סי' שמ"ט ס"ג

סי' שמ"ט ס"ג

המעביר ד' אמות ברשות הרבים אינו חייב אלא אם כן העביר בהליכה אחת, אבל אם עמד בתוך ד' אמות וחזר והלך פטור. במה דברים אמורים כשעמד לפוש, אבל עמד לתקן משאו הרי זה כמהלך. ומדברי סופרים אסור להוציא חפץ חוץ לד' אמות אפילו בעומד או יושב לפוש תוך ד' אמות, או אפילו מניח החפץ בארץ תוך ד' אמות וחוזר ומוליכו חוץ לד' אמות, גזרה שמא יעבירנו ד' אמות בהליכה אחת.

לענין הפטור לא הזכיר יושב, דכיון שעומד לפוש כ"ש יושב, והזכירו רק לענין האיסור מד"ס, משום רבותא שאף שיושב מ"מ אסור מד"ס.

[ובמ"מ וציונים כתב וז"ל: בעומד או יושב לפוש – עיין ב"י שם [סוף הסימן] בשם רי"ו ומ"א רס"ו סק"ט בדעתו ומחצה"ש כאן סק"ו. ולפי משמעות דבריהם ביושב אין מעלה אם הוא לפוש או לא, וצ"ע, עכ"ל. ותימה, מנין לקח משמעות כזאת, ואינו במשמע אלא דלא בעינן יושב אלא סגי בעומד לפוש, אבל ביושב אי בעינן לפוש או לא אין שום משמעות].

והנה לעיל סי' רס"ו סי"א בדין מי שהחשיך לו בדרך כתב רבנו וז"ל: ואם אין עמו שום אחד מכל אלו (היינו נכרי או חמור או חרש שוטה וקטן ליתן להם כיסו), התירו לטלטל בשבת כיסו או מציאה שבאה לידו מבעוד יום פחות פחות מד' אמות, דהיינו שלא יוליכם ד' אמות רצופים משקדש היום, אלא ילך עמהם פחות מד' אמות ויעמוד מעט לנוח, ויחזור וילך פחות מד' אמות ויעמוד מעט לנוח, וכן יעשה עד שיגיע למקום שביתתו. ואם עמד לתקן משאו אין עמידה זו מפסקת, אלא צריך שיעמוד כדי לנוח. ויש מחמירין בכל מקום שהתירו טלטול פחות פחות מד' אמות שישב בכל פחות מד' אמות, אבל העמידה אינה כלום, כיון שאין כוונתו בעמידתו בשביל לנוח ולהנפש, אלא הוא רוצה לנוח כדי להתיר איסור טלטול ד' אמות. וטוב לחוש לדבריו במקום שאפשר. עכ"ל.

ויש מחמירין אלו הוא דעת רבנו ירוחם (נתיב י"ב ח"ו) הנזכר במחצה"ש כאן. ונמצא שלכתחילה חשש רבנו לדעת רי"ו שלא לסמוך על עמידה לפוש כשכוונתו להתיר איסור טלטול, אבל לענין חיוב לא פסק כדעת רי"ו אלא כתב כאן דפטור בעומד לפוש. והיינו כמ"ש מחצה"ש כאן, שלכתחילה מחמרינן כדעת רי"ו אבל לענין חיוב פטור בעומד לפוש.

ועפ"ז א"ש טפי הרבותא דיושב, דלא מיבעי עומד דאסור משום דחיישינן לדעת רי"ו שכשכוונתו להתיר איסור טלטול אין עמידתו כלום (כמ"ש בסי' רס"ו), אלא אפילו יושב שגם לדעת רי"ו פטור, מ"מ אסור מד"ס.

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org