סי' כ"ה ס"ב ואילך

סי' כ"ה ס"ב ואילך

מצות ציצית היא תדירה, שנוהגת בין בחול בין בשבת ויום טוב, ותפילין אינן נוהגין בשבת ויום טוב, ותדיר קודם לשאינו תדיר וכו'. אם תפילין מזומנים בידו ואין מזומן עדיין לפניו הטלית, א"צ להמתין על הטלית כדי להקדימו להנחת תפילין, אלא יניח תפילין מיד וכשיביאו לו טלית יתעטף בו, מפני שאין משהין את המצוה. אע"פ שיש לומר שיעשה אח"כ המצוה יותר מן המובחר, מצוה בשעתה חביבה.

א. מקור הדברים הוא במג"א סק"ב על פסק הרמ"א דא"צ להמתין לטלית כשיש לפניו תפילין, וז"ל: וכן הוא ביבמות דף ל"ט כל שהויי מצוה לא משהינן, אע"פ שי"ל¹ שיעשה אח"כ המצוה יותר מן המובחר, וכן הוא בילקוט ויקרא סוף דקכ"ט, חביבה מצוה בשעתה, ע"ש ובמנחות דף ע"ב, עכ"ל.

וכבר הקשו² שדברים אלו נסתרים לכאורה ממה שפסק רבנו לקמן סצ"ד ס"ה לענין הבא מן הדרך ואינו יכול להתפלל מעומד, וז"ל: כדי לקיים מצוה מן המובחר נכון הוא שימתין עד שיגיע למחוז חפצו להתפלל שם מעומד וכו', ואין בזה משום אין מחמיצין את המצוות וזריזין מקדימין למצוה, כיון שמתכוון כדי לקיים מצוה מן המובחר, עכ"ל. וזהו כדעת תה"ד (סי' ל"ה) שלא אמרו זריזין מקדימין למצוות במקום שאם יאחר המצוה יוכל לקיימה יותר מן המובחר. ולכאורה הדברים סותרים זה את זה.

והיה אפשר ליישב ע"פ המצויין במ"מ לסצ"ד שם לשו"ת חכם צבי סי' ק"ו (כצ"ל³, והנדפס סי' ר' הוא ט"ס, ובמ"מ וציונים לא הרגיש בזה), ושם נתבאר דיש חילוק בדבר, דבמקום שאם ימתין יקיים מצוה זו עצמה יותר מן המובחר, בזה אנו מורים לו להמתין, אבל אם ההידור העתיד לבוא הוא במצוה אחרת, הרי קיום מצוה זו בשעתה קודם לקיום מצוה אחרת מן המובחר⁴. ועפ"ז אתי שפיר, דהא דיתפלל מעומד הוא הידור בגוף מצות תפלה, ולכן ימתין, משא"כ הקדמת טלית לתפילין לכאורה אינה שייכת לקיום מצות תפילין מן המובחר, ואינה אלא כדי להקדים מצוה התדירה, והלכך במקום שאין לפניו טלית מצות תפילין קודמת. כן הוא ביאור הדברים ע"פ פשוט⁵.

אבל לכאורה אין די בזה, כי מלשון רבנו כאן לא משמע כלל דהא דאין משהין את המצוה הוא משום שההידור העתיד לבוא אינו בגוף מצוה זו, ואדרבה נראה להיפך, שהרי כתב "שאין משהין את המצוה אע"ג שי"ל שיעשה אח"כ המצוה יותר מן המובחר" בה"א הידיעה, היינו אותה מצוה, ומשמע דס"ל שסדר המצוה אף הוא הידור בגוף המצוה, והקדמת הטלית זהו קיום מצות תפילין מן המובחר, ומ"מ כללא כייל שלעולם אין משהין את המצוה אע"פ שיעשה אותה אח"כ מן המובחר (ולאידך גיסא בסצ"ד כתב "מצוה מן המובחר" סתם, אע"ג דהתם ודאי הוא הידור בגוף המצוה, וצ"ע).

ולבד זאת, הרי במג"א למד כן ממה שאמרו ביבמות כל שהויי מצוה לא משהינן, ואמרו כן לענין יבום, דאם תלה א' האחין בגדול עד שיבוא ממדינת הים אין שומעין לו דשהויי מצוה לא משהינן, והתם הוי הידור בגוף מצוה זו דמצוה בגדול, ואעפ"כ אין משהין. וכן מה שהביא מילקוט דחביבה מצוה בשעתה⁶, הא מיירי שם להדיא כשהוא עתיד לקיים מצוה זו עצמה מן המובחר, כדאיתא שם גבי קרבן עולה ויורד, א"ר יהודה חביבה מצוה בשעתה, שמיד הוא מביא עשירית האיפה ואין ממתינין לו עד שיעשיר ויביא כשבה או שעירה. וכן אמרו שם לענין ערכין, חביבה מצוה בשעתה, שמיד הוא מביא סלע ואין ממתינין לו עד שיעשיר ויביא חמישים סלעים⁷.

ב. וביישוב סתירה זו י"ל, דהנה בכללות ענין הזריזות במצוות יש לחקור כמה חקירות: (א) אם הוא הוראה כללית להגברא שצריך להזדרז בעשיית המצוות, או שהוא הידור בכל מצוה בפ"ע. (ב) אם הוא ענין חיובי שצריך להזדרז כל מה שאפשר בקיום המצוה, או שהוא ענין שלילי שאין להשהות מצוה שאפשר לעשותה. והרבה דברים יש לתלות בחקירות אלו (ועיין באנציקלופדיה תלמודית בערכו שנראה שלא הבחינו בין הדברים⁸, ואכ"מ). ונראה בשיטת רבנו שב' חקירות אלו תלויות זו בזו, ותרווייהו איתנהו, אלא שמחולקים בגדריהם. והם הם שני הלשונות שמצינו בדברי חז"ל בענין זה, דכשאמרו בלשון חיוב זריזין מקדימין למצוות הוא הוראה להגברא שיש להזדרז בקיום המצוה, וכשאמרו בלשון שלילה שהויי מצוה לא משהינן (כהא דיבמות הנ"ל) הוא דין בקיום המצוה שאסור להשהותה וכמשי"ת.

דהנה כתב המאירי יומא כ"ה ע"ב וז"ל: כל היום כשר למילה שנאמר וביום השמיני וכו', ומ"מ ראוי לזריזים להקדים בה בשחרית שלא יראה כמתרשל בה מצד חמלתו על הבן, ולאחוז בדרכי האבות שנאמר עליהם בכיוצא בה וישכם אברהם בבוקר, עכ"ל. ומשמע דס"ל שאין זה חיוב גמור אלא הידור שראוי לנהוג בו, וכן משמע פשט הלשון "זריזין מקדימין למצוות", שאין זה חיוב אכו"ע אלא הנהגה ראויה לזריזין (וראה מ"ש בדעתו באנציקלופדיה תלמודית שם).

וכן הוא להדיא דעת רבנו בקו"א לסי' תל"א, שהקשה על מה שקבעו חכמים זמן לבדיקת חמץ בתחלת הלילה ומשום זריזין מקדימין כדמשמע מפסחים ג' ע"א, וז"ל רבנו שם: וקשה למה תקנו חז"ל לכל ישראל שיבדקו אור לי"ד ועשו את כולם זריזים, מה שלא עשו כן בכל המצוות שיתקנו שכולם יהיו זריזים לקיימן בתחלת זמנן, אלא ודאי דכל המצוות הקבועים להם זמן וכו' כגון תפלה כנגד תמידין, כיון שיש לסוף זמן עשייתה זמן קבוע כגון חצות לתפילת השחר צאת הכוכבים לתפילת המנחה, א"צ לקבוע זמן לתחלת עשייתן שיעשו אותן דוקא בתחלת זמנן, דכיון שיש לסוף עשייתן זמן קבוע לא אתו למיפשע, אבל בדיקת חמץ שא"א לקבוע זמן לסופה שהרי עד סוף הפסח חייב לבדוק כו', לכך הוצרכו לתקן זמן קבוע לתחילתן, עכ"ל. העולה מדברי רבנו, דס"ל דבעלמא דין זריזין מקדימין לא הוי חיוב ואינו מדיני המצוה (כנ"ל מדברי המאירי), אלא שבמקום שאין זמן קבוע לסוף המצוה תקנו חכמים לכל ישראל לדיימה בתחלת זמנה דחיישינן דילמא אתי למיפשע.

וומעתה י"ל כעין זה גם במצוות שחיובן מן התורה, דכל מצוה שהתורה קבעה זמן לעשייתה, הרי פשוט שזמן זה המוגבל הוא לכתחילה, ובודאי לא חייבה התורה את האדם להקדים, דא"כ למאי נפק"מ קבעה תורה זמן, אלא שראוי לו לאדם להיות מן הזריזין ולעשותה מיד, והו"ע זריזין מקדימין למצוות. אבל במצוות שאינן תלויות בזמן, כגון הא דיבום⁹ והנך דקרבן עולה ויורד וערכין, שבהם לא קבעה תורה זמן, בזה מוטל חיוב גמור על כל ישראל לקיימן מיד בתחלת זמנן ולא להשהותן, וזהו שאמרו שהויי מצוה לא משהינן (ולא רק זריזין מקדימין למצוות דקאי אזריזין דוקא כנ"ל)¹⁰. וגם כשאמרו חביבה מצוה בשעתה בהכי קמיירי (עיין באנציקלופדיה תלמודית בערכו ותמצא שלא הובא לשון זה אלא במצוות שאין זמן קבוע לסופן ולכן חיוב גמור לקיימן מיד בתחלת זמנן¹¹).

והשתא נחזי אנן בעניננו, דהנה מצות תפילין אין זמנה קבוע, דמן התורה זמנה ביום ובלילה, ומצותן להיות עליו כל היום, ודמי להנך דיבום וערכין וכו' דקיי"ל בהו שהויי מצוה לא משהינן, וחיוב גמור הוא, ובכה"ג אין משהין את המצוה אפי' כשיוכל לעשותה אח"כ בהידור יותר (וזהו שהזכיר כאן רבנו חביבה מצוה בשעתה, שגם לשון זה בכה"ג מיירי כנ"ל). משא"כ מצות תפלה שיש סוף זמן לקיומה, חצות לתפלת השחר וצאה"כ למנחה וכו' כנ"ל, בזה אין חיוב אלא הוראה לזריזין להקדים, והלכך במקום שאם יאחר המצוה יוכל לעשותה בהידור יותר אנו מורין לו להמתין כדי לקיים מצוה מן המובחר.

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org