י

דהנה, המזונות נותנים חיות וכח לאדם, ע"י שאוכל או שותה המאכל ומשקה, ונהפכים בקרבו להיות דם ובשר כבשרו, ומתאחדים עמו בתכלית. משא"כ הלבוש, שהוא מקיף את גוף האדם ומגין עליו מקור וחום, אבל דבר הוא בפני עצמו, ואינו מתאחד עם האדם.

וככל הדברים האלה הוא חילוק העיקרי בין תורה למצות:

דת"ת ענינו הוא להבין ולהשיג הסוגיא שלומד, עד שנתפסת בשכלו ומתאחדת עמו והיו לאחדים, וזהו שנאמר בתורה (תהלים מ' ט') ותורתך בתוך מעי, ונמשלה התורה למים יין חלב (ישעי' נה' א'. תענית ז' ע"א), לחם (שבת קכ' ע"א), בשר (עירובין כא' ע"ב. ב"ב כב' ע"א).

משא"כ במצות, שאין שייך בהם התאחדות כזו עם האדם, ואדרבה שלימות קיומם הוא, כשעושה המצוה מפני שהיא גזירת מלך, ולא מפני שטעם המצוה ישר בעיניו,

וכנרמז במשנה (ברכות יג' ע"א) למה קדמה שמע לוהי' אם שמוע, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה, ואח"כ יקבל עליו עול מצות, ושם (לג' ע"ב) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, ופי' בגמרא, מפני שעושה מדותיו – מצותיו, רש"י – של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות, ופירש"י והוא לא לרחמים עשה אלא להטיל על ישראל חקי גזירותיו להודיע שהם עבדיו כו' (ויעוין ביד החזקה הל' מלכים ספ"ח לענין ז' מצות ב"נ בזה. ואכמ"ל).

– וע"י עשיתם, המצות מגינות על האדם ומצילות אותו מכל רע. וכמש"נ (במדבר טו' לט') וראיתם אותו גו' ולא תתורו גו'. ועיין סוטה (כא' ע"א). והוא היפך עשית עבירה שאמרז"ל (סוטה ג' ע"ב) מלפפתו.

ולכן נקראו המצות לבושים, וכמש"נ (זכרי' ג' ג-ד) ויהושע הי' לבוש בגדים צואים גו' הסירו הבגדים הצואים מעליו ויאמר אליו ראה העברתי מעליך עונך והלבש אותך מחלצות. ושם בפירש"י: לפי שדימה העון לבגדים צואים, דימה הזכיות למחלצות בגדים נאים ולבנים. – ופירש"י הוא ע"פ סנהדרין (צג' ע"א), ודלא כפי' הראב"ע בזכרי' שם. – ועייג"כ שבת (קנג' ע"א).

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org