בס"ד. ש"פ במדבר, מבה"ח וער"ח סיון, ה'תשי"ט
צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתוא. ואיתא במדרש שה"שב משל למלך שהי' לו בת יחידה והי' מחבבה יותר מדאי והי' קורא אותה בתי ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי, וזהו מש"נ בעטרה שעטרה לו אמו, שכנס"י נקראת אמו. וזהו צאינה וראינה גו' במלך שלמה (זה הקב"ה, מלך שהשלום שלוג) בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו (זה מתן תורהד), היינו, שבשעת מ"ת עטרו ישראל עטרה להקב"ה. וידועה המבואר בזה, שאין זה בסתירה למ"ש בגמראו שבשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ס"ר של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, שהרי איתא במדרש קדושיםז משל לבני מדינה שעשו ג' עטרות למלך, מה עשה המלך, נתן בראשו אחת ושתים בראשם של בניו, כך בכל יום ויום העליונים מכתירים להקב"ה ג' קדושות, מה הקב"ה עושה, נותן בראשו אחת ושתים בראשן של ישראל. ועפ"ז יש לתווך המדרש דשה"ש והגמרא, דמ"ש בגמרא שמלאכי השרת קשרו כתרים לישראל הו"ע ב' הקדושות שנתן בראש בניו, שהמשכתם היא ע"י המלאכים, ומ"ש במדרש שה"ש בעטרה שעטרה לו אמו, הו"ע הכתר שנתן בראשו. והגם שבמדרש קדושים איתא שהעליונים (מלאכים) מכתירים להקב"ה, וכאן איתא בעטרה שעטרה לו אמו (כנס"י), הרי ידוע הביאור בזה, ע"פ דברי הגמרא בחוליןח שאין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה, שנאמרט ברן יחד כוכבי בוקר והדר ויריעו כל בני האלקים, שמזה מובן שהכתרת המלאכים תלוי' בעבודת נש"י. ומ"ש במדרש שהעליונים מכתירים, הרי זה לפי שעבודת נש"י צריכה סיוע מהמלאכים, דגפיף לון ונשיק לון כידועי.והנה ידוע פתגם רבותינו נשיאנויא שכל הענינים אינם בדרך ממילא, כי אם ע"י עבודה דוקא, ומזה מובן שהמשכת כל ג' העטרות היא ע"י עבודה דוקא. וכיון שתכלית העבודה היא עבודה מאהבה, כדאיתא בזהריב דלית פולחנא כפולחנא דרחימותא, הרי יש ג' בחינות אהבה, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדךיג, שע"י כל אחת מהם נמשכת אחת העטרות. ובשביל העבודה והמשכת העטרות הי' כדאי כל ענין ירידת הנשמה למטה, שהיא ירידה צורך עלי', וכל העלי' היא ע"י עבודה דוקא.
ב) והענין בזה, דהנהיד, ירידת הנשמה בגוף היא ירידה גדולה ביותר, מאיגרא רמה לבירא עמיקתאטו, שהרי הנשמה קודם ירידתה למטה היא למעלה יותר ממדריגת המלאכים, וכידועטז שהמלאכים התהוותם מבחי' הדיבור והנשמות הם מבחי' המחשבה, ובמחשבה גופא עלו במחשבהיז, בחי' עליונה שבמחשבה, והרי ההפרש בין המחשבה להדיבור הוא, שהדיבור כל ענינו הוא רק לזולתו, שהרי לעצמו אינו צריך לענין הדיבור, משא"כ המחשבה (ובפרט בחי' עליונה שבמחשבה) היא לעצמו, ולכן, המלאכים שהתהוותם מהדיבור הרי הם נבראים נפרדים, משא"כ בנשמות כתיביח בנים אתם להוי' אלקיכם, שהבן הוא מעצמות האביט, שזהו לפי שהתהוותם מבחי' המחשבה שהיא לעצמו. ובפרטיות יותר, הנה מעלת הנשמות על המלאכים היא לא רק בענין ההשגה, שהנשמות הם בעלי השגה גדולה ביותר ומשיגים את האלקות שלמעלה מההתלבשות בעולמות, כי, המלאכים שהתהוותם מבחי' הדיבור אינם יכולים להשיג מה שלמעלה ממקורם, ולכן כל השגתם היא רק בהאור השייך לעולמות, משא"כ הנשמות הם כברא דחפיש בגניזא דביתאכ, אלא עוד זאת, שגם בענין המדות, שזהו עיקר ענין המלאכים שעבודתם היא במדות, הנה הנשמות הם במעלה עליונה ביותר, דכיון שהם בנים, ואהבתם היא אהבה טבעית כמו אהבת הבן לאביו, הרי מובן שאהבתם להוי' היא בתוקף יותר. אמנם, בירידת הנשמה למטה נעשית ירידה גדולה ביותר, שאין משיגים אלקות, ואין להם השגה ברוחניות בכלל, אלא כלהשגתם היא רק בגשמיות, והיינו, שגם ההשגה באלקות שישנה למטה, הנה לבד זאת שהיא רק השגת המציאות בלבד, ואינה בבחי' ראי' (שהרי כאשר הנשמה היתה למעלה הי' אצלה ראיית מהות אלקות, ובירידתה למטה הרי זה רק השגת המציאות), הנה גם בענין ההשגה גופא, הרי כל השגתה ברוחניות היא ע"י הענינים הגשמיים, ובמילא אינה משגת את הרוחני כפי שהוא מצד עצמו, אלא רק כפי שהוא ע"י לבושים גשמיים. וכמו"כ ישנה גם הירידה בענין המדותכא.
והנה מלבד ירידת הנשמה מצ"ע, יש גם התלבשות בנה"ב, שמצד התלבשות זו נעשה עוד ירידה גדולה יותר, והיינו, דמלבד זאת שבכל ענין התלבשות נעשה המלובש כפי אופן המלביש, הנה עוד זאת, שהתלבשות זו היא גרועה עוד יותר. דהנה ידועכב שיש ב' אופנים בהתלבשות, אופן הא' הוא, שהמלביש מרגיש את המלובש ובטל אליו, והיינו, שהאור מתצמצם לפי אופן הלבוש, ובהלבוש נעשה העלי' שמצד האור. וכמו בהתלבשות השכל במוח הגשמי, שהמוח מרגיש את השכל בפנימיותו, ועד שנעשים חריצים בהמוח ע"י השכל, כידועכג שע"י התעסקות במושכלות הרי במשך זמן נעשה זיכוך בהמוח. ולאידך גיסא, הרי ע"י התלבשות השכל במוח הגשמי נעשה בו צמצום והגשמה. וזהו אופן הא' בהתלבשות, שהמלובש נעשה כפי אופן המלביש, והמלביש נעשה כפי אופן המלובש. ואופן הב' הוא, שהמלביש אינו פועל על המלובש והמלובש אינו פועל על המלביש, וכמו בענין הגלגולים רח"ל, שנפש האדם מתגלגלת בגופי דצ"ח, שזהו ע"ד אדם הקשור בשק, שלא שייך לומר שנעשה איזה שינוי בהשק ע"י שהאדם מלובש בו, וכן לא שייך לומר שנעשה עי"ז שינוי בהאדם (שהרי אין זה אלא שהוא קשור ומוגדר בהשק), לפי שהתלבשות זו אינה באופן פנימי כלל, ועד"ז הוא ג"כ ענין הגלגולים. והרי מובן, שכאשר נפש האדם מתגלגלת בגופי דצ"ח הרי זה צער גדול להנפש, שמצטערת על היותה קשורה בדבר שאינו מערכה כלל ואינו כלי אלי', והיינו, שכאשר מתלבשת בגוף האדם, הרי הגוף הוא כלי אלי', ועם היות שע"י התלבשות בהכלי נעשה ירידה בהאור שנעשה כפי אופן הכלי, משא"כ בענין הגלגולים הרי זה כמו אדם הקשור בשק שלא נעשה שינוי בהאדם כנ"ל, מ"מ, הא גופא שהוא קשורבדבר שאינו כלי ואינו מערכו כלל הרי זה צער גדול להנפש. וכל זה אינו בערך לגבי הירידה שבנה"ב, כי, בענין הגלגולים, הרי הנפש מרגשת עכ"פ שמצד עצמה היא נעלית יותר ומצטערת על זה שנמצאת בגלגול, אמנם בענין התלבשות הנשמה בגוף ונה"ב, שכללות התלבשות זו היא באופן הא' שהאור נעשה כפי אופן הכלי, הנה כאשר אינו עובד עבודתו לזכך את הגוף ונה"ב, הרי זה גרוע יותר מגלגולים, כיון שנמצא בדבר שאינו כלי אליו כלל, שהרי לא פעל שום זיכוך בנה"ב, ולא עוד אלא שגם ירד לגמרי מערכו עד שאינו מרגיש גם את הצער, ובפרטיות הו"ע חייבי כריתות ר"ל שנכרת משרשו עד שאינו מרגיש גם את הצער.
ומכל זה מובן, שירידת הנשמה למטה היא ירידה גדולה ביותר, מאיגרא רמה ביותר לבירא עמיקתא ביותר. אמנם ירידה זו היא צורך עלי', ובהכרח לומר שהירידה היא בשביל העלי' שע"י עבודת האהבה דבכל מאדך, שהו"ע העטרה שנטל לעצמו. והיינו, שאין זה בשביל ב' העטרות, שהרי ענינם הי' גם קודם ירידת הנשמה למטה, ובהכרח לומר שהתכלית היא בשביל האהבה דבכל מאדך, שהו"ע העטרה שנטל לעצמו, כדלקמן.
ג) וביאור הענין, דהנה, האהבה דבכל לבבך, בשני יצריךכד, באה ע"י ההתבוננות בבחי' אור הממלא, שעל זה אמרוכה מה הנשמה ממלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם, והיינו, שמתבונן שכשם שבגוף האדם העיקר הוא החיות שבו, שהרי הגוף מצד עצמו אין בו יוקר כלל, וכל ענינו הוא רק החיות שבו, וכמו שרואים בחוש שכאשר יתקלקל אבר אחד אזי יחתכוהו בכדי שלא יזיק לחיות שאר האברים, ואף שעי"ז נעשה הגוף חסר אבר, מ"מ הרי זה כדאי בשביל החיות, שהרי אם לא יחי' אזי אינו כלום, הנה כן הוא גם בענין העולם, שהעיקר שבו הוא החיות האלקי, ואילו העולם מצד עצמו הוא מות ורע, והיינו, שלא זו בלבד שהוא מות, אלא עוד זאת, שהוא גם רע. ויובן גם זה עד"מ בגשמיות למטה, שכאשר אבר אחד אינו חי, הנה מלבד זאת שאין בו שום חיות והוא מות, הרי הוא גם רע, שמזיק ומסריח כו'. וכמו"כ יובן בענין גשמיות העולם, שמצד עצמו הוא לא רק מות, אלא גם רע, והעיקר הוא החיות האלקי שבהעולם. וכאשר יתבונן איך שהעיקר הוא האלקות,אזי יבוא לאהבה, וכמ"שכו לאהבה את הוי' אלקיך גו' כי הוא חייך. וכיון שהרגש האהבה הוא מצד יוקר החיות, שהוא הדבר היקר ביותר, לכן תהי' האהבה בכל לבבו.
והנה כל זה הו"ע האהבה דבכל לבבך, שהיא בכחות הפנימיים, ובאה מצד ההתבוננות באור הממלא. אמנם, האהבה דבכל נפשך היא בכחות המקיפים, רצון ותענוג, שאינם מתלבשים בפנימיות בהגוף, ובאה מצד ההתבוננות באור הסובב שלמעלה מהעולמות ולמעלה מהשגה, שהרי בהשגה אפשר לתפוס רק את האור הבא בהתלבשות, ולא את אור הסובב, ורק נש"י שהם משם הוי', כמ"ש כי חלק הוי' עמוכז, דהוי' הוא הי' הוה ויהי' כאחדכח, שהוא למעלה מהעולמות שהתהוותם משם אלקים, כמ"שכט בראשית ברא אלקים, הרי הם משיגים גם את אור הסובב. והיינו, דמאחר שאור הממלא הוא בהגבלה ובהתלבשות בעולמות, וכל עצם בלתי מתלבש, הרי מההשגה באור הממלא מוכרח שישנו עצם האור שלמעלה מהתלבשות, והוא בחי' אור הסובב. אמנם, מצד השכל עצמו אפשר להיות רק ידיעת המציאות בלבד, אך מצד זה שחלק הוי' עמו, יש לו גם ציור בזה, והיינו עי"ז ששולל ממנו את פרטי אופני ההגבלות שבאור הממלא, והו"ע ידיעת השלילהל, שע"י השלילה הרי הוא יודע את אופן ההפלאה ומהות ההפלאה. ואף שהידיעה היא בספק אצלו, לפי שאפשר שישנם עוד כמה ענינים שצריך לשוללם מהאור ואינו יודע מהםלא, מ"מ, יש לו בזה ידיעת השלילה עכ"פ. ובפרט שמצד התענוג והרצון הנה התענוג פועל חידוש בהשכל והרצון מטה השכל, שתהי' לו המשכה לזה וחיות ותענוג בזה, ולא רק דערשראָקענקייט, שברון וביטול. ועי"ז נעשית אצלו האהבה דבכל נפשך.
והנה גם האהבה דבכל נפשך, עם היותה בכחות המקיפים שלמעלה מהתלבשות בכלי הגוף, ומצד אור הסובב שלמעלה מהתלבשות בעולמות, מ"מ היא בהגבלה עדיין, להיותה רצון טבעי בנשמה שרוצה באלקות, דכיון שחלק הוי' עמו, הרי בטבעה נמשכת לאלקות, ואין זה ענין של בלי גבול, ופרצתלב. אמנם, התכלית היא האהבה דבכל מאדך,שזהו"ע שנעשה ע"י הירידה בגוף ונה"ב דוקא, שמצד זה הרי היא מתפרצת לצאת מנרתיקה, וכמשל המים שכאשר יש סתימה המונעת הילוכם אזי הם מתפרצים והולכים בתוקף גאות ושאון, וכך גם בהנשמה בירידתה למטה, שעי"ז שמתבונן בגודל הירידה איך שהוא נמצא במקום שהוא מר ומות, הנה מצד זה הרי הוא נמשך לאלקות, והיינו, שאינו יודע מה הוא הענין שאליו נמשך (ער ווייס ניט צו וואָס ער ציהט זיך), כי אם שנרגש אצלו שכיון שנמצא במקום שהוא מר ומות, צריך הוא לברוח ולרוץ משם, והמרוצה היא ללא הגבלות כו'.
ד) והנה ע"י האהבה דבכל מאדך נמשך הכתר שנטל לעצמו. והענין בזה, דהנה, ב' הכתרים שנתן בראש בניו הם בהגבלה, והכתר שנטל לעצמו הוא בלי גבול, שזהו מה ששייך להעצמות. ובענין האהבה הרי זה האהבה דבכל מאדך שהיא בל"ג, ואינה מצד מציאות הנשמה, שהרי אדרבה, ענינה היא היציאה ממציאותו, אלא היא באה מצד בחי' ניצוץ בורא שבנשמה, שמתלבש בניצוץ נברא הנקרא יחידהלג. והיינו, שהאהבה דבכל לבבך היא בחי' נר"נ, והאהבה דבכל נפשך היא בחי' חי', והאהבה דבכל מאדך הוא בחי' יחידה, ובעיקר הניצוץ בורא שבבחי' היחידה. ולכן ממשיכים על ידה את הכתר שנטל לעצמו. והיינו, שגם העטרה שנטל לעצמו שייכת לישראל, וכמשנת"ללד בענין יכול כמוני כו' קדושתי למעלה מקדושתכםלה, שגם קדושתי שלמעלה היא מקדושתכם, ויכול כמוני, שכל אחד מישראל יכול להיות כמוני, שתהי' בו קדושת העצמות. וענין זה בא ע"י הירידה למטה בגוף ונה"ב דוקא, וע"ד ענין התשובה שלמעלה מעבודת הצדיקיםלו, עד שגם זדונות נעשים כזכיותלז. והנה, אהבה זו דבכל מאדך שענינה הוא העבודה דמס"נ, ופרצת, דורשים מכאו"א מישראל, והיינו, שאין זה ענין ששייך רק ליחידי סגולה, אלא ענין השייך לכאו"א מישראל, שהרי כל ענין ירידת הנשמה למטה היא צורך עלי', ואם לא תהי' אצלו האהבה דבכל מאדך, הרי בשביל מה היתה ירידתו, ולכן בכאו"א מישראל צריכה להיות העבודה דמס"נ, שעי"ז נעשית העלי' למעלה משרש הנשמה כפי שהיתה קודם ירידתה, והמשכת הכתר שנטל לעצמו.ה) וזהו צאינה וראינה בנות ציון גו' ביום חתונתו, שביום חתונתו זה מתן תורה צריכה להיות העבודה דמס"נ, והיינו, דעם היות שגם בכל השנה צריך להיות ענין המס"נ, וכמבואר בתניאלח שענין המס"נ הוא יסוד כל העבודה, מ"מ, בכל השנה עיקר העבודה היא בכל לבבך ובכל נפשך, ואילו הענין דבכל מאדך הוא בהעלם ובהתלבשות בעבודה דבכל לבבך ובכל נפשך, אמנם בזמן מ"ת צריך להיות ענין המס"נ בגילוי. וזהו צאינה, שצ"ל היציאה ממציאותו (מען דאַרף אַרויסגיין פון זיך), גם מהמציאות דקדושה, ועי"ז וראינה גו' במלך שלמה, מלך שהשלום שלו, בעטרה שעטרה לו אמו, זו כנס"י, היינו, שכנס"י מעטרים למלך שהשלום שלו, לפי שהם למעלה יותר, שמיוחדים בהעצמות מצד עבודתם בבחי' הניצוץ בורא, והיינו, שהעצם שלמטה מיוחד עם העצם שלמעלה, דכולא חד.
**********בס"ד. שיחת ש"פ במדבר, מבה"ח וער"ח סיון, ה'תשי"ט.
א. בהתחלת הפרשה מדובר אודות הציווי למנות את בנ"י, והכתוב מדגיש שציווי זה נאמר "במדבר סיני".
ועד"ז מצינו בכמה פרשיות שהכתוב מציין את המקום שבו נאמרה פרשה זו, אף שלכאורה אין הדבר נוגע.
ובפרט בנדו"ד אינו מובן מדוע נאמר בכתוב "במדבר סיני":
פרשה זו באה בהמשך לפרשיות בהר ובחוקותי, והרי בתחלת פרשת בהר נאמר כבר "וידבר גו' בהר סיני", ובינתיים לא מצינו עוד מסע בהליכת בנ"י.
ונמצא, שמ"ש בהתחלת פרשתנו "וידבר גו' במדבר סיני" – לא זו בלבד שלכאורה לא נוגע המקום שבו נאמרה פרשה זו, אלא יתירה מזה, שתיבות אלו מיותרות, כיון שיודעים כבר שבנ"י היו במקום זה.
ב. ועד"ז מצינו בפרשת יתרוא בנוגע לקבלת התורה – "בחודש השלישי גו' ביום הזה (ר"ח) באו מדבר סיני":
לכאורה אינו מובן: (א) למאי נפק"מ לידע המקום שבו ניתנה התורה? (ב) כיון שבלאה"כ צריך להזכיר בהמשך הפרשה אודות הר סיני – "כי ביום השלישי ירד ה' .. על הר סיני והגבלת את העם .. הגבל את ההר וקדשתו"ב, א"כ, מהו הצורך להזכיר מיד בהתחלת הפרשה "באו מדבר סיני"?
ועכצ"ל, שנוגע להדגיש את הענין ד"במדבר סיני" בשייכות לקבלת התורה, שלכן מדגישים זאת מיד בהתחלת ההכנה לקבלת התורה, עוד לפני שלשת ימי הגבלה, תיכף בר"ח, כיון שזוהי ההכנה העיקרית לקבלת התורה.
ג. השם "סיני" הוא אחד מחמשה שמותג. וכיון שנקרא בכתוב בשם "הר סיני", מובן, שעיקר ההכנה לקבלת התורה מתבטאת בהענין ד"סיני" דוקא.אודות השם סיני אמרו חז"לד "שירדה שנאה לעכו"ם עליו". ומזה מובן, שהתחלת ההכנה לתורה היא – השנאה לעניני העולםה.
ודלא כדעת הטועים שיכולים להיות שני הענינים: גם "געשמאַק" (נועם ועריבות) בעולם, וגם "געשמאַק" בתורה. – האמת אינו כן, אלא כפי שמביא כ"ק מו"ח אדמו"רו בשם ספרי מוסרז: כאשר לא תשכון אש ומים בכלי אחת, כן לא תשכון בלב המאמין אהבת ה' ואהבת עולם הזה.
הן אמת שהתורה יש לה מקום גם בשכל אנושי, שהרי "היא חכמתכם ובינתכם (גם) לעיני העמים"ח, וכמו"כ בענין קיום המצוות, שגם שכל אנושי מסכים על זה,
– לא מבעי המצוות ד"משפטים", שגם אלמלא ניתנה תורה הי' השכל מחייבם, אלא אפילו המצוות ד"עדות", ואפילו המצוות ד"חוקים" שאין עליהם טעם ע"פ שכל, הרי כיון שבנוגע לחלק מן המצוות מסכים השכל שהם דברים ישרים, הנה בידעו שכולם "ניתנו מרועה אחד"ט, מוכרח הוא להודות שגם המצוות שאינו מבין אותם הם בודאי חוקים ישרים, ומה שאינו מבין אותם, עליו לתלות שזהו מצד קוצר המשיג –
אבל אעפ"כ, ראשית ההתחלה בתורה היא – היציאה משכל אנושי ו"הנחות העולם".
וכמבואר בתניאי בנוגע לנפש האלקית ונפש הבהמית, שהם באופן ד"לאום מלאום יאמץ"יא, "כשזה קם זה נופל כו'"יב, ולכן צריכה להיות הנפילה דנפש הבהמית.
ואע"פ שגם נה"ב יש לה מוחין, וא"כ, יכול השכל דנה"א להסביר להשכל דנה"ב, ועי"ז לפעול גם על המדות דנה"ב, ואכן התכלית היא לא לבטל את נה"ב, אלא לבררה ולזככה, כמ"שיג "בכל לבבך", "בשני יצריך"יד – הנה כל זה הוא לאחרי שפועלים תחילה ביטול ושבירה כללית בנה"ב, שכן, הבנין דנה"ב הוא ענין בלתי-רצוי, כמארז"ליב "לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים", ולכן, לכל לראש יש לפעולבנה"ב ביטול ושבירה כללית, ולאח"ז יכולה להיות העבודה דבירור נה"ב, ועד לעבודה ד"בכל לבבך", "בשני יצריך".
ד. בכל ענין, הרי לתלמידי התמימים נאמרים הדברים בגלוי.
ובנדו"ד – ידועה השיחהטו שאמר כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, המייסד של תומכי תמימים, לתלמידי התמימים, ובנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר, נתנה להעתיקה ולפרסמה, בענין "כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו"טז, היינו, שצריך להתנתק ("אָפּזאָגן זיך") מכל עניני העולם.
גט כריתות אינו ענין של שנאה, ואדרבה – ישנה מצות אהבת ישראל לכל אחד מישראל, ובפרט לאשתו שנתגרשה, וכסיפור הידוע במדרשי חז"ליז, אבל אעפ"כ, הרי זה מצב של כריתות לגמרי, "אינגאַנצן אָפּגעשניטן דערפון", כך, שאין שייכות ביניהם כלל.
וענין זה דורשים מתלמידי התמימים:
יש ענינים שאמנם לא צריך לשנוא אותם, אבל אעפ"כ, בהזמנים שיוצא למלחמת בית דוד, שאז צריך להקדיש את עצמו לגמרי למלחמה זו, עליו לכתוב "גט כריתות" לכל ענינים אלו, לנתק עצמו מהם.
ובלשון הכתוביח: "האומר לאביו ולאמו גו' ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע", אע"פ שע"פ תורה צריכה להיות אהבה אליהם. וע"ד שמצינו בשו"עיט שאסור לנשק בניו הקטנים בבית-הכנסת ובית-המדרש, והיינו, שכאשר נמצאים במקום שבו צריכים להיות עסוקים באהבת הוי', אין מקום לערב בזה אהבת בניו הקטנים.
אמנם, יש ענינים שבנוגע אליהם לא מספיק לכתוב "גט כריתות", אלא צריכה להיות שנאה אליהם – שזהו"ע "סיני", "שירדה שנאה לעכו"ם עליו", שנאה לעניני העולם.
וכאמור, זהו אחד הענינים העיקריים – התנאי הראשון בהתחלת ההכנה לקבלת התורה.ה. ועפ"ז יובן גם מש"נ בפרשתנו "וידבר גו' במדבר סיני":
בענין הפקודים, מנין בנ"י – נכללים כל בנ"י, אפילו הפחות במדריגה, ועד שאפילו נושא פסל מיכהכ נכלל גם הוא במנין בנ"יכא.
ואע"פ שבשביל מנין בנ"י אין צורך במדריגה נעלית, וכנ"ל שאפילו הפחות שבפחותים נכלל במנין בנ"י, מ"מ, ההכנה לזה היא – "במדבר סיני", "שנאה לאומות העולם", ולאחרי שישנו ענין השנאה לאוה"ע, אזי מונים אותו בין בנ"י.
והענין בזה: מנין בנ"י הוא התחלת העבודה ד"עשה טוב", ואילו השנאה לאוה"ע ענינה "סור מרע". וסדר העבודה הוא – תחילה "סור מרע", שהו"ע היציאה מעניני העולם, ואח"כ "עשה טוב", שהו"ע מנין בנ"י.
ו. וזהו גם תוכן כללות הפסוק – "וידבר גו' במדבר סיני באוהל מועד באחד לחודש השני גו'":
"מדבר סיני" ו"אוהל מועד" – הם ב' מדרגות (כמבואר בלקו"תכב), שהם דוגמת ענינם של ב' החדשים ניסן (חודש הראשון) ואייר (חודש השני), שניסן ענינו "סור מרע", ואייר ענינו "עשה טוב"כג.
וזהו גם מש"נ "בחודש השני" – שכולל גם חודש הראשון.
ועי"ז באים לחודש השלישי – קבלת התורה.
וזהו שקורין פרשת במדבר קודם חג השבועותכד – כיון שבה כלולים ב' אופני העבודה דחודש הראשון וחודש השני, שעל ידם באים לחודש השלישיכה.
ז. ויש להוסיף, שהאמור לעיל בענין השנאה לאוה"ע ושבירת נה"ב כו', מתאים גם לתוכן המאמרכו "תוקפא דגופא חולשא דנשמתא, חולשא דגופא תוקפא דנשמתא".
ואין זה בסתירה לתורת הבעש"טכז על הפסוקכח "עזוב תעזוב עמו", כי:ידוע שבכל דבר יש שני ענינים: גוף ונפש. וכמו"כ ישנם ב' ענינים אלו בגוף האדם: גוף הגוף ונפש הגוף.
גוף הגוף היינו מציאות הגוף כפשוטו, רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו כו'; ונפש הגוף היינו החיות והלהט ("דער קאָך") שבענין הגופניות – לא מצד התועלת שבדבר למציאות הגוף, אלא מצד הגשמיות עצמה, שהחיות שלו היא בהגשמיות כשלעצמה.
ומצד הנפש שבגוף – נעשית ההנהגה שמקלקלת לא רק לרוחניות, אלא גם לבריאות הגוף, ובאופן של ירידה מדחי אל דחי כו', וע"ד מארז"לכט הידוע בענין בן סורר ומורה שזולל וסובא, ש"נידון על שם סופו".
ועל זה אמרו "תוקפא דגופא" – התוקף בהחיות של הגוף, נפש הגוף – "חולשא דנשמתא"; משא"כ בנוגע לגוף הגוף – הנה על זה נאמרה תורת הבעש"ט שצריכה להיות ההנהגה באופן ד"עזוב תעזוב עמו"ל.
ח. והנה, נתבאר לעיללא שאצל תלמידי התמימים לא שייך הענין ד"עמל מלאכה" – שהו"ע עבודת הבירורים שהיא באופן של עמל ויגיעה עצומה, להלחם עם ההעלמות וההסתרים שבעולם – שהרי עניני העולם אינם צריכים להיות מלכתחילה בד' אמותיהם, אלא כל עבודתם היא ב"עמל תורה". ועז"נלב "לא ראה עמל בישראל", כמבואר במאמר משנת תרס"טלג ששלילת ה"עמל" בבחי' ישראל היא רק בנוגע לעמל שלמטה מעמל תורה, אבל "עמל תורה" הוא תכלית המעלה.
אמנם, כיון שיש להם כח עבור "עמל מלאכה" (שאינם עוסקים בו) – עליהם לנצל כח זה עבור "עמל תורה":
העבודה ד"עמל מלאכה" היא באופן שכל זמן שנשאר ענין לא טוב (העלם והסתר כו'), הרי זה מצב בלתי-רצוי, וצריכים להוסיף ב"עמל מלאכה" ולבטל את ההעלם וההסתר, "ברעכן וועלט".
ותנועה זו שב"עמל מלאכה" צריכה להיות גם אצל תלמידי התמימים בעבודתם ב"עמל תורה" – לבטל ("ברעכן") את כל ההגבלות וללמוד תורה באופן של בלי גבול.אבל, כל זה צריך להיות מתוך "סדר" – שמירת סדרי הישיבה ושמירת בריאות הגוף, כנ"ל בענין "עזוב תעזוב עמו", ובזה גופא צריך להיות הענין ד"ופרצת" בתורהלד, ועד ל"נחלה בלי מצרים"לה.
ט. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה צאינה וראינה.
י. יום השבת – "מיני' מתברכין כולהו יומין"לו, ובכללם גם חג השבועות, "זמן מתן תורתנו", שניתנה בזכות ה"ערבות" של הילדיםלז.
וכיון שנמצאים כאן קבוצות ילדים שבאו מכמה ערי השדה – יאמרו "לחיים" וינגנו ניגון (וצוה שגם כל הילדים יאמרו "לחיים").
יא. בתפלת מנחה מתחילים לקרוא "נשא את ראש". ועד"ז נאמר גם בפ' בחוקותילח: "ואולך אתכם קוממיות", "בקומה זקופה"לט, "כשתי קומות"מ.
וצריך להבין: "קומה זקופה" היא לכאורה ענין של חסרון, כמארז"למא "המהלך בקומה זקופה וכו'", וכיצד יתכן שיהי' זה ענין של ברכה?
ועצכ"ל, שיש ב' אופנים ב"קומה זקופה": (א) "קומה זקופה" שבאה מצד מציאות וישות. (ב) "קומה זקופה" שבאה מצד תכלית הביטול, היינו, שמצד גודל הביטול כ"כ עד שאינו מציאות לעצמו כלל, אלא כל מציאותו היא המציאות דאלקות, הרי גם ההגבהה שלו היא הגבהת האלקות.
וע"ד המבואר במאמרי אדמו"ר הזקן משנת תקס"גמב, בנוגע לדברי רשב"י "ראיתי בני עלי' .. אם שנים הן אני ובני הן כו'"מג, "אנא סימנא בעלמא"מד, "מאן פני האדון הוי' דא רשב"י"מה – שהתנשאות זו באהמצד תכלית הביטול, כיון שהי' מיוחד עם העצמות, כך, שההגבהה שלו היתה הגבהת העצמות.
וענין זה נעשה ע"י לימוד התורה, כי, ע"י העסק בתורה מתאחד האדם עם התורה ב"יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו כו'"מו, וכיון שאורייתא וקוב"ה כולא חדמז, אזי מתאחד האדם עם עצמותו ית'.
וזוהי תכלית ירידת הנשמה למטה שהיא ירידה צורך עלי' – כמשנת"למח שקודם ירידתה למטה היתה הנשמה בבחי' עומד, וע"י ירידתה למטה נעשית בבחי' מהלך, וענין ההילוך הוא שהעליות הם באופן של בלי גבול (משא"כ בעמידה, שאף שיש בה עליות, הרי העליות הם בהגבלה), והרי אמיתית ענין הבלי גבול הוא רק עצמותו ית', ולכן, ע"י עסק התורה שעל ידה נעשית ההתאחדות עם העצמות, נעשה אמיתית ענין ההילוך, בלי גבול.
יב. וזהו גם מה ששנינו במסכת אבותמט "חרות על הלוחותנ, על תקרי חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה":
דובר כמ"פנא בנוגע ללשון חז"ל "אין כו' אלא כו'", וכיו"ב, שמשמעות הדברים היא, שבפשטות, ע"פ שכל, אכן לא יכולה להיות מציאות כזו, ולאח"ז מוסיפים "אלא כו'", שבפיסקא זו חוזר מהסברא הקודמת, כדרך הש"ס.
ההנחה הראשונה מצד השכל היא – "אין לך בן חורין", היינו, שאין מציאות של בן חורין, כי, כל מציאות היא מוגבלת, וגם אורות היותר נעלים הם בהגבלה, ועד שגם אור הבלי גבול הוא מוגבלנב, ובמילא אין לך חירות אמיתית.
ואח"כ מוסיף ומחדש – "אלא מי שעוסק בתלמוד תורה":
כאשר יהודי עוסק בתורה, ובאופן ד"חרות על הלוחות", שהו"ע אותיות החקיקה, היינו, שהתורה נעשית חקוקה בו, כך, שהוא והתורהנעשים חד, "תורתו"נג – הנה ע"י התאחדותו עם התורה שהיא חד עם קוב"ה, נעשה "בן חורין", כיון שמציאותו נעשית מציאות העצמות, שהוא הבלי גבול האמיתי.
יג. יום הש"ק זה הוא שבת מברכים חודש סיון.
הנקודה התיכונה של חודש סיון היא – קבלת התורה.
והרי "חייב – וזכאי – אדם לומר בלשון רבו"נד:
יתן השי"ת שנזכה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיותנה.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור