בס"ד. ש"פ משפטים, פרשת שקלים, מבה"ח אדר, ה'תשי"ב

בס"ד. ש"פ משפטים, פרשת שקלים, מבה"ח אדר, ה'תשי"ב

(הנחה בלתי מוגה)

לא תהי' משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא^א. הנה מקרא זה הוא בהמשך למ"ש לפנ"ז^ב ועבדתם את הוי' אלקיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, וממשיך שעי"ז לא תהי' ג"כ משכלה וגו'^ג. והזכיר כאן הבטחה על ג' הענינים דבני חיי ומזוני^ד, שתהי' בהם הברכה בריבוי ובהפלגה ביותר. וברך את לחמך ואת מימיך הו"ע מזוני, ומדגיש בכתוב וברך גו', היינו, שלא זו בלבד שיהי' המזוני כפי המצטרך, אלא עוד זאת שתהי' בזה תוספת ברכה, מזונא רויחא. וממשיך בנוגע לחיי, והסירותי מחלה מקרבך, ויתירה מזה, את מספר ימיך אמלא, שהו"ע אריכות ימים. וכן בנוגע לבני אומר לא תהי' משכלה ועקרה, שזוהי הברכה דלידת בנים (השלילה דעקרה) והקיום שלהם (השלילה דמשכלה), ובאופן שיתקיימו לאורך ימים גם לעת זקנתו [כפי שמצינו ביעקב אבינו, שגם לעת זקנתו כאשר חשב שנחסר לו א' מבניו, אמר ואני כאשר שכלתי שכלתי^ה]. ובזה אומר לא תהי' גו', שיש לפרשו בב' אופנים, בלשון ציווי ובלשון הבטחה (כפי שמצינו דוגמתו בכ"מ^ו), היינו, ציווי שלא תהי' משכלה ועקרה (עס טאoר ניט זיין קיין משכלה ועקרה), והבטחה שלא תהי' משכלה ועקרה (עס וועט ניט זיין קיין משכלה ועקרה), היינו, שכאשר האדם עושה התלוי בו שלא תהי' משכלה ועקרה, אזי גם מבטיחו הקב"ה שלא תהי' משכלה ועקרה. והתנאי לכל זה הוא (כפי שמקדים בכתוב) ועבדתם את הוי' אלקיכם, דאף שבנוגע לבני חיי ומזוני אמרו חז"ל^ז שלאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, בחינת המזל שאין ענין הזכות נוגע שם, מ"מ, ריבוי הברכה כו' בזה, תלוי בענין העבודה דוקא.וצריך להבין מהו ענין העבודה, שעז"נ ועבדתם את ה' אלקיכם^ח, דלכאורה, כללות הענין דעבודת העבד לאדונו שייך רק בעבד ואדון למטה, שהעבד יכול להוסיף שלימות אצל האדון, דעם היותו אדון, ואדון אמיתי, מ"מ, יש גם ענינים שחסרים אצלו, וזוהי עבודת העבד, למלאות מחסורו או להשלים את רצונו, שעי"ז הוא משלים את האדון [ומזה מובן גם שעי"ז נעשה תוספת שלימות גם אצל העבד העובד]. אבל למעלה, כיון שאיהו שלימותא דכולא^ט, אינו מובן איך שייך שם ענין העבודה^י. גם צריך להבין, שבענין זה מצינו סתירות בדברי חז"ל^יא. דלפעמים מצינו שענין העבודה אינו נוגע למעלה, כדאיתא במדרש^יב וכי איכפת לי' להקב"ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף, לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות, היינו, שכל ענין המצוות אינו אלא בשביל לצרף בהן את הבריות, אבל אין זה נוגע למעלה. וכמפורש בקרא^יג אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו, אם צדקת מה תתן לו. ולפעמים מצינו שעבודת האדם יש לה השפעה למעלה, כדאיתא במדרש^יד על הפסוק^טו ועתה יגדל נא כח אד', שע"י קיום התורה ומצוות נעשה ענין דהגדלה בשם אד'. וכן מצינו שע"י העדר העבודה נעשה חלישות כביכול למעלה, כדאיתא במדרש^טז עה"פ^יז צור ילדך תשי, דבזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום (היינו העדר קיום התורה ומצוות) מתישין כביכול כח גדולה של מעלה.

אך הענין הוא^יח, כמובא בחסידות^יט מעבודת הקודש^כ, דמשארז"ל וכי מה איכפת לו כו' הוא על אדון יחיד שורש השרשים דלי' לא איכפת לי' כלל, ואמנם לצורך הכבוד להשפיע על הראשים העליונים לייחד ראשהמחשבה בסופה כו' צורך גמור הוא. והיינו, דבבחינת אדון יחיד שורש כל השרשים אין ענין העבודה נוגע כלל, כי אם בהתלבשותו בסדר ההשתלשלות, החל מבחינת החכמה שהיא ראשית ההשתלשלות (דחכמה היא ראשית^כא), וגם למעלה מזה, בבחינת הכתר, הנה בבחינה התחתונה שבה, בחינת אריך, שהיא שורש הנאצלים, נוגע ענין העבודה, משא"כ בבחינת עתיק, פנימיות הכתר^כב. וביאור הענין^כג, שבסדר ההשתלשלות נוגע ענין העבודה הן בהכלים והן בהאורות. דהנה, ענין הכלים שהוא העלם האור הוא נתינת מקום למציאות דזולת^כד. כי, כאשר האור מאיר אזי ישנו רק המקור, ואין שום מציאות דזולת, אבל כלים שהם העלם האור, הם נותנים מקום למציאות דזולת, ועד שבריבוי השתלשלות נתהווה מהם בחינת נבראים. ולהיות שהכלים הם ענין של זולת, וסוף סוף הנה ע"י ריבוי השתלשלות נעשה מהם בחינת נבראים, לכן בבחינת הכלים נוגע ענין עבודת הנבראים, והיינו שע"י העדר העבודה נעשה פגם בהכלים. ולא עוד אלא שגם בהאור נוגע ענין העבודה, דהנה, אף שהעדר העבודה פוגם רק בהכלים ולא בהאור, מ"מ, ע"י הפגם בהכלים מסתלק האור מהכלי. והסילוק מהכלי נוגע גם בהאור, שהרי כוונת האור היא שיאיר בכלים, וכאשר האור מסתלק מהכלי, אזי אין האור ממלא את תפקידו. וזהו שענין העבודה נוגע גם בהאור, כיון שבהעדר העבודה נעשה סילוק האור שמסתלק מהכלי, ובמילא לא נשלמת הכוונה שבו. ויתירה מזה, שענין העבודה נוגע גם בהאור שלמעלה מהתלבשות בכלים, שהרי גם האור שלמעלה מהתלבשות בכלים ה"ה שורש עכ"פ לאור המתלבש בכלים. וזהו^כב שענין העבודה נוגע בבחינת אריך, כי, בחינת אריך הוא שורש לנאצלים^כב, וכיון שבנאצלים נוגע ענין העבודה כנ"ל, לכן גם בשורש הנאצלים (בבחינת אריך) נוגע ענין העבודה. ורק בבחינת עתיק אמרו רז"ל וכי איכפת לי' כו', כי, בחינת עתיק הוא אדון יחיד שורש השרשים, שורש השרשים דייקא, ולא שורש הנאצלים, כיון שהוא למעלה מלהיות שורש לנאצלים. ובאמת נבדל הוא גם מהשרשים, שהרי עתיק הוא מלשון ויעתק^כה, והיינו שהוא מובדל גם מבחינת אריך, ומהשנקרא שורש השרשים, אינו אלא בשם המושאל בלבד. ובבחינה זו אינו נוגע ענין העבודה, ועז"נ אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו, אם צדקת מה תתן לו וגו'.

אמנם עדיין צריך להבין, דהרי מ"ש ועבדתם את הוי' אלקיכם וגו', קאי (לא רק על מדריגות דסדר השתלשלות, ששם נוגע ענין העבודה כנ"ל, אלא גם) על בחינה שלמעלה מהשתלשלות. ובהקדם הדיוק^כו בלשון הכתוב, שיש בו סתירה מרישא לסיפא. דבתחילה אומר ועבדתם את הוי' אלקיכם וברך גו', בלשון נסתר, כשלישי המדבר, ואח"כ אומר והסירותי גו', בלשון נוכח, כמדבר בעד עצמו. והענין הוא^כו, עפמ"ש הרמב"ן בהקדמתו לפירושו על התורה, שלא כתב משה רבנו התורה (ד' ספרים ראשונים) כמדבר בעד עצמו כו' אלא כשלישי המדבר, היינו, כאילו אין המדבר שם הוי' ולא משה, אלא כשלישי המדבר. וכמו וידבר הוי' אל משה לאמר, שאין זה דיבורו של משה, שאז הי' צריך לומר וידבר הוי' אלי, וכן אין זה דיבורו של הוי', שאז הי' צריך לומר ואדבר אל משה, אלא הוא כשלישי (לא הוי' ולא משה) המדבר ומספר אודות דיבורו של הוי' אל משה. ומבואר בזה, דשלישי המדבר הוא למעלה משניהם, למעלה מבחינת משה, ולמעלה גם מבחינת שם הוי', כי, שם הוי', עם היותו הי' הוה ויהי' כאחד^כז, ה"ה שייך להתהוות^כז (להשתלשלות)^כח, והבחי' שלמעלה משניהם (משה והוי') הוא עצמות ומהות א"ס ב"ה, שהוא המדבר ומספר (ער דערציילט וואoס איז פאoרגעקומען אין סדר השתלשלות) אודות הדיבור דשם הוי' אל משה. ונקרא שלישי דוקא, ע"ד מ"ש^כט יחיינו מיומיים ביום השלישי וגו', כידוע^ל שיחיינו מיומיים קאי על כללות ההשתלשלות שנחלק לשתים, בחינת ממלא כל עלמין ובחינת סובב כל עלמין, בחינת אורות ובחינת כלים, בחינת האור כמו שהוא לעצמו והגילוי כמו שהוא לזולתו, וביום השלישי קאי על עצמות ומהות א"ס ב"ה. וזהו שבתחילה נאמר ועבדתם את הוי' אלקיכם וברך וגו', ששלישי המדבר אומר דכאשר ועבדתם אתהוי' אלקיכם, אזי וברך את לחמך ואת מימיך, היינו, שהוי' (שעליו נאמר ועבדתם את הוי' אלקיכם) יברך את לחמך ואת מימיך. ולאח"ז מוסיף והסירותי מחלה מקרבך, והסירותי לשון נוכח, ששלישי המדבר אומר שהוא בעצמו יסיר מחלה מקרבך. ומזה מובן שענין העבודה נוגע (לא רק לשם הוי', אלא) גם לשלישי המדבר, בחינת עצמות ומהות א"ס ב"ה, שהעבודה פועלת (לא רק וברך את לחמך ואת מימיך ע"י שם הוי', אלא גם) והסירותי מחלה גו' ע"י עצמות ומהות א"ס ב"ה. וצריך להבין, הרי בבחינה שלמעלה מהשתלשלות כתיב^יג אם צדקת מה תתן לו (כנ"ל).

ויש לומר, שזה שאמרו רז"ל מה איכפת לי' להקב"ה כו', קאי על העבודה עצמה (דהיינו פרטי העבודה), אבל התוצאה של העבודה שעל ידה נעשה צירוף הבריות, שגם בבריות בעלמא^לא, ברי' פחותה, נעשה צירוף וזיכוך, שזהו"ע האתהפכא מיש לאין, הנה זה נוגע גם בבחינת העצמות^לב. ועז"נ ועבדתם את הוי' אלקיכם גו' והסירותי גו', עצמות ומהות א"ס ב"ה דוקא. ובזה יובן מה שנאמר כאן והסירותי מחלה מקרבך, ולא כמש"נ לפנ"ז^יג כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך גו', כי, בפסוק כל המחלה גו' לא אשים גו', מדובר רק אודות אפשרות למחלה, והברכה היא שאפשרות זו לא תבוא לפועל. אבל בפסוק והסירותי מחלה גו' יש חידוש גדול יותר, שגם כשישנה מחלה בפועל (לא רק אפשרות למחלה), תהי' הסרת המחלה. ובשביל הסרת המחלה שכבר ישנה בפועל יש צורך בכח עליון יותר, ועז"נ והסירותי בלשון נוכח, שקאי על עצמות ומהות א"ס ב"ה^לג.

והנה ענין העבודה, ועבדתם את הוי' אלקיכם, שהיא בדוגמת עבודת העבד, קאי בעיקר על העבודה ביראה וקבלת עול^לד, שהיא עבודת עבד^לה, שהעבד אינו תופס מקום לעצמו, ועוד יותר שאינו שום מציאות לעצמו^לו, והוא בביטול אל האדון, דאף שמצד עצמו בהפקירא ניחא לי'^לז, ה"ה בכיווץ וביטול אל האדון^לח, ולכן עושה ומקיים את רצונו. וזהושראשית העבודה ועיקרה ושרשה היא העבודה דקבלת עול, והיינו, שלמרות היותו במעמד ומצב שלא שינה את עצמו, רצונו, שכלו ומדותיו (ער האoט זיך ניט איבערגעמאuכט און שטייט אין זיינע רצונות וכו'), ה"ה עובד את עבודתו בדרך קבלת עול, שהרי בהנוגע למעשה בפועל, קיום המצוות בסור מרע ועשה טוב, אי אפשר להמתין עד שישנה את עצמו, אלא גם בהיותו במעמדו ובמצבו כמו שהוא, צריך לעבוד עבודתו בקבלת עול. וכן הוא בסדר העבודה בכל יום ויום, שהתחלת עבודת היום היא באמירת מודה אני^לט, וכן בעבודת התפלה, ההתחלה היא הודו להוי', שעוד לפני ההתבוננות דפסוקי דזמרה, ולפני ההתבוננות דברכות קריאת שמע, קריאת שמע ושמונה עשרה, אומר הוא הודו להוי', בחינת הודאה, שזוהי העבודה בדרך קבלת עול דוקא.

אמנם כיון שהפסוק ועבדתם את הוי' אלקיכם קאי (גם) על ענין התפלה, כמ"ש הרמב"ם^מ מצות עשה להתפלל כו' שנאמר ועבדתם את הוי' אלקיכם, מפי השמועה למדנו שעבודה זו היא תפלה, שנאמר^מא ולעבדו בכל לבבכם, אמרו חכמים^מב אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, מובן, שבזה נכלל (נוסף על העבודה מיראה) גם ענין העבודה מאהבה, שזהו"ע התפלה, לית פולחנא כפולחנא דרחימותא^מג. והענין בזה, דהנה^מד פעולת התפלה היא הן בנפש האלקית והן בנפש הבהמית. כי, תפלה הוא מלשון תופל^מה, שהו"ע החיבור, שעל ידה נעשית התחברות נפש האלקית עם שרשה ומקורה. ועוד ענין בתפלה, שעל ידה נעשה בירור וזיכוך נפש הבהמית, והעלאת הניצוצות דגופו וחלקו בעולם. וב' ענינים אלו הם בהעבודה דאהבה דוקא. דהנה, בעבודה דיראה וקבלת עול לבדה, הרי לא שינה את עצמו, ולא פעל בירור וזיכוך נפש הבהמית, וכפי שרואים במוחש, שישנם כאלה שיש להם יראת שמים טבעית, ובהתבוננות קלה יכולים הם לעורר את היראה להיות סור מרע ועשה טוב, ואעפ"כ, גם כאשר הנהגתם בסור מרע ועשה טוב היא בשלימות,נשארת נפשם הבהמית בתקפה ובגבורתה כתולדתה, ואדרבה, נתחזקה יותר בהמשך הזמן ע"י ריבוי ההשתמשות בה^מו. וכיון שע"י העבודה מיראה לא פעל בירור וזיכוך נפש הבהמית, לא פעל גם התחברות הנפש האלקית עם שרשה ומקורה, כי, התחברות נפש האלקית היא ע"י מילוי רצונו ית', והרי רצונו ית' הוא שהנשמה תברר את הגוף ונפש הבהמית, ובשביל זה ירדה הנשמה למטה, שהרי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון, וירידתה למטה היא כדי לברר את הגוף ונפש הבהמית^מז, וכל זמן שלא פעל בירור נפש הבהמית, לא מילא את רצונו ית', ולכן לא פעל התחברות דנפשו האלקית עם שרשה ומקורה. ודוקא בעבודה מאהבה, שעל ידה פועל בירור וזיכוך נפש הבהמית, ה"ה פועל גם התחברות נפש האלקית עם שרשה ומקורה. ועוד ענין בזה שלא מספיק העבודה מיראה אלא מוכרחת להיות גם העבודה מאהבה, דהנה עבודה היא מלשון עיבוד עורות^מח, וכשם שבעיבוד עורות יש צורך בכו"כ פעולות הבאות ע"י טירחא ויגיעה גדולה עד שנעשה העור מעובד וראוי להיות קלף שיכתבו עליו פרשיות כו', כמו כן צריכה להיות עבודת ה' באופן של עבודה דוקא, טירחא ויגיעה גדולה. ומזה מובן שהעבודה מיראה אינה אמיתית ענין העבודה, כי, ביראה אין הכרח שתהי' עבודה ויגיעה גדולה, וכנ"ל שישנם כאלה שיש להם יראת שמים טבעית כו', ולכן בהכרח להיות גם העבודה מאהבה, שבאה ע"י עבודה ויגיעה גדולה דוקא. ומזה מובן שמ"ש ועבדתם את הוי' אלקיכם, קאי הן על העבודה מיראה, שהיא ראשית העבודה, והן על העבודה מאהבה, וכמבואר בקונטרס העבודה^מט ששלימות העבודה היא הן מיראה והן מאהבה.

ולבאר אופן העבודה דועבדתם את הוי' אלקיכם, ממשיך בכתוב לא תהי' משכלה ועקרה גו'. דהנה^נ, עקרה היא שאינה יולדת בנים, דקאי על המדות אהבה ויראה (תולדות ההתבוננות^נא), שאהבה היא בחינת בן ויראה היא בחינת בת. ומשכלה היא שיולדת אהבה ויראה, אלא שאין להם קיום. ועל זה בא הציווי לא תהי' משכלה ועקרה, שההתבוננות צ"ל באופן שתהי' מזה הולדת המדות, והמדות יהיו בקיום,שאז תהי' העבודה דועבדתם את הוי' אלקיכם כדבעי. וביאור הענין^נב, הנה, בעקרה שאינה יולדת יש ב' בחינות. בחינה הא', שאפילו בית ולד (בית מטרון^נג) אין לה^נד, היינו, שאין לה כלי קיבול לקבל ההריון לצורך הלידה. וענינו בעבודה, שבית ולד קאי על ההתפעלות שכלית שעל ידה תהי' הולדת המדות בהתגלות לבו, ועקרה שאין לה בית ולד פירושו, שלא זו בלבד שאין לו אהוי"ר בהתגלות לבו, שזהו"ע טמטום הלב, אלא שאין לו אפילו התפעלות שכלית, שזהו"ע טמטום המוח. והסיבה לזה היא מפני שאינו כלי קיבול, להיותו כלי מלא, ובמדת בשר ודם כלי מלא אינו מחזיק^נה. דהנה, כאשר האדם הוא כלי מלא, היינו, שהוא מלא מהרצונות שלו, לא מיבעי רצונות דיצר הרע, שהם הרצונות לדברים האסורים, או אפילו רצונות דנפש הבהמית לדברים המותרים, דעם היותם דברים מותרים, הרי התאווה אליהם היא בחינת שד משדין יהודאין עכ"פ^נו, אלא אפילו רצונות דנפש האלקית, היינו רצונות דקדושה, הנה אם הוא מלא ועסוק בהרצונות שלו, לומר שעבודה זו יש לו חוש בה כו', עבודה זו הוא רוצה ועבודה זו אינו רוצה (די עבודה וויל ער און די עבודה וויל ער ניט), אזי הוא כלי מלא שאינו מחזיק, שאינו תופס האמת במוחו ושכלו להיות מזה התפעלות שכלית. וענין הב' בעקרה, שיש לה בית ולד, אלא שאינה יולדת, והיינו שיש לו כלי קבול לידע ולהתפעל בשכלו, אלא שלא נעשה מזה הולדת המדות בהתגלות לבו. דהנה, כשם שלצורך ההולדה בגשמיות צ"ל ענין הזריעה ע"י גילוי כח האין סוף^נז, כמו"כ לצורך הולדת המדות צ"ל ענין הזריעה, אור זרוע לצדיק^נח, דקאי על הזריעה דתורה ומצוות, ובא ע"י כח עליון דוקא, שזוהי ההזזה עצמית שלמעלה מטעם ודעת שצריכה להיות לכל הפחות פעם אחת בשנה, בהתחלת העבודה^נט. וגם לאחרי הזריעה ישנו הסדר דימי העיבור, שהוולד הולך וגדל כו' עד שמתגלה באויר העולם, וכמו כן ישנו גם הסדר דימי העיבור כו' לצורך לידת המדות בהתגלות הלב^ס. אמנם, גם לאחרי שנולדו המדות דאהבה ויראה בהתגלות לבו (השלילהדעקרה), צ"ל הזהירות שיהי' להם קיום (השלילה דמשכלה), שדוקא אז העבודה היא אמיתית, כמ"ש^סא שפת אמת תכון לעד.

אך עוד אחת צריך לשית עצות בנפשו, שגם כאשר עובד עבודתו כדבעי, הן בנוגע להשגה שבמוח, והן בנוגע להמדות שבלב, שהם בהתגלות לבו, ואינם דמיונות שוא, אלא אהבה ויראה אמיתיים, ונרגשים גם בקיום התומ"צ, שנוסף על קיום התומ"צ בפועל ממש, יודע הוא כוונת המצוות, ויודע גם ההמשכות שנעשות ע"י קיום המצוות [שע"י עבודת הצדקה ההמשכה היא בקו החסד, וע"י עבודת הגבורה, משפט גו' ביעקב^סב, נעשית ההמשכה בקו הגבורה, וע"י לימוד התורה, שהוא קו האמצעי, נעשית ההמשכה בקו האמצעי], ועד שעבודתו היא באופן המרומז בדיוק לשון הכתוב ועבדתם את הוי' אלקיכם, ששם הוי', הי' הוה ויהי' כאחד, ולמעלה יותר בחינת הוי' שלמעלה מהשתלשלות, נעשה אלקיכם, כחכם וחיותכם^סג, הנה גם בהיותו במעמד ומצב כזה, צריך להזהר שלא תהי' לו שביעות רצון מעבודתו, שאז נשאר לעמוד על עמדו ואינו מוסיף להלך בעבודתו (ער שטעלט זיך אo| און גייט ניט ווייטער). כי, נוסף לזה שהרגש דשביעות רצון יכול לגרום לכך שהאהבה ויראה שכבר נולדו ונתגלו לא יהיו בקיומם (שזהו"ע דמשכלה), הנה גם בשעה שעובד עבודתו באהבה ויראה, תהי' עבודתו במדידה והגבלה, במדה הנדרשת משביעות הרצון שלו^סד. ועז"נ לא תהי' משכלה ועקרה בארצך, בארצך דייקא, שארץ הוא מלשון רצון^סה, היינו, שלא יורגש אצלו אפילו שביעות רצון בלבד מעבודתו (ופשיטא שלא יהיו נרגשים הרצונות שלו, שאז הוא כלי מלא שאינו מחזיק, שאין לו בית קיבול כלל, בחינה הא' דעקרה הנ"ל).

וממשיך בכתוב את מספר ימיך אמלא^סו, שזוהי העצה היעוצה כדי לפעול בנפשו הרגש של העדר שביעות הרצון. והענין בזה, שכאשר האדם מתבונן שניתנו לו ימים קצובים, ימים יוצרו גו'^סז, לאפחות ולא יותר, ובכל יום, בכל שעה ובכל רגע צריך לעבוד עבודתו למלא שליחותו בעלמא דין, הרי הוא טרוד בזה כל כך עד שאין לו פנאי כלל לחשוב אודות ענינים של מדריגות. וע"ד מאמר רבן יוחנן בן זכאי^סח איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי, ומהביאורים בזה^סט, שמצד גודל טרדתו במילוי שליחותו לא הי' לו פנאי לשים לב (צוהערן זיך) למדריגות שלו^ע. והיינו, שהוא טרוד ושקוע כל כך (ער איז אזוי פיל פאuריאoגט, פאuראיינגט און פאuרטרונקען) במילוי שליחותו בכל יום ובכל שעה ובכל רגע, שאינו יודע מה נעשה עם שכלו ומדותיו, ועאכו"כ בנוגע למדרגות הנעלמות שבנפש^עא. ומזה מובן במכ"ש וק"ו שלא שייך אצלו רגש של שביעות רצון, כי, בידעו שבכל רגע ורגע צריך למלא את שליחותו, ואם עובר רגע שאינו עובד עבודתו, ה"ז לא רק שהי' יכול להתעלות ולשגשג בעבודתו (ער האoט געקענט שטייגן) ולא עשה כן, אלא עוד זאת, שברגע זה שאינו עובד עבודתו, מורד^עב הוא... במלך מלכי המלכים... הקב"ה בכך שאינו ממלא את שליחותו, הרי, לא זו בלבד שלא שייך אצלו הרגש של שביעות רצון, בארצך, אלא אדרבה, ווען מען פרעגט אים וואoס איז באu דיר מיטן בארצך, זועק הוא (שרייט ער אויס) במר נפשו: מה לי רצון, מה לי תענוג, מה לי אהבה, מה לי יראה (וואoס מיר רצון, וואoס מיר תענוג, וואoס מיר אהבה, וואoס מיר יראה), כיצד יכול לחשוב על ענינים של מדריגות בה בשעה שצריך לעמוד על המשמר שלא יעבור אפילו רגע אחד במצב של מרידה במלכות ח"ו מצד החסרון במילוי השליחות ברגע זה.

והנה כאשר האדם מקיים הציווי לא תהי' משכלה ועקרה בארצך, שעושה כל אשר ביכלתו שתהי' עבודתו באהבה ויראה אמיתיים שיש להם קיום, ומתוך העדר שביעות רצון כו' כנ"ל, אזי מוסיפים ומבטיחים לו מלמעלה שלא תהי' (בלשון הבטחה) משכלה ועקרה בארצך (חסר קצת).ועפ"ז יש להוסיף ביאור במש"נ את מספר ימיך אמלא, אמלא דייקא, שזהו"ע שבא מלמעלה דוקא (נוסף על ההתבוננות דהאדם במספר הימים שנקצבו לו), ובזה גופא בלשון נוכח, ע"י שלישי המדבר, בחינת עצמות ומהות א"ס ב"ה שלמעלה מהשתלשלות (כנ"ל). והענין בזה, שגם אם יש איזה פגם וחסרון במספר הימים דעבודת האדם, שהיו אצלו ימים שבהם לא מילא את שליחותו, או אפילו ימים שבהם עשה גם ענינים בלתי-רצויים כו', הרי מצד בחינת שלישי המדבר שלמעלה מהשתלשלות, ששם לא שייך ענין של פגם, מתמלא מספר הימים הקצוב לו, ועוד יותר מכפי הקצוב כו', שכל הימים נעשים מלאים^עג, ולא רק ימים מלאים, אלא גם ימים מאירים, שזהו הדיוק דמספר ימיך^עד, מספר מלשון^עה השמים מספרים פי' דמנהרין ומנצצין^עו, ומלשון אבן ספיר, שהוא לשון ספירות ובהירות.

וזהו גם מש"נ והסירותי מחלה מקרבך בלשון נוכח, כשלישי המדבר. דהנה, המחלה שעלי' נאמר והסירותי גו', היא מחלה כזו שיכולה להיות גם כאשר ועבדתם את הוי' אלקיכם, וגם כאשר וברך את לחמך ומימיך, דלחמך ומימיך קאי על תורה שבכתב ותורה שבעל פה^עז, או תורה ומצוות^עח, ועז"נ וברך את לחמך ומימיך, שהעבודה בתומ"צ היא מצד הברכה דשם הוי', וגם אז עדיין יכולה להיות מחלה, וצ"ל והסירותי מחלה גו' ע"י שלישי המדבר דוקא. והענין בזה^עט, שמחלה שנאמרה כאן, מחלה סתם, היא השורש לכל המחלות, והיא הענין דהרגש עצמו שבא בסיבת חטא עץ הדעת^פ, כידוע שקודם החטא לא הי' הענין דהרגש עצמו, וכמ"ש^פא ויהיו שניהם גו' ולא יתבוששו, וענין החטא הוא שנעשה הרגש עצמו, כמ"ש^פב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל גו'. וזהו שגם כאשר ועבדתם את הוי' אלקיכם וברך את לחמך ואת מימיך יכול להיות (וישנו) ענין המחלה, שהו"ע הרגש עצמו, כיון שחטאעץ הדעת פעל על כולם, גם על צדיקים, וגם על צדיקים גמורים, וכמארז"ל^פג ד' מתו בעטיו של נחש, שהם צדיקים היותר גדולים, שסיבת מיתתם אינה אלא בגלל חטא עה"ד, ולכן, גם בצדיקים גמורים שייך הענין דהרגש עצמו, וכידוע^פד שאפילו צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים, אינו בטל במציאות לגמרי אלא הוא דבר בפני עצמו ירא ה' ואוהבו, יש מי שאוהב, ולא יגיע למעלת דביקותו בה' כמו שהיתה נשמתו קודם ירידתה למטה. ועאכו"כ בנוגע לבינונים ואלה שלמטה מזה, שאצלם בודאי ישנו הענין דהרגש עצמו. והסרת המחלה דהרגש עצמו אינה יכולה להיות ע"י עבודת האדם בכח עצמו, כי אם ע"י המשכה נעלית ביותר, ועז"נ והסירותי דייקא, בלשון נוכח, שקאי על עצמות ומהות א"ס ב"ה כנ"ל.

וכל ענינים אלה נמשכים גם בגשמיות, הן בנוגע למזונא רויחא, שעז"נ וברך את לחמך ואת מימיך, הן בנוגע לחיי, שעז"נ והסירותי מחלה מקרבך, ומוסיף את מספר ימיך אמלא, והן בנוגע לבני, שעז"נ לא תהי' משכלה ועקרה בארצך. וכל זה נעשה הכנה לענין כניסת הארץ (שעל זה מדובר בהמשך הכתובים^פה), כן תהי' לנו במהרה בימינו ע"י משיח צדקנו^פו.

------- * -------

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org