי דכד הוה מטי מודים הוא כרע מגרמי'"רכו, כלומר, לא מדובר אודות הנשמה, אלא אודות הגוף, שמחזיק טובה לראשו הגשמי על כך שמשתחווה מעצמו בעת אמירת מודים, היינו, שהנשמה אינה צריכה לחשוב ולהורות להגוף כיצד להתנהג; הוא יכול לחשוב אודות ענין אחר (כמבואר שם שחשבו אודות מלכות שלמעלהרכז), ואעפ"כ, מה נעשה עם הגוף הגשמי – "כרע מגרמי'".
ובאופן כזה הוא אמיתית ענין התפלה – כמסופר בגמרארכח שכדישתהא התפלה כדבעי בשלימותה, העמיד רבי את ר' חייא ובניו, ואז נתקיימו מיד כל הענינים: "אמר משיב הרוח ונשיב זיקא וכו'".
וכיון שמספרים זאת לנו, הרי זה סימן ששמץ מנהו ואפס קצהו צריך להיות אצל כאו"א מישראל – שתפלתו תהי' באופן ד"אדנ-י שפתי תפתח"רכט, כמבואר בארוכה בדרושי חסידות על פסוק זהרל.
מה. ויש להוסיף, שענין זה – שיהודי צריך לעבוד עם גופו עד שיוכל לסמוך ולהעמיד על עצמו שכאשר דבר מסויים אינו מתקבל אצלו ("עס לייגט זיך ניט") הרי זה סימן שזהו היפך התורה – הוא ביכלתו ואפשריותו של כל אחד ואחד.
וכמשנת"ל (סמ"ג) מהמבואר בתניא שהעבודה דקיום המצוות צריכה להיות באופן של מרכבה – והרי ספר התניא, שנקרא "ספר של בינונים", מבאר ומודיע ומכריז ש"מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחרי' כל אדם ימשוך"רלא, היינו, שכל אחד יכול להגיע לזה, להימשך ולהמשיך על עצמו ענין זה.
וזהו גם מה שמספרים סיפורים הנ"ל מרבותינו נשיאינו – כדי שגם אצלנו יהי' מעין זה.
ובאים לזה ע"י הדביקות בתלמידי חכמים – ראשי אלפי ישראל, רבותינו נשיאינו עד לבעל ההילולא, ע"י לימוד תורתו,
– שעי"ז "לוקחים" את בעל התורה שהכניס את עצמותו בתורתו, וכידוע פתגם כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ערלב "איך גיי אין הימל און די כתבים לאָז איך אַייך" (הנני הולך השמימה, ואת הכתבים אני משאיר לכם), והיינו, שב' ענינים אלו באים בחדא מחתא, שגם כאשר הולך השמימה ונמצא במרום, יש לנו אותו ע"י ה"כתבים" –
וע"י הליכה בדרכיו ואורחותיו אשר הורה לנו, כמבואר בארוכה באגה"קרלג.
מו. ועי"ז נעשה הענין ד"לדבקה בו":
ע"ד שמצינו בלעו"ז שישנו הענין ד"הפושעים בי בגופא דמלכא"רלד– כן הוא גם בצד הטוב, ומרובה מדה טובה ממדת פורעניות כמה פעמים ככהרלה – שישנו הענין ד"הריני מעלה עליכם כאילו עשאוני"רלו, היינו, שפועלים את ה"ציור קומה" שלמעלה, ומוסיפים כח בפמליא של מעלהרלז, ע"י כללות העבודה דלימוד התורה וקיום המצוות כפי שנתבארו ב"נשמתא דאורייתא" שהיא פנימיות התורה, שמצד זה נעשה לימוד התורה וקיום המצוות באופן ד"מה הוא כו' אף אתה כו'", היינו, להיותם "דרכיו" של הקב"ה, שעי"ז נעשה אצלו הענין ד"הלכת" (כנ"ל).
ועי"ז – "חיים כולכם היום", שנעשה "יום" ו"אור" בכל עניניו, ואפילו "לילה כיום יאיר"רלח, שגם הענינים שהם בגשם ואפילו בחומר, נעשים אצלו במעמד ומצב ד"כיום יאיר".
וזוהי ההכנה והכלי לגילוי המשיח וביאת המשיח וגאולה האמיתית והשלימה, שאז יקויים בכל העולם כולו היעוד "לילה כיום יאיר".
מח. עומדים אנו במוצאי שבת שבין פרשת בשלח לפרשת יתרו, שזוהי הפרשה דמתן תורה.
ובענין זהרלט ישנו סיפור (וכמו כל סיפור הרי זה גם הוראה) שסיפר בעל ההילולארמ אודות תורת אדמו"ר הזקן, וז"ל:
לאחרי קבלת התורה – הלא תעשה הראשון הוא "לא תעשון אתי כו'"רמא,
– כן הוא הלשון בהרשימה, וכנראה הי' כן גם בדיבור, שלא נזכר המשך הכתוב "(לא תעשון אתי) אלהי כסף ואלהי זהב", אלא רק "לא תעשון אתי" –
והעשה הראשון הוא "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך"רמב.הטעם שהלא תעשה כאן קודם לעשה – הרי זה לפי שהעדר קודם ליש, ורקבון קודם לצמיחה, ולפי ערך גודל הרקבון לפי ערך זה היא הצמיחה בזריעה ונטיעה.
והמצות עשה היא – "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך": "מזבח אדמה תעשה" – מזבח של ביטול תעשה את עצמך. "עולותיך" – העליות שלך, ו"שלמיך" – השלימות שלך, תזבח על המזבח להיות עפר ואפר ממש.
עד כאן תורת אדמו"ר הזקן שחזר אותה כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא.
ושאלו אצלו: כיון שישנו הענין ד"מזבח אדמה תעשה לי" – "אדמה", שמורה על ענין הביטול, ע"ד מ"שרמג "ונפשי כעפר לכל תהי'", כאדמה שהכל דורסין עלי', ובזה גופא "מזבח (אדמה)", שמבטל איזה מציאות שתהי' – מהו ענין זביחת העליות והשלימות?
והשיב כ"ק מו"ח אדמו"ר, שיתכן שיהודי עומד בציור של ביטול, "מזבח אדמה", ואעפ"כ, מצד "עולותיך" ו"שלמיך" – העליות והשלימות שלו, שהם עליות אמיתיות ושלימות אמיתית ע"פ תורה, היינו, שנמצא בדרגא נעלית בתומ"צ – נעשה אצלו ענין של מציאות, מבלי הבט על כך שלפנ"ז – או מצד ענינים אחרים – הי' במעמד ומצב ד"מזבח אדמה תעשה לי". ולכן, גם לאחרי הענין ד"מזבח אדמה תעשה לי", צריך לפעול בעצמו שיוכל להיות "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך".
[וזהו מעין האמור לעיל (בהמאמררמד) שגם כאשר שוללים את הענין ד"אשר חרפו אויביך הוי'"רמה, הוי' דייקא, שפירושו שהוא מהוה כל ההוויותרמו, ובמילא אין שום מציאות בלעדו – יכולה להיות עדיין מציאות ד"חרפו עקבות משיחך"רמה, ושתהי' קרירות בלימוד התורה וקיום המצוות. וטעם הדבר – לפי שחסרה הדביקות ב"הוי' אלקיך אש אוכלה הוא"רמז, והחסרון בהדביקות גופא פועל שנעשית מציאות של זולת].
העדר קודם ליש, ורקבון קודם לצמיחה – כמ"שרמח "הבאים ישרשיעקב יציץ ופרח ישראל", היינו, שכדי שיוכל להיות ענין הצמיחה, צריך להיות תחילה העדר המציאות שלו – "לא תעשון אתי". וע"ד מ"ש "ונפשי כעפר לכל תהי'", ורק לאח"ז יכול להיות "פתח לבי בתורתך".
וזהו גם מ"ש בתניא ש"ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" הו"ע קבלת עול.
וכתוצאה מזה הוא גם הדין בנגלה – שהתחלת היום של יהודי היא באמירת "מודה אני לפניך", היינו, שאינו מתחשב בהבנתו והשגתו, "יאָ פאַרשטאַנען, ניט פאַרשטאַנען", אלא הוא מודה ש"החזרת בי נשמתי", ושהקב"ה הוא "מלך חי וקיים" – "מלך" דייקא, שממנו נעשית המציאות והחיות של כל המדינה, והיינו, שמציאות העם היא עי"ז ש"מלך שמו נקרא עליהם"רמט.
נ. ויש לומר בדרך אפשר בביאור הדיוק ברשימה הנ"ל –שלא נזכר סיום הפסוק "אלקי כסף ואלקי זהב", אלא רק "לא תעשון אתי":
"אלקי כסף ואלקי זהב" – מורה על מציאות בעלת ציור מפורט, בקו של חסדים, קו הימין, שזהו"ע ד"כסף", מלשון "נכסוף נכספתה"רנ, או בקו של גבורות, קו השמאל, שזהו"ע ד"זהב", שהוא כמראה אש (כידוע בקבלה ומבואר בארוכה בחסידות שכסף וזהב הם קו הימין וקו השמאלרנא).
ובכן: לא רק מציאות כזו ("אלקי כסף ואלקי זהב") צריכים לשלול, אלא יתירה מזה – "לא תעשון אתי", שלא תהי' שום מציאות שאפשר לומר עלי' שהיא "אתי", היינו, שאין זה עצמותו ית' אלא טפל אליו ית', "את הטפל"רנב, היינו, שלא תהי' אפילו מציאות שבדרך טפל.
והענין בזה – שכאשר ישנה מציאות בדרך טפל, הנה לאחרי השתלשלות המדרגות יכול לבוא מזה גם ענין של עבודה זרה כפשוטה, כפי שמבאר הרמב"ם בספרו יד החזקהרנג שבתחלה הי' הענין דע"ז באופן שהיו מודים שיש אלקה, "קרו לי' אלקא דאלקייא"רנד, אלא שהיו סבורים שישנה עוד מציאות – מציאות טפלה – של כוכבים ומזלות, שעל ידם נמשכת ההשפעה למטה כו'.
ולכן נאמר "לא תעשון אתי", שצריכים לידע שאין שום מציאותזולתו ית', "אין זולתך אפס בלתך כו'"רנה (ככל פרטי הענינים והדיוקים שבזהרנו), "אין עוד מלבדו", כי אם אלקות בלבד.
נא. וענין זה הוא התחלת הגישה מיד לאחרי מתן תורה, בתור הקדמה לכל הענינים – אף שלכאורה הרי זה תכלית העבודה.
והביאור בזה – שזהו ע"ד תורת רבינו הזקן בענין דרשת חז"ל על הפסוק "בכל קראנו אליו", "אליו ולא למדותיו", שהפשטות והעצם שלמטה, עצם הנשמה, קורא להפשטות והעצם שלמעלה – ששם הוא הענין ד"אין עוד מלבדו", כפי שהוא קודם שנברא וקודם שנאצל העולם, קודם כל הענינים, עד לתכלית כל העילויים.
וזהו גם הענין ד"שם שמים שגור בפי כל", ולכן, אפילו הנשים ועמי הארץ לוקחים את הענין בפשטות – שהענין ד"רופא חולים" ו"מברך השנים" וכל פרטי הברכות, הרי זה נמשך מעצמותו ומהותו ית' ישירות כאן למטה, כיון שהוא ית' כל יכול, וכמ"ש "מרום וקדוש אשכון – ואת דכא ושפל רוח", למטה מטה ביותר.
ולכן, סדר העבודה הוא באופן שהתחלת כל הענינים מיד לאחרי מתן תורה – שלכאורה ענינו הוא הבנה והשגה – הרי זה הציווי "לא תעשון אתי", דהיינו ש"אין עוד מלבדו", שזהו תוכן הענין ד"מודה אני לפניך מלך חי וקיים", כנ"ל.
ומהביטול ד"לא תעשון אתי" נעשה לאחרי כן ענין הצמיחה – שזהו"ע "מזבח אדמה", שהרי "מזבח" יש לו ציור, אורך ורוחב וקומה, היינו, שהביטול הוא ב"ציור" של מזבח, ונעשית גם המציאות של עליות ושלימות ("עולותיך" ו"שלמיך"), אלא שבזה צריכה להיות העבודה והיגיעה ד"וזבחת עליו", כנ"ל.
וענין זה הוא גם תכלית ענין התורה ומצותי' – כמ"שרנז "ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה (כל המצוות, כולל גם מצות תלמוד תורה) ליראה את ה"א גו'", היינו, שהתכלית של קיום התומ"צ היא כדי שיהי' ענין היראה. והיינו, שענין היראה הוא הן התחלת העבודה, "דא תרעא לאעלאה"רנח, והן סיום ותכלית העבודה.
וזהו כללות הענין דפרשת יתרו וסיומה, שבה נאמרו ציווייםוהוראות הנ"ל שהם לדורי דורות, שהרי הענין דמתן תורה הוא בכל יום ויום, כנוסח ברכת התורה: "נותן התורה", לשון הוהרנט.
נהוג בהתוועדות של יום ההילולא לערוך מגבית עבור "קרן תורה"רס, ובהמשך להמדובר לעיל – עושים זאת לא באופן של פרסום ומציאות, אלא דוקא באופן חשאי, בלא הכרזות, ונותנים באופן של "בזבוז", והנתינה היא עבור אלו שרוצים ללמוד תורה באופן האמור – ללא רעש ("אָן אַ שטורעם און אָן אַ ליאַרעם"), ולא כדי לעשות לו שם, אלא לימוד התורה לשמה, ללא שום תכלית.
וכן יעשו גם בהתוועדות זו, וכל הרוצים ירשמו את שמם בצירוף שם האם על פיתקא בפני עצמה, ויצרפו מיד את הסכום, או שירשמו על פתקא שני' את סכום נדבת לבם הטהור, ועד – מעצם הלב.
וענין זה ימשיך ברכת הצלחה בלימוד התורה, הן בלימוד התורה של עצמו, והן בלימוד התורה שילמדו אחרים ע"י הממון שלו,
– כמבואר בתניא ש"הואיל ובמעות אלו הי' יכול לקנות חיי נפשו . . הרי נותן חיי נפשו לה'" –
וכיון ש"תלמוד מביא לידי מעשה"רסא, אזי נכלל בהצלחה בלימוד התורה גם הצלחה בקיום המצוות.
וכאמור לעיל – שכללות העבודה תהי' באופן של "והלכת בדרכיו", "ולדבקה בו", ועי"ז יפעלו להיות "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד", ובמילא – "לא תעשון אתי", שלא תהי' שום מציאות אחרת, כיון ש"אין עוד מלבדו"; וישנו הענין ד"עולותיך ושלמיך", אלא שזהו באופן ד"וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך",
וכפי שממשיך בסיום הענין: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי" – "אזכיר" דייקא (כמבואר במפרשיםרסב הדיוק במש"נ "אזכיר", ולא "תזכיר"), כיון שעומד בדרגא כזו שהקב"ה מדבר בו, כמ"ש "אדנ-י שפתי תפתח", ע"ד שמצינו במשה רבינו (ועד"ז במשה שבכל אחד ואחדרסג), מקבל התורה הראשון, ש"שכינה מדברת מתוך גרונו"רסד – אזי"אבוא אליך וברכתיך", ועד לברכה כפשוטה, למטה מעשרה טפחים, בבני חיי ומזוני רויחי.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לחלק את הפתקאות עבור המגבית.
אח"כ צוה כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן ניגון הכנה. ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הרביעית – פעם אחת). "ניע זשוריצי כלאָפּצי".
לאחרי אמירת ברכה אחרונה – התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "כי בשמחה תצאו"].
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור