בס"ד. ש"פ וארא, כ"ח טבת, מבה"ח שבט, ה'תשי"ב
וידברא אלקים אל משה ויאמר אליו אני הוי' וארא אל אברהם גו' בא-ל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם גו'ב, ובהמשך הכתובים נאמרג והוצאתי גו' והצלתי גו' וגאלתי גו' ולקחתי גו', ד' לשונות של גאולה, וידעתם כי אני הוי'. ומשמעות הענין, דע"י הגאולה ממצרים דוקא באו לידיעת שם הוי'. וצריך להבין, דהרי גם אצל האבות מצינו ענין גילוי שם הוי', כמ"ש וירא הוי' אל אברםד, וירא אליו הוי'ה, וכיו"ב. וא"כ מהו ושמי הוי' לא נודעתי להם. גם צריך להבין מדוע זכו למדריגה זו דוקא ע"י יציאת ממצרים, הגאולה ממצרים. דמשמע מזה, שדוקא ע"י שהיו בגלות מצרים ונגאלו ממנו עי"ז זכו לגילוי שם הוי'. דאי אפשר לומר שגילוי שם הוי' הוא רק משום שאינם בגלות מצרים, שהרי גם האבות לא היו בגלות, ומ"מ ושמי הוי' לא נודעתי להם. ומוכח מזה דכוונת הכתוב, שדוקא ע"י שהיו בגלות מצרים ונגאלו ממנו, עי"ז באו לגילוי דוידעתם כי אני הוי'. וצריך להבין הענין בזה.
ויובן כל זהו בהקדם מארז"לז אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין, ומשמע מזהח שהתשובה אינה רק אם יש חטא ועון אלא בכל אופן אי אפשר שתהא הגאולה ללא תשובה. וכן פסק הרמב"םט דאין ישראל נגאלין אלא בתשובה, דלשון אין כו' אלא הואלעיכובאי. וצריך להבין, מהו ההכרח שלפני הגאולה יהי' ענין התשובה. דבשלמא אם יש חטא ועון מובן מדוע צ"ל תשובה ע"ז לפני הגאולה דלעתיד, שהרי לע"ל כתיביא ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ולכן צ"ל לפני זה ביטול החטאים והעוונות, שלא תהי' לעניני לעו"ז שום אחיזה אצל האדם במחדו"מ שלו. אבל כשאין חטאים למה צריך לענין התשובה.
אך הענין הואיב, דהנה בנוגע לענין התשובה (שעתידים ישראל לעשות בסוף גלותןט) כתיבט כי לא ידח ממנו נידח, ממנו דייקא, דקאי על עצומ"ה ית', שכל הניצוצות שבכל נפשות ישראל סופן לאשתאבא בגופא דמלכאיג, עצומ"ה ית'. אך איך תהי' הנפש הזאת שהיא בבחינת גבול ונברא משתאבת בגופא דמלכא, עצומ"ה א"ס ב"ה, שהוא בחינת בלי גבול ובורא. ויתר על כן, דבאמת אי אפשר לומר עליו ח"ו גם התואר בלי גבוליד, כשם שאי אפשר לומר ח"ו שהוא בגדר גבול, דעצומ"ה הוא שלילת הגבול ושלילת הבל"ג, שלילת החיוב ושלילת השלילהטו. וא"כ יפלא ביותר איך תהי' התקשרות הנפש עם העצמות, שהנפש היא בבחינת גבול בקצה השני ממש, ובפרט כשהיא מלובשת בגוף. אך הענין הוא, דההתקשרות היא ע"י תורה ומצוות. דהתורה היא חכמתו ורצונו של הקב"הטז והמצוות הן איברין דמלכאיז, ואעפ"כ נשתלשלו וירדו ממקום כבודם ומתלבשים בענינים גשמיים. דלענין התורה הרי ארז"ליח דכשבקשו המלאכים שתינתן להם התורה הי' המענה על בקשתם כלום למצרים ירדתם, יצה"ר יש ביניכם וכו'. דמזה שענין זה הובא לגבי נתינת התורה (ולא רק קיום המצוות) מוכח שהתורה עצמה נתלבשה בדברים גשמיים. וכן הוא גם במצוות בפשטות, שהמצוות הם בדברים גשמיים. ואפילו המצוות שקיומם הוא במוח ובלב, הרי שיעור המצוה הוא שתהא נרגשת במוח הגשמי ובלב הגשמייט. ולכן התומ"צ הם הממוצעיםהמקשרים ומחברים את הנפש האלקית שהיא בגדר גבול ומקום ומלובשת בגוף, שתוכל להבטל ולהכלל באור א"ס ב"ה, לאשתאבא בגופא דמלכא, עצומ"ה ית'. ומטעם זה נקראו המצוות בשם לבושיםכ, שהם מלבישים את נשמת האדם שתוכל להכלל באור א"ס ולחזות בנועם הוי'כא ולאשתאבא בגופא דמלכא.
וזהוכב מ"שכג ואברהם זקן בא בימים גו', ואיתא בזוהרכד על הפסוק, דבא בימים פירושו ביומין שלמים, אינון יומין עילאין שהם הלבושים דתומ"צ. דהימים הם בחינת לבושים להלביש את נשמת האדם, והם הם לבושי התומ"צ, שעל ידם יוכל האדם להמשיך עליו אחדותו ית'. וזהו מ"ש ואברהם זקן בא בימים, זקן זה שקנה חכמהכה, דבחינת חכמה הוא גילוי האחדות דלמעלה, כמבואר בתניאכו דבחינת החכמה היא מה שהוא לבדו הוא ואין זולתו, וכדי להגיע למדריגה זו הי' אברהם בא בימים, היינו לבושי התומ"צ. וענין זה קשור עם ימים כפשוטם, שכל יום צריך להיות מלא בקיום התומ"צ, כמאמרכז בכל יומא ויומא עביד עבידתי', היינו שבכל יום ויום צ"ל קיום התומ"צ שבאותו היום. דעי"ז אפשר להגיע להתקשרות הנפש עם עצומ"ה ית'. ולכן צריך האדם לסגל תורה ומצוות ואפילו מצוה אחת כמה פעמים כמספר הימים אשר ניתנו לו מן השמים. ועוד זאת, שלפעמים עושה מצוה אחת כמה פעמים באותו היום, וכמו בענין התפלות שיש ג' תפלות בכל יום ובשבת ויו"ט ד' תפלות וביו"כ ה' תפלות. ויש להוסיף בזה, דהנה לכאורה אינו מובן, דהרי ידוע שמעלת הנשמות היא היותן בבחינת מהלכים דוקא, שעבודתם היא בבחינת הילוך ועלי' ממדריגה למדריגה, וכמבוארכח בפירוש הכתובכט ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, וא"כ מדוע צ"ל העסק באותה מצוה כמה פעמים באותו היום. אך ע"פ הנ"ל מובן, דהן אמת שהעבודה עצמה היא בבחינת עלי' מדרגא לדרגא, אבל המצוות הם רק בבחינתלבושים שעל ידם יוכל לקשר נפשו באלקות, ולכן צ"ל עשיית מצוות אלו פעמים רבות כדי שתוכל נשמתו להתקשר עם אלקות, ואז תוכל להיות העלי' וההילוך.
ובזהל יש לבארלא מה שמצינו סתירה בענין החיוב דתלמוד תורה, דבמ"א ארז"ללב דמי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק עליו נאמרלג כי דבר הוי' בזה גו' הכרת תכרת גו', ובמ"א אמרולד דמי שאי אפשר לו לעסוק בתורה כל היום מפני עסקו במשא ומתן די לו בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית. דאי נימא דזה שהמתבטל מת"ת עליו נאמר כי דבר הוי' בזה הוא מצד מעלת התורה, שהוא בזיון התורה, אם כן מדוע בעל עסק די לו בפ"א שחרית ופרק א' ערבית. ואם נאמר שענין עסק התורה תלוי בפנאי שיש לאדם, דלכן מי שהוא בעל עסק די לו בפ"א שחרית ופ"א ערבית, א"כ מה הרעש אם מי שיש לו פנאי מתבטל שעה קלה, עד שעליו נאמר הכרת תכרת גו'. אך הענין מובן ע"פ משנת"ל שהתורה היא לבוש לנשמה שתוכל להתקשר עם אלקות, לאשתאבא בגופא דמלכא. ולכן ה"ז תלוי באיזו נשמה מדובר. דיש נשמה שצריכה יותר ללבושים, ויש נשמה שאצלה הצורך בלבושים אינו גדול כ"כ. ולכן מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה כל היום כולו מחמת עסק הפרנסה, הרי מאחר שלא הזמינו לו פרנסתו מן השמים שיהי' פנוי כל היום לעסוק בתורה, מוכח מזה שנשמתו אינה צריכה כ"כ ללבושי התורה, ודי לו בפ"א שחרית ופ"א ערבית. אך מי שאפשר לו לעסוק בתורה כל היום, מוכח מזה שנשמתו צריכה ליותר לבושים, ולכן אסור לו לבטל אפילו רגע א', אלא צריך לעסוק כל היום כפי שיעור הלבושים הדרושים לשורש נשמתו, ואם לאו הרי הכרת תכרת גו', שאין נשמתו יכולה לעלות וליראות באור ה'. וראי' לדבר ממה שארז"ללה שמי שביטל מצות ק"ש אפילו פעם אחת כאילו לא קרא כל ימיו, דמכיון שחסר לו בלבוש זה, א"כ חסר אצלו בהתקשרות עם עצומ"ה א"ס ב"ה. ודוקא ע"י קיום התומ"צ בכל יום ויום, כפי מספר הימים הקצובים לו, אפשר שתהי' התקשרות הנשמות עם עצומ"ה א"ס ב"ה.ומבאר רבינו הזקןלו, דהנה אין כל אדם זוכה לזה שיהיו כל ימיו שלימים ולא יחסר מהם אפי' שעה אחת רגע א'. ויש לומר בביאור דיוק לשון רבינו הזקן שאין כל אדם זוכה לזה, דמשמע שזהו ענין של זכות מלמעלה, ולא דבר התלוי בבחירה. וי"ל דמובן הוא ע"פ הידועלז דביטול תורה אין אדם ניצול ממנו בכל יום, כמובן ממארז"ללח ג' עבירות אין אדם ניצול מהם בכל יום כו', ונמצא שאין זה דבר התלוי בבחירת האדם אלא צריך לזה זכות וסייעתא דשמיא. וממשיך רבינו הזקןלו, דהעצה לזה היא שיהי' כל ימיו בתשובהלט. פירוש הדברים, דכיון שאין כל אדם יכול לזכות לזה שלא יהי' חסרון בלבושו, וא"כ איך יבוא האדם להתקשרות נשמתו עם עצומ"ה א"ס ב"ה, הנה העצה לזה היא ע"י התשובה. דגם ע"י תשובה יכול לבוא לאשתאבא בגופא דמלכא. ומבאר שם, דשובה אותיות בושה, וכן תשוב אותיות בושת. דענין תשובה הוא שיבוא ליראה בושת, יראה מחמת בושה. דע"י שיעמיק בשכלו בגדולת ה' אשר הוא ממכ"ע וסוכ"ע וכולא קמי' כל"ח, ואור אין סוף למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכליתלז, בודאי תיפול עליו הבושה ממנו ית'מ. דאף שהוא אוהב את השם וירא את השם, מ"מ אין האהוי"ר שלו נחשבת לכלום. וכמו שמביא ע"ז אדמו"ר הצ"צמא מ"ש רבינו הזקן בד"ה וטהר לבנומב בשם הרב המגיד נ"עמג, דפירוש יראה בושת הוא ע"ד מ"שמד כתר עליון אף על גב דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם הוא קדם עילות העילות. וכאשר האדם ידקדק על עצמו וישים אל ליבו איך אפילו כתר עליון דאצילות אוכם הוא ומתבייש נגד אוא"ס ב"ה, אז תיפול עליו אימה ופחד ביותר. ובפרט כשיתבונן האדם שהוא אינו יודע גם מהות הע"ס, שהרי ידיעתו בהם היא רק ידיעת המציאות ולא השגת המהות, וכ"ש וק"ו שאינו יודע בחינת כתרא עילאה, ובפרט כמו שהוא לפני הצמצום, דגם כתרא עלאה שלפני הצמצום אוכם הוא קדם עילת העילות.[דענין זה הוא בכל המדריגות שבכתרא עילאה, דאפילו במדריגות הכי עליונות שבו, ואפילו במדריגה שלמעלה מגדר מדריגות כלל, גם שם אוכם הוא קדם עילת העילות, דאדרבה, עילת העילות נמצא למטה דוקא, כמבואר במ"אמה]. וע"י התבוננות זו בא האדם לבחינת בושה, שזהו ענין התשובה. וע"י התשובה תוכל להיות התקשרות הנפש בעצומ"ה א"ס ב"ה.
וביאור הענין הואמו, דהנה כתיבמז כי נער ישראל ואוהבהו וממצרים קראתי לבני. הענין הוא כמו שאנו רואים עד"מ אצל בן נער, שכל זמן שנמצא בקירוב לאביו ואביו מראה לו אהבתו ומקרבהו באהבה וחיבה יתירה, אז מתרהב הבן בנפשו לעשות מילין דשטותא מצד קטנות המוחין, אף שהוא נגד רצון אביו, ואף אם אביו מוחה בידו אינו משגיח בו ואינו שומע לקולו. ורק כשאביו מסתיר פניו ממנו ודוחה אותו החוצה עד שאומר לו שאינו אביו כלל, אז דוקא יתעורר הבן להיות בקרבת אביו. וכך הוא הענין באהבת ישראל למקום ב"ה המסותרת בלב כל או"א מישראל, שאינה יוצאת מן ההעלם אל הגילוי כי אם ע"י ההתבוננות בריחוקו מה'. וזהו כי נער ישראל ואוהבהו, דכאשר ישנו ענין הקירוב (ואוהבהו) יכול להיות נער ישראל, שיעשה מעשי נערות וקטנות, ודוקא ממצרים קראתי לבני, דע"י מצרים הוא מיצר וקטנות, ענין הבושה הנ"ל, עי"ז קראתי לבני, שעי"ז הוא גילוי האהבה ביתר שאת.
והנה בפרטיות יותר ענין גלות מצרים שעל ידו הוא גילוי האהבה ה"ז מה שהאדם נמצא בעבודתו במצב של ירידה, שזה מעורר בו עוד יותר את הרגש הבושה והתשובה. ובזה גופא יש כמה מדריגות, וכמבואר במאמר אדמו"ר הזקןמח שיש בחינת מצרים דקדושה ובחינת מצרים דלעו"ז. דבחינת מצרים דקדושה הוא שמסתפק בתורתו ועבודתו שלומד בתורה ועובד ה', ואינו משתדל להרבות בתורה ומע"ט אלא די לו במה שעוסק, כי לפי ראות עיניו יוצא ידי חובתו. ויש לומר שזהו גם ענין קיום המצוות כמצות אנשים מלומדהמט. ומבחינת מצרים שבקדושה נמשךונשתלשל עד שנעשה למטה בקליפה בחינת מצרים דלעו"ז, דהיינו בחינת פגם הברית. דלפעמים הוא שלא ברצונו, שמטמאין אותו בע"כ שלא ברצונו במקרה לילה, וכמ"שנ אשר מצרים מעבידים אותם. וענין יציאת מצרים הוא בחינת תשובה על ידי ענין זה עצמו, כשרואה בעצמו שהוא רחוק מה' בתכלית, דאז ממצרים קראתי לבני, שהריחוק דוקא מעורר בו את התשובה ואת ההרגש שהוא בני, ועי"ז מקשר נפשו עם עצומ"ה, לאשתאבא בגופא דמלכא.
ומכל זה יובן במעלת ענין התשובהנא, דגם מי שאין ימיו שלמים, שחסר בלבושי התומ"צ שלו, דאין כל אדם זוכה לזה כנ"ל, אפשר שתהי' התקשרות נפשו בעצומ"ה ע"י התשובה. ואדרבה, יש מעלה בהתקשרות שע"י התשובה על ההתקשרות שע"י לבושי התומ"צ. דההמשכה שע"י לבושי התומ"צ היא בבחינת גבול, מבחינת ממכ"ע. אבל ע"י התשובה, שהתשובה היא בשעתא חדא וברגעא חדאנב, הרי ההמשכה שעי"ז היא בלי גבול. וכמשנת"ל דענין התשובה היא הבושה, שכל ענין של מדידה והגבלה יודע שהוא אוכם קדם עילת העילות, ורוצה לצאת מהגבלה זו, ולכן ההמשכה שע"י התשובה, בחינת ממצרים קראתי לבני, היא המשכה נעלית עוד יותר.
וזהונג וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי גו', דהגילוי לאבות הוא בחינת א-ל שדי, דבכללות זהו ענין ממכ"ע. דהגם שיש כמה בחינות בא-ל שדינד, דישנו ענין שאמר לעולמו דינה, שזהו טבע העולם שהוא בבחינת העלם והסתר, ויש ענין א-ל שדי למעלה מזה, דע"ז כתיבנו והריקותי לכם ברכה עד בלי די וארז"לנז כדי סיפוקונח, שהיא המשכת אלקות בעולמות, מ"מ ה"ז רק כדי סיפוקו ולא ענין העשירות. וכידוענט בענין די מחסורו אשר יחסר לוס אפילו סוס לרכובעליו ועבד לרוץ לפניוסא, שכל זה הוא ענין של מילוי החסרון בלבד ולא ענין של עשירות ומותרות. דהיינו ההמשכה שמבחינת ממכ"ע. אמנם ע"י הירידה לגלות מצרים דוקא הגיעו לגילוי שם הוי', ממצרים קראתי לבני, ההמשכה מבחינת הוי', בלי גבול, וידעתם כי אני הוי'.
וזהו וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני הוי'. דהנה פסוק זה הוא מענהסב על שאלת משה לעיל למה הרעות לעם הזהסג, דהיינו למה הוצרך להיות כל ענין גלות מצרים. וע"ז בא המענה ויאמר אליו אני הוי', דתכלית ענין גלות מצרים הוא גילוי שם הוי'סד. והגםסה שהי' ענין שם הוי' גם אצל האבות כנ"ל, ה"ז בחינת הוי' דלתתא, בחינת שם הוי' השייך לעולמות, הוי' לשון מהווהסו. אמנם ע"י הירידה דגלות מצרים באו לגילוי דוידעתם כי אני הוי' שלמעלה מגדרי העולם, דהוי' הוא הי' הווה ויהי' כאחדסז. וענין זה בא ע"י עבודת התשובה כנ"ל, דזהוסח מ"שסט ונתתי אותה לכם מורשה, כי האהבה הבאה מבחינת התשובה היא כמו ירושה שנפל לו הון רב אשר לא עמל בו, וכך האהבה וקרבת ה' הבאה ע"י התשובה והבושה היא שלא ע"י מעשיו הטובים דבר יום ביומו (כנ"ל) כי אם בשעה אחת, בתורת ירושה הבאה מלמעלה. ויש להוסיף עוד בזה, דענין הירושה הוא מצד שיש ליורש יחס אל המוריש ואינו נוגע בזה מצב היורש, ולכן גם חרש שוטה וקטן יורשע, כי מה שנוגע הוא רק שיש לו יחס אל המוריש. וזהו מורשה אני הוי', דבכדי להגיע לבחינת הוי' דלעילא הוא ע"י ירושה. ועוד יש להוסיף, דמורשה הוא גם מלשון ראש, היינו ההתקשרות עם ראש העדהעא, ראשיכם שבטיכם, שע"י ההתקשרות עם ראשיכם שבטיכםעב הנה גם חוטב עציך ושואב מימיךעב יגיעו לגילוי שם הוי'. אך צ"ל ההתקשרות, ולא להפרד ח"ו מהמוריש והראש, וכנ"ל בענין התשובה, שהוא כמו הבן שאינו יכוללסבול שאביו אומר שאין הוא אביו, ורוצה להיות מקושר אליו. ועי"ז וידעתם כי אני הוי', שתהיו מקושרים (דעת לשון התקשרותעג) לשם הוי' דלעילא, בחינת הי' הווה ויהי' כאחד, בחינת בל"ג, שכל זה בא ע"י התשובה.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור