קנין ה"ווארט" ושטר ה"תנאים"

קנין ה"ווארט" ושטר ה"תנאים"

בשעה שהתקינו את כתיבת שטר ה"תנאים", לא היו רגילים לכתבו מיד כשנתרצו להינשא זה לזו, כי אם משך זמן אחר כך, אחרי שסיכמו ביניהם שני הצדדים את כל פרטי הנדוניא (שהרי גם פרטי הנדוניא כלולים בשטר התנאים, כדלקמן פרק הבא), והוא משך זמן לפני קביעות זמן החתונה.

אמנם כבר בתקופת ימי הראשונים הונהג, אשר מיד כשנתרצו להנשא זה לזו, בעת השידוכים, רגילים היו לפעמים לעשות קנין התחייבות ביניהם, שינשאו זה לזו. אחר כך הונהג, שבעת קבלת "קנין" זה, לפעמים היו גם רושמים בינם "ראשי פרקים" על הסכם זה.

מנהג זה הובא לראשונה בתרומת הדשן (סוס"י רז): "קבלו קנין סודר שינשאו יחד, קרוב הדבר שלא עלה על דעתם מעולם שיגמרו הקידושין על ידי חליפין, אלא קנו זה מזה שלא יחזרו בהן, כמו שעושים כמה פעמים שקונין זה מזה על ידי סודר דברים שאין הקנין נתפס עליהן, וכן נמצא במיימון סוף פ"ה דהלכות מכירה דנוהגין בהרבה מקומות לעשות קניין בסודר דברים שאין לקניין טעם בהן ... כדי להודיע, שמה שאמר וקבל עליו לעשות אינו בדרך שחוק והיתול".

וכוונתו בזה היא מה שמבואר ברמב"ם (הל' מכירה פ"ה הי"ג): "קנין זה שנהגו להקנות באלו הדברים אינו מועיל כלום, אלא להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק ומהתל אלא שגמר בלבו ואחר כך אמר".

ומנהג כתיבת ה"ראשי פרקים" מובא בט"ז (סי' נ ס"ק יב): "כל שעשו קנין תחלה בפני עדים וכתבו ראשי פרקים כנהוג ... כאומר בפירוש שיכתבו התנאים, ואם כן יכולים לחזור".

ואפשר שזאת היא גם כוונת הדברים בשוע"ר (סי' תמד סט"ו): "הסעודה שעושין כשהחתן משלח סבלונות לכלתו שקורין אותה סעודת קנין". והמקור הוא במ"א שם ס"ק ט: "ובמדינות אלו ששולחין זמן רב קודם החתונה ועושין סעודה שקורין סעודת קנין".

וכן הובא בשוע"ר (סי' תצג ס"א): "ומותר גם כן לעשות סעודה לאחר השידוכין", שכנראה גם כאן הכוונה לסעודת ה"ווארט" וה"קנין", שגם אז נהגו בזה לפעמים¹.

והטעם שעושין קנין זה בעת ה"ווארט", אף שהוא קנין דברים ואינו מועיל², כבר הובא לעיל מהרמב"ם ותרומת הדשן, שהוא רק כדי להודיע שגומר בלבו ואינו כמשחק ומהתל. ומבואר יותר בבית שמואל (סי' נא ס"ק י): "וצריך לומר הא שעושים קנין במדינות פולין מן בעלי הדברים אינו אלא לאמת הדברים". והיינו שיבין כל צד שסומכים עליו בזה, ועליו לקיים זאת מצד הבטחתו, אף שהקנין אינו מועיל.

ואף שאין לחייבו בדין מחמת קנין זה גרידא, מכל מקום נהגו בזה, כדי להודיע שגומר לבו לזה באמת.

*

בדורות האחרונים התחילו להסתמך יותר על קנין ה"ווארט", שעושין מיד כשמתרצים להינשא זה לזו, ועל כתיבת ה"ראשי פרקים" שרושמים לפעמים מיד בעת גמר השידוכים, ואילו את שטר התנאים הנהיגו לכתוב קרוב יותר לזמן החתונה, כנזכר בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' קכז): "בזמן הזה שנתפשט מנהג לכתוב ראשי פרקים, ואין כותבים תנאים אלא קודם החופה".

וכן הנהיג כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע בנישואי בנותיו: א) חתונת כ"ק אדמו"ר זי"ע התקיימה בי"ד כסלו תרפ"ט, ושטר התנאים נכתב כשבוע לפני החתונה – בו' כסלו. ב) חתונת חדב"נ הרמ"מ הורנשטיין התקיימה ביו"ד סיון תרצ"ב, ושטר התנאים נכתב כמה שבועות לפני החתונה – בל"ג בעומר תרצ"ב.

אחר כך, בזמן נשיאותו של כ"ק אדמו"ר זי"ע, התקין לאחר את כתיבת שטר תנאים עד ליום החתונה עצמו, כנזכר גם באגרת שכתב בד' מ"ח תשי"ג (אגרות קודש ח"ז אגרת א'תתפו): "מה שכתב במכתבו שבדעתו לכתוב תנאים ביום החתונה, הנה אין מקום לספק, ונכון לעשות כן".

וכמדומה הכוונה בזה, שמיד בתחלת הנשיאות, בשנים תש"י-יב, הורה לאחדים לכתוב את התנאים ביום החתונה, ועל פי זה כתב החתן שלפנינו שבדעתו גם הוא לעשות כן, ועל כך השיבו כ"ק אדמו"ר זי"ע "אין מקום לספק, ונכון לעשות כן".

אחר כך בשנים תשי"ד-טו הורה כן לכמה חתנים³, וכן הונהג אז הדבר להיות כמנהג קבוע בחב"ד.

*

על פי האמור לעיל, בפרק זה ושלפניו, יוצא אם כן, שהן קנין ה"ווארט" שאנו נוהגים בעת גמר השידוכים, והן שטר ה"תנאים" שאנו נוהגים ביום החתונה (שלא נזכר בהם הקנס והחרם), שניהם אינם אלא "קנין דברים", שאינם מועילים אלא כדי "לאמת הדברים", כדי "להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק ומהתל, אלא שגמר בלבו".

ויתירה מזו יתבאר לקמן פרק ‎י, שבעת כתיבת התנאים שביום החתונה, הכלה אינה מופיעה כלל, ועיקר ה"קנין" שמקבלים הוא על הנדוניא, ועיקר ה"קנין" שמקבלים מהחתן הוא על חיובי ה"כתובה" שכותבים באותה שעה, ואילו על עצם ההתחייבות להינשא זה לזו מסתמכים רק על ה"קנין" שעשו בעת ה"ווארט", ועתה ביום החתונה לא ניתוסף כלום להתחייבות זאת.

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org