בס"ד. אחרון של פסח, ה'תשי"ט

בס"ד. אחרון של פסח, ה'תשי"ט

(הנחה בלתי מוגה)

כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות^א, והיינו, שביצי"מ היתה התחלת ומעין הנפלאות שיהיו לעתיד לבוא. דהנה, בהגאולה דיצי"מ היו כמה מדריגות, וכמשנת"ל^ב שהתחלת הגאולה היתה בלילה, כמ"ש^ג ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, ואח"כ הי' עיקר הגאולה ביום, כמ"ש^ד בעצם היום הזה, אך גם אז לא היתה עדיין גאולה שלימה, עד לשביעי של פסח שטבעו המצריים בשעת קי"ס, וכמ"ש^ה ויושע הוי' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים, שאז דוקא היתה הישועה האמיתית, כי, בימים הקודמים לא היתה עדיין שלימות הגאולה, לפי שהיתה אימת מצרים עליהם, שהרי המצריים רדפו אחריהם, ורק בשש"פ היתה שלימות הגאולה^ו. וזהו כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, שדוגמת המדריגות שהיו ביצי"מ, יהיו ג"כ כמה בחי' ומדריגות בהגאולה העתידה, וכמ"ש^ז והחרים וגו' והניף ידו על הנהר בעים רוחו, ושלימות הגאולה העתידה היא דוגמת שלימות הגאולה דיצי"מ שהיתה בשעת קי"ס.

ב) אמנם^ח לפי זה יפלא מדוע אין אומרים הלל שלם בימים האחרונים דפסח^ט, והרי ההפרש בין הלל שלם לחצי הלל אינו רק הפרש בין חצי לשלם, אלא הוא הפרש בעיקר הענין, שחצי הלל הוא רק מנהג^ט, ולכן אין מברכין עליו. ובפע"ח^י מבאר הטעם שזהו לפי שישראל היו אז בקטנות. וצריך להבין איך זה מתאים עם הנ"ל שבשש"פ היתה שלימות הגאולה, ובפרט ע"פ הידוע שהיו אז הגילויים היותר נעלים, כמ"ש^יא ויולך הוי' את הים ברוח קדים גו', בחי' קדמונו של עולם^יב,וכתיב^יג ואתם תחרישון, ואיתא בזהר^יד בעתיקא תליא מילתא, ואיך שייך לומר שהיו אז בקטנות.

ומבואר בזה^טו, שמצד למעלה היו אז באמת גילויים היותר נעלים, גילוי בחי' עתיקא, אבל מצד המקבלים הרי בנ"י היו אז בקטנות. ועד"מ האב המשתעשע בבנו הקטן, הנה אף שמצד האב ישנו גילוי תוקף האהבה שמנשקו ומחבקו ונוטלו על זרועותיו, מ"מ, התגלות האהבה אצל הבן הקטן היא בענינים קטנים לפי אופן קטנות הבן, והיינו, שבבנו הגדול מתגלית האהבה בענינים גדולים, אבל בבן הקטן, הנה עם היות שמצד האב ישנו תוקף האהבה, הרי היא באה ומתגלה בענינים קטני הערך. ועד"ז יובן בענין יצי"מ וקי"ס, שעם היות שמצד למעלה היו אז גילויים היותר נעלים, מ"מ, להיות שישראל היו אז בקטנות, היו כל ההמשכות בהעלם, והיינו שהגילוי הי' לפי ערך המקבל. ולכן אין אומרים אז הלל שלם, כי, אמירת הלל הו"ע הגילוי, שזהו"ע האמירה והדיבור, וגם הלל מלשון בהילו נרו^טז, שהו"ע ההילול והשבח בכדי להמשיך מהעלם לגילוי, ולכן, בשש"פ שאז האור הוא בהעלם, אין אומרים הלל שלם.

ג) וביאור הענין^יז, דהנה כתיב^יח לבבתני אחותי כלה, דקאי על ספירת המלכות, כנסת ישראל, וכן כל נשמה ונשמה בפרט, שנקראת בשם לב. והיינו, שענין הלב הוא הממוצע בין המוח לכבד ושאר האברים, שהלב מקבל דם מהמוח ומשפיע להכבד ושאר האברים, דלבא פליג לכל שייפין^יט, ואופן הקבלה וההשפעה הוא ע"י ב' התנועות שבלב, שהו"ע דפיקא דלבא, שבתחילה נפתח הלב ומקבל מהמוח, ואח"כ נכווץ ונסגר הלב ועי"ז משפיע להכבד ושאר האברים. ועד"ז יובן בספירת המלכות שיש בה ג"כ ב' תנועות אלו, שמצד פתיחת המלכות הרי היא מקבלת את האורות העליונים, שזהו שנקראת בשם כנס"י^כ, ע"ש שכונסת ואוספת בתוכה האורות העליונים הנקראים בשם ישראל דלעילא, ומצד הכיווץ שבמלכות הרי היא משפעת לבי"ע. והנה, אופן השפעת האורותהעליונים לבי"ע ע"י המלכות אינו בדרך מעביר, אלא באופן שהמלכות קולטת בתוכה את האורות העליונים, ונעשים כמהות המלכות, ואז היא משפעת בבי"ע. וכמובן ממשל הלב, שההשפעה שהלב מקבל מהמוח נמשכת בהלב בפנימיות, עד שנעשה מהות לב, ואחרי שנעשה מהות לב, אזי נשפע לכל אברי הגוף. וכמו"כ יובן בהממוצע דספירת המלכות, שהאורות העליונים נעשים כמהות המלכות, ואז הם נשפעים בבי"ע. ומזה מובן, שבחי' המקבל שבמלכות הוא למעלה מבחי' המשפיע, וכידוע בענין ואמונה כל זאת וקיים עלינו^כא, שבחי' ואמונה שהוא המקבל דמלכות הוא למעלה מבחי' וקיים עלינו שהוא בחי' המשפיע שבה. וכמו"כ הוא בכל נשמה ונשמה בפרט שנקראת ג"כ בשם לב, שהנשמה מקבלת המשכת האורות והגילויים שלמעלה, ומשפעת להעולם, וכמו שאומרים בנוסח הברכות אלקינו מלך העולם, דבכדי שיהי' ברוך מלשון המשכה, הנה בתחילה הוא אלקינו, כחנו וחיותינו, שהאלקות נשפע בנשמות, והוא בחי' המקבל דנשמות, ואח"כ מלך העולם, שהו"ע ההשפעה בכל העולם. וענין זה הוא ג"כ ע"י ב' התנועות דפתיחה וכיווץ, שאופן קבלתה מאלקות הוא ע"י הפתיחה וההתרחבות שבה, ואופן השפעתה לעולם הוא מצד הכיווץ שבה שהיא מכווצת בהגוף ונה"ב. ובפרטיות יותר, הנה השפעת הנשמות בעולם היא בב' ענינים. ענין הא' הוא, שהנשמה מבררת את הגוף ונה"ב וחלקו בעולם ועי"ז גם כללות העולם. וענין הב' הוא, שע"י קיום המצוות שנתלבשו בגשמיות, ציצית בצמר ותפילין בקלף, הרי היא משפעת אלקות בגשמיות העולם.

והענין בזה, דהנה, בכדי שהנשמה תשפיע אלקות בעולם הרי זה דוקא ע"י עבודת המדות, היינו שתהי' התעוררות המדות דנה"א, וכמשנת"ל שלא מספיק עבודת המוחין, אלא צריך להיות הרגש המדות דוקא, וכמו שאנו רואים במוחש שאפשר שתהי' ההשגה בטוב ומ"מ לא יהי' נוגע לפועל כלל, והיינו, מלבד הטעם שנת"ל שזהו לפי שהמוחין הם רוחניים יותר, ולכן אין זה שייך אל הפועל כ"כ כמו התעוררות המדות שהם קרובים יותר למחדומ"ע, הנה עוד זאת, כיון שהתכלית הוא בירור נה"ב, והנה"ב עיקרו מדות, לכן אי אפשר לבררו ע"י השכל (מיט שכל קען מען אים ניט נעמען), כיון שבשכל אין לו הרגש (געפיל), כי אם ע"י המדות דוקא. והיינו, דעם היות שגם בנה"ב יש מוחין, וכמ"ש^כבוייצר בתרי יו"דין, כיון שגם בנה"ב יש כל עשר כחות הנפש, מ"מ, עיקרו של נה"ב הוא מדות, וגם המוחין שבו הם רק בשייכות אל המדות, ולכן הנה בכדי לפעול על נה"ב (צו דערנעמען אים) הרי זה ע"י המדות דנה"א דוקא, שהמדות הם בחי' רוח, ורוח משכנו בלב^כג. וזהו טעם נוסף שהנשמה נקראת בשם לב, כי עיקר עבודתה הוא בהמדות שבלב, שעי"ז דוקא פועלים בירור נה"ב. [וכשם שבפירוש הא' הרי ענין הלב הוא ממוצע, כך גם בפירוש זה, שבבחי' הרוח כתיב^כד רוח האדם היא העולה למעלה ורוח הבהמה היא היורדת למטה^כה]. והגם שיש גם עבודה בנשמה כפי שהיא מצד הנשמה עצמה, והוא בחי' נשמה שלמעלה מבחינת רוח, כמבואר בקונטרס העבודה^כו, הנה ענין זה הוא דוקא לאחרי שעבד עבודתו בבחי' רוח, בבירור המדות דנה"ב, שרק אז יכול לעבוד עבודתו בבחי' נשמה, שזוהי עבודת הנשמה מצד עצמה, אבל בתחילה צ"ל העבודה דבחי' רוח דוקא. אמנם, העבודה דהתעוררות המדות צריכה להיות קשורה עם ענין המוחין, שהרי אם תהי' העבודה במדות בלבד לא יוכל לפעול על הנה"ב, כיון שאין תוספת כח לנה"א על נה"ב, שהרי גם בנה"ב יש מדות, ועוד זאת שיש בה גם מוחין, ובכדי שיוכל לפעול על נה"ב צריך להיות גם השגה, אלא שצריך להבטיח (באַוואָרענען) שתהי' השגה ששייכת למדות, וגם, שההשגה לא תשאר במוחו, אלא שיבוא מזה התעוררות המדות. וכמבואר בתניא^כז שלא מספיק האהבה הטבעית, אלא צריך לעורר את האהבה ע"י ההתבוננות וההשגה שעי"ז תהי' האהבה בגילוי, ודוקא ע"י התגלות האהבה תהי' לו חיות בקיום המצוות, וכמ"ש בתניא^כח שהאהבה היא שרש כל רמ"ח מ"ע וממנה הן נמשכות ובלעדה אין להם קיום אמיתי כי המקיימן באמת הוא האוהב את שם ה' כו', וכן הוא גם במדת היראה שהיא שרש לשס"ה ל"ת.

ד) והנה נוסף על ב' התנועות דפתיחה וכיווץ שישנם בלב בתמידות, שהו"ע דפיקא דליבא, הנה בכללות יותר ישנם גם ב' תנועות אלו בזמנים שונים, שלפעמים לבו פתוח ולפעמים לבו בכיווץ. וכמו במוח, שלפעמים יש מצב של פתיחת המוחין, ולפעמים יש מצב של טמטום המוח, וכמו"כ גם בלב, שלפעמים לבו פתוח, ואז מדותיו הםבגדלות, ולפעמים לבו בכיווץ, ואז מדותיו הם בקטנות, ועד שלפעמים לבו אטום לגמרי, שהו"ע טמטום הלב. והנה, טמטום המוח גרוע יותר מטמטום הלב, כי, כאשר מוחו מטומטם אזי אין גילוי אור בנפשו כלל, גם במוחין, משא"כ בטמטום הלב, הנה הגם שאין בו התעוררות המדות, מ"מ, מאיר בו ענין האמונה שישנו בכאו"א מישראל מצד הארת הנשמה שלמעלה, דמזלייהו חזי^כט, וממנה מבריק מתנוצץ ומאיר גם בהנשמה שלמטה האמונה בהוי', והארה זו שמצד עצם הנשמה היא בלב דוקא, ולכן גם כאשר הלב הוא אטום ואין בו התעוררות המדות, מ"מ, יש בו האמונה שבאה מצד התקשרות עצם הנשמה בהעצמות. וכמו שהי' במצרים, דאף שלא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה^ל, דענינו של משה הוא ע"ש מן המים משיתיהו^לא, שהוא משמיטה ראשונה^לב, ונמשך גם בשמיטה זו בכדי להאיר כו', שזהו"ע דלה דלה^לג, שהי' דולה ומשקה וממשיך גילוי אלקות בעולם, אך מצד הקוצר רוח לא שמעו אל משה, ומ"מ כתיב^לד ויאמן העם, שהאיר אצלם הענין דאמונה פשוטה, ובזכות האמונה נגאלו ממצרים^לה. וזהו"ע הקטנות שהיתה בשעת יצי"מ, שהו"ע האמונה, שנקראת בשם קטנות, לפי שאין בה גילוי אור השכל והמדות כלל, כי אם אמונה פשוטה בלבד, אבל מ"מ הרי האמונה היא מצד העצם, וכמשל הנ"ל מאב המשתעשע עם בנו הקטן, שמצד האב ישנו גילוי תוקף האהבה שמנשקו ומחבקו כו', אלא שמצד הבן הרי זה בא בעניני קטנות, וכך גם ביצי"מ, שהאמונה היא מצד עצם הנשמה שמקושרת בעצמות כנ"ל, אלא שבאה בעניני קטנות שאין בהם גילוי אור, ולכן אומרים אז חצי הלל. אמנם, כשם שבמשל הנ"ל ישנו גם הענין שהאב מחנך את בנו הקטן לשכל טוב ולמדות טובות, הנה כמו"כ הוא ביצי"מ, שמהקטנות באו אח"כ לקבלת התורה, ועד לחודש תשרי, שבחג הסוכות וגם בשמע"צ אומרים הלל שלם.

ה) אמנם ביאור זה אינו מספיק עדיין לבאר שביצי"מ הי' מעין הגאולה העתידה, שהרי בגאולה העתידה יהי' הגילוי לא רק מצד למעלה, אלא באופן שיהי' בגילוי גם למטה בהמקבל. אך הענין הוא, שנוסף על ענין הקטנות כפשוטו (כנ"ל), יש ענין נעלה יותרבקטנות, שקאי על כללות ענין המדידה וההגבלה, גם המדידה היותר רחבה, שכל זה נקרא בשם קטנות, דכיון שזהו"ע שבמדידה, הרי יש ענין שגדול ממנו. וכידוע ביאור הטעם שעשו נקרא גדול ויעקב נקרא קטן, כמ"ש^לו ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול גו' ותלבש את יעקב בנה הקטן, דלכאורה, מצד ענין הבכורה הרי האמת היא שיעקב הוא הבכור, לפי שנוצר מטפה ראשונה, כמשל השפופרת^לז, ובפרט לאחרי שעשו מכר את הבכורה ליעקב הרי גם בגילוי נעשה יעקב הבכור, וא"כ, למה נקרא עשו בשם גדול ויעקב בשם קטן. ומבואר בזה, שענין זה הוא מצד שרשם, דשרש עשו הוא בתהו, ושרש יעקב הוא בתיקון, וההפרש בין תהו לתיקון הוא, שבתהו היו אורות מרובים וכלים מועטים, ובתיקון יש אורות מועטים וכלים רחבים, והיינו, שבתהו האורות בלתי מוגבלים, וע"ש זה נקרא עשו בשם גדול, ובתיקון האורות הם במדידה והגבלה, שהכלים מודדים ומגבילים את האורות, ומצד ענין ההגבלה נקרא יעקב בשם קטן. וזהו ג"כ מ"ש במד"ר (פ' שופטים^לח) משל למלך שהיו לו בנים הרבה והי' אוהב את הקטן יותר מכולם כו', כך אמר הקב"ה מכל האומות שבראתי איני אוהב אלא לישראל, שנאמר^לט כי נער ישראל ואוהבהו. וצריך להבין, מהו הטעם שגבי הקב"ה נקראים ישראל בשם קטן. אך הענין הוא, שזהו מצד שרשם בעולם התיקון שהוא בהגבלה, כנ"ל. וזהו ג"כ ענין החודש הזה לכם^מ, וכמארז"ל שישראל מונין ללבנה^מא, גדול מונה לגדול וקטן מונה לקטן^מב, ליקרו צדיקי בשמך, יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן^מג, שכל זה הוא מצד הגבלת התיקון כנ"ל.

והנה אע"פ שהתיקון נקרא בשם קטנות, מ"מ, עיקר הכוונה הוא בתיקון דוקא, שזהו מ"ש^מד ואוהב את יעקב, וכמ"ש^מה לא תהו בראה אלא לשבת יצרה, והיינו, שאין הכוונה ברצוא וכלות הנפש, אלא הכוונה היא בקיום המצוות למטה דוקא, שהמצוות הם מהתיקון, ונקראים ג"כ בשם קטנות מצד ההגבלה שבהם, וכמו תפילין שצריכים להיות אצבעיים עלאצבעיים כו', ועד"ז בכל המצוות (כמארז"ל^מו הוקשה כל התורה לתפילין) שיש בהם הגבלה כו'^מז, ולכן נקראים בשם קטנות. ואעפ"כ הנה עיקר הכוונה היא בקיום המצוות למטה בהגבלה דוקא. וטעם הדבר הוא, לפי שההגבלה שבמצוות אינה אמיתית ענין ההגבלה. וע"ד המבואר^מח בענין לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה^מט, שעם היותה דרך קצרה, מ"מ יש בה כל האריכות, דהנה, יש אופן בהשפעת השכל מרב לתלמיד, שכאשר השכל אינו לפי ערך התלמיד, אזי מסלק הרב את עיקר השכל, ומשאיר רק השכל המועט השייך להתלמיד. וכמו בצמצום הראשון שסילק אורו הגדול ונמשך רק האור ששייך לעולמות. אמנם ענין הדרך קצרה אינו כפי שהוא בצמצום הראשון, כי אם, שבדרך קצרה ישנו כל הפנימיות, אלא שהוא בהעלם, ולכן אחרי ארבעין שנין קאי אדעתא דרבי'^נ, לפי שבשכל הנשפע ישנו בהעלם כל הפנימיות. וע"ד משנה ברייתא ותוספתא, שכל האריכות שבברייתא ותוספתא ישנה בהעלם בקיצור המשנה, וכמו"כ בענין תושבע"פ ותושב"כ, שבתושב"כ יש בהעלם כל האריכות דתושבע"פ, כמאמר^נא מי איכא מידי דלא רמיזא באורייתא. וזהו"ע הגבלת התיקון וההגבלה שבתומ"צ, שבהגבלה זו יש בהעלם כל הפנימיות. וזהו ג"כ מ"ש באור תורה להמגיד^נב בפירוש לעולם ישנה כו' בדרך קצרה, שדרך קצרה קאי על עקודים, כי בעקודים ישנו כל האור בבחי' נקודה, ומזה נמשך גם ההגבלה בתיקון, וכידוע ששרש התיקון בעקודים הוא למעלה משרש התהו, והיינו, שבעקודים נרגש פנימיות הכוונה בהתיקון דוקא. וזהו ג"כ ענין החודש הזה לכם, כדאיתא במדרש^נג שעי"ז זוכים לכל המועדים והמצוות שנאמר בהם לכם, ולכאורה אינו מובן למה תלוי בהחודש הזה לכם דוקא. אך הענין הוא, דענין החודש הזה לכם הו"ע הקטנות, שקטן מונה לקטן, שבקטנות זה נמצא כל הגדלות, וכנ"ל בענין הדרך קצרה.

וזהו גם ענין הקטנות שהי' במצרים, שבקטנות זה הי' בהעלם כל הפנימיות, וכמו הדרך קצרה שאח"כ קאי אדעתא דרבי'. וזהו מ"ש ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה^נד, אעלה אתכם מענימצרים גו' אל ארץ זבת חלב ודבש^נה, וידוע אשר חלב ודבש בעבודה הו"ע אהבה רבה ואהבה בתענוגים^נו, הנה כל זה הי' בהעלם גם בהיותם במצרים בקטנות, ואח"כ בא בגילוי.

ו) אמנם גם ביאור זה אינו מספיק עדיין לבאר מ"ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, שביצי"מ הי' מעין הגילוי דלעתיד, שהרי לעתיד יהי' נחלה בלי מצרים^נז, בלי הגבלות כלל. אך הענין הוא, שיש ענין נעלה יותר בקטנות, שזהו מ"ש^נח אחות לנו קטנה, ואיתא במדרש^נט אומות העולם אומרים אנו חוטאין וישראל אינם חוטאים בתמי', אמר להם הקב"ה, אחות לנו קטנה, מה קטן זה כל מה שהוא עושה אין ממחין על ידו למה שהוא קטן, כך כל מה שישראל מתלכלכין כל ימות השנה בעונותיהן בא יוהכ"פ ומכפר עליהם. ובמ"א איתא^ס (עה"פ אחות לנו קטנה) כשם שהתינוקת הזו כשהיא קטנה והיא חוטאת על אבותי' אין אבותי' מתרעמין עלי' למה שהיא קטנה, כך הם ישראל כשהם חוטאים אין הקב"ה מעלה עליהם. ומזה מובן, שבחי' הקטנות דישראל מגעת בהאור שלמעלה מהשתלשלות, שהרי מצד הקטנות נעשית הכפרה שבאה מצד הבחי' דכחשיכה כאורה^סא, ולמעלה יותר, ונמצא, שהקטנות דישראל, מי יקום יעקב כי קטן הוא^סב, מגעת בהבחי' שלמעלה מהשתלשלות. והענין הוא, דהנה מדתו של יעקב הוא בריח^סג התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה^סד, והו"ע אור הקו, שזהו ענינו של יעקב אותיות יבקע^סה, והוא מ"ש^סו אז יבקע כשחר אורך, כבקיעת אור השחר שבוקע חשכת הלילה, וכמו"כ הוא בקיעת הקו שבוקע את חושך הצמצום^סז, ונמשך קו קצר, שקצהו העליון נוגע באור העיגול ומשם נמשך עד לקצהו התחתון^סח, ועי"ז שנוגע באור העיגול, עי"ז נעשה בבחי' קטנות וביטול. וע"ד המבואר בכ"מ בענין האור, שמצד הדביקות במקורו נעשה בו ענין הביטול, והיינו, שהאור מצד עצמו צריך להיות בבחי' מציאות, אלא שע"י הדביקות במקורו הרי הוא בביטול. וכמו"כ הוא גם באור הקו,שעי"ז שקצהו העליון נוגע ודבוק בעיגול הגדול שקודם הצמצום, הרי הוא בביטול וקטנות, שהרי ענין הקטנות הוא כמארז"ל שמקטינים את עצמם, שהו"ע הביטול. וזהו מדתו של יעקב, שהו"ע הקטנות והביטול שבהקו מצד דביקותו בהאור שקודם הצמצום, שעי"ז הוא מגיע בבחי' דעת עליון. דהנה כתיב^סט אתה הוא הוי' לבדך אתה עשית את השמים ואת הארץ, היינו, שישנו האלקות כפי שהוא בשמים וארץ, וישנו האלקות שלמעלה מעולמות, שזהו בחי' לבדך, ולהגיע לבחי' זו הרי זה ע"י הביטול דדעת עליון. ולמעלה יותר הו"ע חיבור ד"ע וד"ת, דהנה כתיב^ע כי א-ל דעות הוי', דעות תרין^עא, ולא נתכנו עלילות, לא (בא') כתיב, והקרי הוא לו (בוא"ו), ופירוש ולו (בוא"ו) נתכנו עלילות היינו בחי' ד"ת ששם נוגע עלילות בני אדם, כהדין טיקלא דאסתחרת כו'^עב. אמנם בחי' א-ל דעות הוי' הוא האור שכולל ב' הדיעות, ד"ע וד"ת, לפי שהוא למעלה משניהם ולכן כוללם יחד, והקטנות והביטול שבהקו מגיע בבחי' זו. וזהו גם מ"ש במדרש בא יוהכ"פ ומכפר עליהם, כי, ע"י הקטנות מגיעים בבחי' מי, שזהו"ע לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם^עג, שהוא האור שלמעלה מהשתלשלות.

ז) ויש לקשר זה עם מ"ש^עד האומנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם, ואיתא בגמרא^עה מה אומנותו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם, יכול אף לדברי תורה, ת"ל צדק תדברון (אומנות יפה היא האילום, אבל צדק, דהיינו דברי תורה, אותו תדברון), יכול יגיס דעתו, ת"ל מישרים תשפטו בני אדם (כמישור ארץ חלקה שנוחה לידרס). וצריך להבין, מהו הקס"ד שישים עצמו כאלם קאי אף על דברי תורה, הרי מקרא מלא דיבר הכתוב ודברת בם^עו, ועוד כמה פסוקים כיו"ב. וגם צריך להבין מהו הקס"ד שיגיס דעתו, דממה נפשך, בנוגע לענין הגאוה, הרי מפורש בקרא^עז תועבת הוי' כל גבה לב, ואין צורך בלימוד מיוחד ממ"ש מישרים תשפטו בני אדם, ובנוגע לענין ההגבהה בעבודת ה', כמ"ש^עח ואתהלכה ברחבה, הרי זה ענין טוב הדרוש לעבודת ה', ולמהשולל זה במ"ש מישרים תשפטו בני אדם. אך הענין הוא, ע"פ משנת"ל שישנם ג' אופנים בענין הקטנות^עט. אופן הא', הקטנות שבהתחלת העבודה שהיא באופן של אמונה בלבד, שאז אינו אלא בבחי' מקבל בלבד, ולא בבחי' משפיע, שלזה צריך עבודת המדות והמוחין כו'. אופן הב', שגם לאחרי שעובד עבודתו במדות ובמוחין ונעשה גם בבחי' משפיע, ה"ז עדיין במדידה והגבלה, ולכן נקרא בשם קטנות. ואופן הג' הוא הקטנות דביטול במציאות מצד אור הבלי גבול. וזהו האומנם אלם, שהתחלת העבודה היא באופן שהאדם משים עצמו כאלם, שאינו אלא בבחי' מקבל בלבד, לפי שעבודתו היא באופן של אמונה. וממשיך יכול אף לדברי תורה, שגם בעבודה דתורה יהי' רק בבחי' מקבל בלבד, ת"ל צדק תדברון, שצריך להשפיע ולהמשיך אור התורה בעולם (דורכזעצן דעם אור התורה אין וועלט). ומסיים יכול יגיס דעתו ת"ל מישרים תשפטו בני אדם, היינו, שגם לאחרי שמשפיע וממשיך אלקות בעולם לא יהי' במעמד ומצב של גדלות, כי אם בקטנות וביטול במציאות כו'.

ח) וזהו מ"ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, שהנפלאות דלעתיד היתה התחלתם ביצי"מ כאשר ישראל היו בקטנות, ועז"נ^פ חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, דחנוך לנער הוא בחי' הקטנות, נער זה שרו של עולם^פא, ובעבודה הוא בחי' הקטנות דאמונה, הנה אף שהוא בתחילת העבודה, מ"מ, בחי' הא' דקטנות קשורה עם המדריגות היותר נעלות דקטנות, שהו"ע הביטול דדעת עליון. וע"ד המבואר במ"א^פב בענין היראה, שיראה תתאה היא כלי ליראה עילאה, וכמו"כ הוא בענין הקטנות, שהביטול דאמונה הוא כלי להביטול היותר עליון שמגיע בהאור שלמעלה מהשתלשלות. וזהו מ"ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, נ' פלאות^פג, שזוהי הבחי' היותר נעלית שלמעלה מדעת עליון ודעת תחתון, וענין זה התחיל כבר ביצי"מ, שאז היתה התחלת הגילויים דגאולה העתידה.

**********

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org