6
א. דובר לעיל1 אודות נוסח ברכת כ"ק מו"ח אדמו"ר לחג השבועות: "קבלת התורה בשמחה ובפנימיות" – דלכאורה אינו מובן:
ענין השמחה – צריך להיות לא רק בחג השבועות, "זמן מתן תורתנו", אלא גם בכל הימים טובים, שנקראים "מועדים לשמחה", ובכל עניני תורה ומצוות, וכמ"ש הרמב"ם בסוף הל' לולב: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה .. עבודה גדולה היא .. שנאמר2 .. עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב"; וכן בנוגע לענין הפנימיות – שבאופן כזה צריך להיות קיום כל עניני התומ"צ, ולא באופן ד"בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני .. מצות אנשים מלומדה"3. וא"כ, מהו הטעם שכ"ק מו"ח אדמו"ר הדגיש בברכתו את ענין השמחה והפנימיות בנוגע לחג השבועות דוקא?
ונתבאר בזה, ע"פ דברי הגמרא במסכת יבמות4 שבמ"ת הי' ענין הגירות של בנ"י (מילה במצרים, וטבילה והזאה בהר סיני), והרי ענין הגירות מוכרח להיות בשמחה ובפנימיות, כמובן מזה שכאשר גר בא להתגייר משתדלים להניאו ומערימים עליו קשיים כו'5, ורק כאשר רואים שהוא חפץ בכך באמת – בשמחה ובפנימיות – אזי מקבלים אותו; משא"כ לאחרי שכבר נתגייר, ונעשה ככל איש ישראל מתולדתו – הרי אמרו רז"ל6 "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה", אע"פ שלעת-עתה, כשמקיים תומ"צ שלא לשמה, אלא בשביל איזו פני' צדדית כו' – אין זה בשמחה ובפנימיות.
ב. והנה, כשדובר בענין זה, נזכר בין הדברים גם מאמר הגמרא7 "מכאן מודעא רבה לאורייתא".
ושאלו על זה, שלכאורה, הרי זה היפך המדובר, שכיון שמ"ת הו"ע של גירות, צריך להיות בשמחה ובפנימיות דוקא – שהרי הפירוש
7
ד"מודעא רבה לאורייתא" הוא "שאם1 יזמינם לדין, למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם, יש להם תשובה, שקבלוה באונס"?
אך כנראה שלא תפסו כללות הענין – לגבי מה נזכר מאמר הגמרא הנ"ל, כדלקמן.
ג. ובהקדם השאלה על הביאור הנ"ל בענין "קבלת התורה בשמחה ובפנימיות", שזהו מצד ענין הגירות שבמ"ת – דלכאורה: ענין הגירות הי' כאשר בנ"י קיבלו את התורה בפעם הראשונה, ואין זה שייך ל"זמן מ"ת" שבכל שנה ושנה?
ונתבאר בזה, שכיון ש"הימים האלה נזכרים ונעשים"2, הנה בכל שנה חוזר ומתחדש הענין דמ"ת, ולא עוד אלא שבכל שנה ושנה נמשך גילוי אור חדש, נעלה יותר כו'3, וכמובן גם ממאמר רז"ל בגמרא4 "צדיקים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, שנאמר5 ילכו מחיל אל חיל". ועד שהגילוי החדש דמ"ת הוא בדוגמת ענין הגירות. ולכן הרי זה צריך להיות בשמחה ובפנימיות.
אך עדיין אינו מובן: כיון ש"התורה היא נצחית"6, ו"לא תהא מוחלפת"7, הרי מובן, שבמ"ת קיבלו בנ"י את התורה (לא רק לשנה אחת, אלא גם) על כל השנים שלאח"ז עד סוף כל הדורות, כך, שכל הגילויים החדשים שבמהלך השנים ה"ה כלולים כבר במ"ת בפעם הראשונה, וא"כ, מהו הצורך בקבלת התורה בשמחה ובפנימיות בכל שנה ושנה?
אך על זה הובא (בהתוועדות הנ"ל) מאמר רז"ל "מכאן מודעא רבה לאורייתא", שמזה מוכח, שאע"פ שבשעת מ"ת קיבלו בנ"י את התורה בשמחה (שהרי לולי זאת לא יכול להיות ענין הגירות, כנ"ל), מ"מ, גם לדורות יש ענינים שבהם צ"ל קבלה חדשה מרצונם הטוב, כדלקמן.
ד. ויובן בהקדם קושיית המפרשים8 על מאמר רז"ל7 "מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית .. מכאן מודעא רבה לאורייתא"
8
– דלכאורה אינו מובן: הרי כבר בחמשה בסיון (לפני מ"ת בששה בסיון) היו בנ"י מוכנים לקבל את התורה מרצונם הטוב, באמרם "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע"1, וא"כ, למה "כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית", עד כדי כך, ש"מכאן מודעא רבה לאורייתא"?!
והתירוץ המקובל על זה ב"עולם הלומדות" הוא2 – שאמירת נעשה ונשמע היתה רק על תורה שבכתב, אבל בנוגע לתורה שבעל-פה הי' זה באופן ש"כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית", ועל זה אמרו "מכאן מודעא רבה לאורייתא", אלא ש"הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב3 קיימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר"7.
כאשר בנ"י אמרו "נעשה ונשמע" על תושב"כ, בודאי ידעו שתינתן להם גם תושבע"פ, שהרי תושבע"פ היא הפירוש של תושב"כ, כמ"ש הרמב"ם4 "כל המצוות שניתנו לו למשה בסיני, בפירושן ניתנו, שנאמר5 ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה. תורה, זו תורה שבכתב, והמצוה, זו פירושה. וצונו לעשות התורה על פי המצוה, ומצוה זו היא הנקראת תורה שבעל פה", כך, שללא ה"פירוש" אי אפשר לקיים את מצוות התורה.
וכפי שמבאר רבינו הזקן6 ש"רצון העליון ב"ה המלובש בתרי"ג מצות שבתורה שבכתב הוא מופלא ומכוסה טמיר ונעלם, ואינו מתגלה אלא בתורה שבע"פ, כמו מצות תפילין עד"מ, שנאמר בתושב"כ וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך7, והוא מאמר סתום ונעלם, שלא פירש הכתוב איך ומה לקשור, ומהו טוטפות, והיכן הוא בין עיניך ועל ידך, עד שפירשה תורה שבע"פ כו', וכן כל מצות שבתורה, בין מ"ע בין מצות ל"ת, אינן גלויות וידועות ומפורשות אלא ע"י תורה שבע"פ".
וכיון שכן, הרי עכצ"ל שאמירת "נעשה ונשמע" בנוגע לתושב"כ כוללת גם תושבע"פ?
ו. ויש לבאר זה ע"פ דברי הגמרא8 "אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם", דכיון שעדיין לא בא הדבר לעולם, אינו יכול להתחייב
9
ולשעבד את עצמו כו', ולכן גם כאשר מקבל על עצמו בדיבור, אין לזה תוקף כלל.
ובנוגע לעניננו – החילוק בין תושב"כ לתושבע"פ:
אף שגם בנוגע לתושב"כ, הרי כאשר בנ"י אמרו "נעשה ונשמע" (קודם מ"ת), עדיין היתה התורה אצלם בבחי' "דבר שלא בא לעולם", וכפי שטען "ההוא צדוקי": "עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו"7 (קודם ששמעתם אותה היאך היא קשה ואם תוכלו לעמוד בה, קבלתם עליכם לקיימה8), מ"מ, הי' זה כבר בתוך המעת-לעת דמ"ת, ובהיותם כבר במעמד ומצב היותר נעלה דמ"ת, כדברי הגמרא1 "ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן", ולכן, הועילה הקבלה ד"נעשה ונשמע" על תושב"כ.
משא"כ תושבע"פ – הרי רובא דרובא (מלבד המקצת שהי' נוגע להם מיד) ניתנה לאחרי חטא העגל, כדאיתא בגמרא במסכת נדרים2: "אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד", ורק לאחרי חטא העגל, בעת לוחות שניות (לאחרי ש"סלחתי כדברך" ביוהכ"פ3), ניתנה להם גם תושבע"פ (כולל גם פלפולא דאורייתא (הוויות דאביי ורבא), שניתן למשה, ו"נהג בה טובת עין ונתנה לישראל"4), וכמבואר בפרטיות בגמרא במסכת עירובין5 "כיצד סדר המשנה" (כיצד למדו ישראל תורה שבע"פ); ולאחרי שנשתנה מעמדם ומצבם של בנ"י, כדאיתא בזהר6 שבחטא העגל חזרה זוהמתן (אלא שלא חזרה לגמרי, כמו קודם שפסקה זוהמתן במ"ת7, וכדמוכח מדברי הגמרא8 בנוגע לזוהמא דעכו"ם).
ומזה מובן, שבעת אמירת "נעשה ונשמע" היתה תושבע"פ דוקא בבחי' "דבר שלא בא לעולם", ולכן, לא הועילה הקבלה ד"נעשה ונשמע" בנוגע לתושבע"פ, ועל זה אמרו רז"ל "מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית .. מכאן מודעא רבה לאורייתא".
ז. ועפ"ז יובן גם בנוגע לזמן מ"ת בכל שנה ושנה:
כשם שאמירת "נעשה ונשמע" על תושב"כ לא הועילה בנוגע לתושבע"פ (עד כדי כך שעל זה אמרו רז"ל "מכאן מודעא רבה לאורייתא"),
10
בגלל שבעת אמירת "נעשה ונשמע" היתה תושבע"פ עדיין בבחי' "דבר שלא בא לעולם" – כן הוא גם בנוגע להעילוי בכללות הענין דמ"ת שצ"ל בכל שנה ושנה, שעל זה לא מועילה הקבלה שהיתה במ"ת בפעם הראשונה, כיון שאז הי' עילוי זה עדיין בבחי' "דבר שלא בא לעולם".
כלומר: הן אמת שמצד נצחיות התורה נמשך ונפעל כללות הענין דמ"ת בפעם הראשונה על כל השנים שלאח"ז עד סוף כל הדורות, אבל אעפ"כ, כיון שבכל שנה ושנה נמשך גילוי אור חדש, ומצד זה ניתוסף עילוי אצל האדם שמקבל את התורה, ועד לעילוי שבאין ערוך, הרי מובן, שלגבי העילוי שמתחדש בזמן מ"ת בשנת ה'תשכ"ה, לא מועילה קבלת התורה בשנה שעברה, כיון שעילוי זה הי' אז בבחי' "דבר שלא בעולם".
ובפשטות: כיון שאינו יודע באיזה מעמד ומצב יהי' בשנה הבאה, אין שום תוקף לכל מה שמקבל על עצמו עתה.
ומזה מובן, שבכל שנה ושנה צריכה להיות קבלת התורה בשמחה ובפנימיות, ולא די בכך שבשנה שעברה היתה אצלו קבלת התורה בשמחה ובפנימיות – כי, העילוי שנתחדש בשנה זו הי' אז בבחי' "דבר שלא בא לעולם", ועל זה לא הועילה הקבלה דשנה שעברה, ובשביל החידוש דמ"ת שבשנה זו – שהוא באופן של גירות (כנ"ל בארוכה) – צריכה להיות קבלת התורה בשמחה ובפנימיות.
ועי"ז נמשך על כל השנה כולה, ועד שזוכים לשלימות הענין דמ"ת – בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.
ח. הביאור בפירוש רש"י ריש פרשתנו, "נשא את ראש בני גרשון גם הם", "כמו שצויתיך על בני קהת לראות כמה יש שהגיעו לכלל עבודה" – שמנין בלשון "נשא" מורה על החשיבות, שהם בעלי כח1,
11
שראויים לעבודת משא, וענין זה שייך בעיקר אצל בני קהת, שכל עבודתם היא עבודת משא; ובתור טפל – אצל בני גרשון ("גם הם"), שתפקידם הי' "לעבוד ולמשא"; משא"כ בני מררי שבהם נאמר1 "וזאת משמרת (לשון מינוי) משאם", אבל לא הוצרכו לשאת בעצמם.
ואף שבני גרשון ובני מררי השתמשו שניהם בעגלות (ורק בני קהת נשאו בכתף), מ"מ, בני גרשון היו צריכים לשאת את היריעות בכתף עד לעגלות שעמדו מחוץ לעמודי החצר (כיון שלא יכלו להעביר את העגלות, שרחבן הי' ה' אמות2, בין עמודי החצר, שביניהם היו ה' אמות יחד עם עובי העמוד), משא"כ בני מררי, לאחרי שהעמיסו את עמודי החצר ע"ג העגלות, קירבו את העגלות עד מקום עמידת קרשי המשכן – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס3 בלקו"ש חי"ח ע' 46 ואילך.
ט. מאמר (כעין שיחה) ד"ה נשא את ראש גו'.
י. הביאור בפירוש רש"י בסוף פרשתנו, "וידבר אליו", "למעט את אהרן מן הדברות", "וישמע את הקול", "יכול קול נמוך, ת"ל את הקול, הוא הקול שנדבר עמו בסיני, וכשמגיע לפתח הי' נפסק ולא הי' יוצא חוץ לאוהל" – שכיון שאהרן לא שמע את הדברות גם בהיותו באוהל מועד, יש מקום לומר שהי' קול נמוך, ולכן שמעו רק משה, בגלל
12
שחושיו הטבעיים היו בהתגברות יתירה. ולכן "ת"ל את הקול, הוא הקול שנדבר עמו בסיני", שהי' קול גדול, ורק בדרך נס לא הי' נשמע אלא למשה. ומ"מ הוצרך משה לבוא לאוהל מועד, כי, "כשמגיע לפתח הי' נפסק ולא הי' יוצא חוץ לאוהל".
ובפנימיות הענינים: הפסקת הקול בפתח המשכן (במקום) הוא כמו הפסקת הקול בסיני לאחרי מ"ת (בזמן), כדי שיהי' מקום לבחירה חפשית, וכדי לפעול דירה בתחתונים. וההוראה בעבודה, שאל יאמר האדם די לי בעבודתי בהתאחדות עם קולו של הקב"ה ע"י לימוד התורה, אלא עיקר המכוון הוא להמשיך בכל העולם – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ג ע' 20 ואילך.
יא. ויש להוסיף בנוגע להוראה בעבודה – בפרטיות יותר:
יהודי יכול לטעון: למה לו לצאת לעולם – מוטב שיעסוק בתורה, שעל זה אמרו רז"ל1 "כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו"2, כך, שע"י לימוד התורה יש אצלו גילוי העצמות, כמו במ"ת, כמובן מזה שהקב"ה צמצם עצמותו בין שני בדי הארון3 (ענין התורה).
ומה גם – ממשיך לטעון – שכשם שהגילוי דמ"ת חדר בגשמיות העולם, שזהו שע"י מ"ת נעשה קיום העולם באופן ש"ארץ יראה ושקטה"4, כן הוא גם בנוגע להגילוי שנעשה ע"י לימוד התורה, שחודר גם בגוף – כמובן ממארז"ל5 "מה להלן באימה וביראה כו' אף כאן כו'", וכפי שמבאר רבינו הזקן6 "שלכאורה אינו מובן דמיון זה .. שהרי במעמד הר סיני וכל העם רואים את הקולות, ופב"פ דבר ה', משא"כ בעסק התורה של כל אדם כשלומד בפני עצמו, אלא .. גם עסק התורה שבכ"א ובכל זמן הוא דבר ה' ממש שנאמר למשה מסיני וכו'", והיינו, שגם כאשר נמצאים כאן בברוקלין, בש"פ נשא ה'תשכ"ה (וגם כאשר ישנים באמצע ההתוועדות...), ישנו גילוי העצמות, יחד עם המרכבה העליונה, שרפים וחיות ואופני הקודש! אלא מאי, הוא לא רואה זאת – הרי ידוע הפתגם7: וכי בגלל שהסוס חושב אודות התבן, לא קיימת מציאותו של המלאך?!...
13
ומצד גילוי העצמות שישנו בלימוד התורה – נעשית אצלו תנועה של כלות הנפש לצאת מהעולם: למה לו לאכול ולישון – טוען הוא – מוטב שתכלה נפשו ("אויסגיין") באלקות; זוהי עבודה נעלית ועריבה יותר!
לכל לראש – צריך לידע שהענין של כלות הנפש כו' הוא היפך הכוונה, ובלשון הכתוב1: "והזר הקרב יומת"!
ולהעיר, שמפסוק זה למדים ש"משורר ששיער .. במיתה", להיותו "זר דאותה עבודה"2. וענינו בעבודה:
"משורר" – עבודתו בשיר וגעגועים כו'. ואילו ענין ה"שוער" – שפותח וסוגר הדלתות – הוא ע"ד המבואר בענין "דוד זמירות קרית להו"3 אודות "המתבונן מה גדלו מעשי ה' שבריבוי העולמות וכל צבאם, ואיך כולם בטלים במציאות לגבי דקדוק א' מדקדוקי תורה .. אשר בדקדוק קל עולים כל העולמות ומקבלים חיותם ושפעם או להיפך ח"ו"4 – ע"ד פתיחת הדלת או סגירתה.
והנה, אף שעבודת ה"משורר" (בשיר וגעגועים כו') היא למעלה מעבודת ה"שוער", מ"מ, "משורר ששיער", כיון שאינו רגיל בזה, יכול להיות אצלו ענין של כלות הנפש, מצד החידוש שבדבר – כמשל ציפור המדברת5, שאף שאין זה בערך לדיבור האדם ע"פ שכל, מ"מ, מצד החידוש שבדבר, הרי זה מעורר שחוק ותענוג אצל המלך, וכן הוא למעלה, בענין ביטול הנבראים, וכמ"ש6 "אדם ובהמה תושיע ה'", עי"ז שמשים עצמו כבהמה כו'7.
וכיון שמצד החידוש שבדבר (לגבי עבודתו כ"משורר") יכול להיות שתכלה נפשו כו', לכן, חייב מיתה, בגלל שהביא עצמו לידי כך.
למרות שגילוי העצמות שבמ"ת הוא באופן ש"אני הוי' לא שניתי"8, הנה בנוגע לדיבור דמ"ת (שבא לאחרי כמה פרסאות ומסכים כו') יש שינוי – ש"כשמגיע לפתח הי' נפסק ולא הי' יוצא חוץ לאוהל", ושם נדרשת העבודה דבירור העולם כו'.
14
ודוגמתו בעבודת האדם – שיש זמן שבו מסתיימת העבודה ב"אוהל מועד" (לימוד התורה), ואז צריך לצאת מ"אוהל מועד" [כי, באוהל מועד אין מקום לענין של רשות, ואסור לשהות שם ללא צורך1, ומיד בגמר העבודה צריך לצאת] – כדי לפעול בעולם, שזהו עיקר המכוון.
ומה שאמרו רז"ל2 "עשה תורתך קבע" – הכוונה בזה היא באיכות, אבל בכמות – עיקר העבודה היא בעניני הרשות, "בכל דרכיך דעהו"3.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור