א. באגרת התשובה פרק ט' מביא אדמו"ר הזקןא ד"בינה איהי תשובה עילאה והאםב רובצת על האפרוחים וכו'ג, דהיינו שע"י שמתבונן בגדולת ה' בהעמקת הדעת ומוליד מרוח בינתו דחילו ורחימו שכליים. . ולא די לו באהבה טבעית המסותרת לבד וכו', וכן ביראה ופחד או בושה וכו' כנודע, אזי נקראת האם [בינה, מקור המדות] רובצת על האפרוחים [המדות] וכו'ג".
ובהערות אאמו"ר על אגרת התשובהג מדייק בלשון אדה"ז, ש"ביראה. . נקט ג' דברים, יראה פחד בושה, ויראה ופחד הוא בחד חלוקה. . ובושה בחלוקה בפני עצמה שנקט או בושה", ומבאר, דיראה היא "לנגד מדת הגבורה. . במדת הגבורה, שהוא מדת הלוים, יש ג' חלוקות לוים, בני קהת בני גרשון בני מררי. וקהת וגרשון הם בחדא חלוקה שבשניהם כתיבד נשיאת ראש, ומררי בחלוקה בפ"ע שלא כתיב בוה נשיאת ראש".
ואח"כ מוסיף, ש"גם יש לפרש, הגבורות הם בג' מקומות בבינה בז"א ובמלכות. . זהו יראה הוא במוח ופחד הוא בלב כמ"ש בתניא [ח"א] פ"טו היראה במוחו ופחד ה' בלבו. . ובושה הוא במלכותז".
וצריך ביאור: למאי נפק"מ באגרת התשובה כאן לפרט כל ג' המדריגות שביראה? והרי לעיל בחלק ראשון פ"ט (שאאמו"ר מציין כאן) לא הביא אדה"ז אלא "יראה במוחו ופחד ה' בלבו", ולא הזכיר גם "בושה" (שכנגד מלכותח).
ולכאורה, אדרבה: תוכן דברי אדה"ז לעיל שם הוא אודות רצון הנפש האלקית שכל אברי הגוף יהיו ממולאים רק עם כוחותי' לבדם ולא יעבור זר בתוכם, והולך ומפרט כל פרטי האברים והכוחות, מוחין שבראש, מדות שבלב, ועד למחשבות דיבורי ומעשי האדם, ש