238
יהודי הי' בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני1575. ואיתא בגמרא1576 ובמדרשים1577, כולן על שמו נקראו (שכל השמות שנזכרו כאן, יאיר שמעי כו', קאי על מרדכי, להיותם תוארים של מרדכי), בן יאיר, בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו, בן שמעי, בן ששמע (הקב"ה) אל תפלתו, בן קיש, בן שהקיש על שערי רחמים (דלתי תפלה1578) ונפתחו לו. וצריך להבין, מהו הטעם שכאשר הוצרכו לפעול הצלת ישראל, הרי זה נעשה ע"י ענין התפלה דוקא. ובמיוחד צריך להבין, דהנה, ע"פ המבואר בתרגום שני1579 ובמדרשי חז"ל1580 שהמן הי' מבני בניו של עמלק, נמצא, שכללות ענין הפורים הי' המשך למלחמת עמלק, והרי במלחמת עמלק כתיב1581 ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, ומפרש בגמרא1582 מאי לשון רפידים, שריפו עצמן מדברי תורה, וא"כ לכאורה הי' צריך להיות גם ביטול ותיקון ענין זה (שריפו עצמן מדברי תורה) ע"י התורה דוקא. ועד"ז צריך להבין בנוגע למלחמת עמלק גופא, שענין זה בא בגלל שבנ"י היו במעמד ומצב דרפידים, שריפו עצמן מדברי תורה, ואעפ"כ נאמר1583 והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, ואיתא בגמרא1584 וכי ידיו של משה עושות מלחמה כו', אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים (שזהו ענין התפלה) היו מתגברים כו', ולכאורה, מהי השייכות וקשר הענינים, שכיון שריפו ידיהם מדברי תורה, הנה התיקון על זה הי' דוקא ע"י שמשעבדים לבם לאביהם שבשמים (ענין התפלה).
לבאר תחילה כללות הענין דמלחמת עמלק (שקשור עם כללות הענין דפורים, כנ"ל), שעז"נ1585 זכור את אשר עשה לך עמלק
239
וגו', ולכן תמחה את זכר עמלק גו' לא תשכח1586, ויתירה מזה, מחה אמחה את זכר עמלק1587, כיון שמלחמה להוי' בעמלק מדור דור1588 [החל ממלחמת עמלק בפעם הראשונה, וגם לאח"ז בזמן המן, כדאיתא בגמרא1589 שהמן הי' מזרע עמלק, ומרדכי הי' מזרע שאול שלחם באגג מלך עמלק], והיינו, שמלחמת עמלק הו"ע עיקרי שנוגע לכל הדורות, ועד שאמרו רז"ל1590 שאפילו כאשר כל המועדים בטלים, ימי הפורים אינם בטלים לעולם, שנאמר1591 וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם, וע"פ דברי הרמב"ם1592, הרי זה קאי לא רק על הגאולה וההצלה, אלא גם הצרות דפורים, שזוהי מחשבת המן, שזהו"ע מלחמת עמלק, יהי' גם זה לדורי דורות. ועוד זאת, שמלחמת עמלק היא תנאי לבנין ביהמ"ק, כדאיתא בגמרא במסכת סנהדרין1593 שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה. ובלשון המדרש1594 כל זמן שזרעו של עמלק בעולם, לא השם שלם ולא הכסא שלם, אבד זרעו של עמלק, השם שלם והכסא שלם. ולכן, כדי שיוכל להיות בנין ביהמ"ק שענינו להיות בית עולמים להקב"ה, שזהו"ע השם שלם והכסא שלם, צריך תחלה להכרית זרעו של עמלק [ויש גם תנאי קדום לזה, שלפני מלחמת עמלק צריך למנות להם מלך]. וצריך להבין, מאי טעמא שכל זה הוא דוקא במלחמת עמלק, דלכאורה הרי זה שייך יותר במלחמת שבעה עממין, שזוהי עיקר הכוונה שבשביל זה הי' כל ענין יצי"מ, כדי לבוא אל ארץ טובה ורחבה1595, לאחרי כיבוש שבעה עממין, הכנעני והחתי גו'22, ואילו הענין דמלחמת עמלק הי' רק בינתיים, בדרך בצאתכם ממצרים12. ואעפ"כ, הנה דוקא במלחמת עמלק נאמר זכור גו' לא תשכח, ואילו הענין דמלחמת שבעה עממין לכיבוש ארץ ישראל (שזוהי עיקר הכוונה כנ"ל), אינו קשור עם זכירה תמידית.
בזה, כידוע הביאור שנת"ל1596 בפירוש הכתוב1597 ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד, שעמלק הוא הראשית של כללות הגוים, שהם שבעים אומות, שנכללים בשבע האומות שהיו בארץ ישראל
240
(כי ארץ ישראל היא העיקר של כל העולם1598, ועד"ז שבע אומות שבארץ ישראל הם כללות שבעים אומות העולם1599). ואע"פ שעמלק אינו נמנה במנין שבע האומות, הרי ידוע שבענין ראשית יש ב' אופנים, יש ראשית שנכלל בהגויים, להיותו הראשון ביניהם, ויש ראשית שהוא מבחוץ וסובב להם ומקיף עליהם. ובאופן כזה הוא ענינו של עמלק לגבי שאר הגוים (שבע האומות, שהם כללות כל אומות העולם), שהי' ראשיתם ועיקרם, ועד שהי' למעלה מהם (בענין דלעו"ז)1600. וזהו הטעם שדוקא בעמלק נאמר ואחריתו עדי אובד, משא"כ בשאר האומות, ודוקא בעמלק צ"ל זכירה תמידית, הן באופן של קום ועשה, זכור, והן באופן של לא תעשה, לא תשכח.
לבאר ענין זה בעבודה רוחנית, שלכן מצות זכירת עמלק היא מצוה תמידית1601, בכל זמן ובכל מקום, אפילו בזמן הגלות, לפני מינוי מלך (ולא כמו מלחמת עמלק כפשוטה שהיא לאחרי מינוי מלך דוקא), והיא מצוה שחיובה על כל יחיד ויחיד28, (ולא כמו מלחמת עמלק כפשוטה שהיא מצוה על הציבור1602, ע"י המלך1603 אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם1604, וכמו יהושע שניהל את מלחמת עמלק בפעם הראשונה). והיינו לפי שבכל יום ויום ישנו הענין דיצי"מ, ובלשון התניא1605 (שמוסיף על לשון המשנה1606) בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים, והכוונה בזה היא כדי שיבוא אל ארץ טובה ורחבה (כפי שענין זה הוא בעבודה), ועל זה באה האזהרה (באַוואָרעניש) שבדרך בצאתכם ממצרים לא יהי' הענין של עמלק אשר קרך בדרך1607, שענין זה אינו בכלל שבע מדות רעות, שהם בדוגמת שבע האומות, אלא הוא ראשית גוים, למעלה ועמוק יותר מהם, ומקור ושורש להם, כדלקמן.
241
הענין, דהנה, ענין המדות הרעות הוא ע"ד המדות בקדושה1608, שבאים ע"י ההתבוננות בשכל, שזהו"ע אם הבנים שמחה1609, כמבואר בתניא1610 שע"י ההתבוננות בשכל נולדים מדות דקדושה, והיינו, שכאשר מתבונן בשכלו בגדולת הוי' וגבורת הוי' וכו', וכמ"ש1611 טעמו וראו כי טוב הוי', אזי נעשית אצלו אהבה גדולה ואהבה רבה ואהבה בתענוגים להקב"ה ולכל הענינים הקשורים עם אלקות. ועד"ז ע"י התבוננות בלתי רצוי', התבוננות דלעו"ז, נולדת אהבה בלתי רצוי', עד לאהבה דלעו"ז. דהנה, נפש הבהמית היא היורדת למטה1612, ויש לה גם שכל, אלא שגם השכל יורד למטה, ומתבונן בתענוגי עוה"ז הגשמי, ומזה בא להכניס את עצמו (אַריינלאָזן זיך) בתענוגי עוה"ז החומרי, ונעשה אצלו התגברות החומריות, ועד שנולדה אהבה חזקה כו', ועד"ז יראה, ועד"ז כל פרטי שבע המדות רעות, שהם הלעו"ז של שבע מדות הטובות. והנה, כדי לבוא אל ארץ טובה ורחבה, ולעשות לו ית' דירה בתחתונים1613, כל אחד ואחד בחלקו בעולם1614, צריך לכבוש את שבע מדות הרעות (וכמבואר בכ"מ1615 בארוכה שעיקר עבודת האדם בזמן הזה היא בנוגע להמדות). וענין זה נעשה ע"י ההתבוננות של נפש האלקית באותיות כאלו ובהסברה כזו שיהיו מובנים גם לנפש הבהמית (ע"י אמצעות הנפש השכלית1616), ועי"ז הנה האהבה דקדושה, אהבה טובה, מבטלת את האהבה רעה, ועד"ז בכללות שבע המדות.
ישנו גם הענין דראשית גוים עמלק, אשר קרך, שהו"ע הקרירות, והיינו1617, שכאשר אומרים לו ענין של אלקות ושל יהדות, ומסבירים לו בשכל עד שנעשה מונח בשכלו, ואינו יכול לשלול זאת, אזי מתחיל מענין הקרירות, באמרו שאין ממה להתפעל, ולמה צריך לצאת מהכלים, ולמה למנוע עצמו (זיך אָפּזאָגן) מרצונותיו ותאוותיו וכו'.
242
ומצד ענין הקרירות נעשה אח"כ הענין דהיום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך עבוד ע"ז1618, ועד לאופן שמתכוון למרוד בו אע"פ שיודע את רבונו1619, והיינו, שאע"פ שהסבירו לו באופן שגם בשכלו הגס ה"ה יודע אודות הקב"ה שהוא רבונו, אעפ"כ ה"ה מורד בו, ויתירה מזה, שמכוון למרוד בו. וכפי שרואים גם בטבעי בני אדם, שיש מי שתוקף הרצון והעדר ההתפעלות היא מצד איזה מעלה, ובלשון הכתוב1620 חכם בחכמתו גבור בגבורתו או עשיר בעשרו, שהם ג' הקוין הכוללים את כל מציאות בנין האדם, חכם בחכמתו – קו הימין, גבור בגבורתו – קו השמאל, ועשיר בעשרו – קו האמצעי1621. אבל יש מי שיודע בעצמו שאין לו במה להתהלל, בידעו שהוא מושלל מכל מעלה וענין טוב, ואעפ"כ יש אצלו ענין של חוצפה, מלכותא בלא תגא1622, לומר שכך הוא רצונו, ועושה זאת בכל התוקף.
במצב כזה, מובן, שאי אפשר להתגבר עליו (אים בייקומען) ע"י התבוננות בשכל, שהרי הוא כבר יודע את רבונו, ואעפ"כ מכוון למרוד בו. ולכן הענין דמלחמת עמלק הוא ע"י שקודם לזה מעמידים להם מלך, והיינו, שצריך לפעול בעצמו למנות מלך על העיר קטנה שלו1623.
בזה, דהנה1624, בנוגע למלך איתא בגמרא במסכת ברכות1625 שכיון שכרע שוב אינו זוקף, והיינו, שאע"פ שאצל המלך ישנו ענין של תוקף, ועד שאמר מלכא עקר טורא1626, הרי אדרבה, תוקף זה פועל אצלו גם תוקף הביטול, ובלשון רבינו הזקן באגה"ק1627 דכל שהוא קמי' יותר הוא יותר כלא, עד שמתבטל ממציאותו לגמרי (ער ווערט אויס מציאות), ולכן, כאשר המלך בא לידי הכרה שצריך להיות כורע, הרי זה אצלו בכל התוקף, ששוב אינו זוקף. וזהו גם שבספירת המלכות (הקשורה לענין המלך) יש ב' הקצוות1628, לית לה מגרמה כלום1629, ושרש המלכות
243
הוא ברדל"א1630 (משא"כ ז"א בעתיקא אחיד ותליא1631, בחיצוניות עתיק1632). ובפרט ע"פ המבואר בדרושים אלו באוה"ת1633 בענין מינוי מלך, שמלך הוא לשון זכר, דהיינו שבספירת המלכות נעשה הענין דיחוד דכר ונוקבא, שאז הרי זה באופן של התנשאות עצמי, וכידוע שיש ב' אופנים בהתנשאות1634, יש התנשאות הקשורה עם טעם, או התנשאות שהיא בערך אל העם, ויש עיקר ענין ההתנשאות, שהיא התנשאות עצמית, שבטבע ובעצם הרי הוא מנושא, שזהו ענינה של ספירת המלכות כפי שהיא מצד שרשה ברדל"א (רישא דלא אתיידע).
בעבודת כל אחד מישראל, שמצד זה שבנ"י מושרשים בעצמות (ובעומק יותר משרש התורה)1635, וכמבואר בתניא1636 שנפש השנית בישראל (וכמ"ש לפנ"ז1637: לכל איש ישראל כו') היא חלק אלקה ממעל ממש, הנה גם כפי שבאים באופן של ממש מלשון ממשות1638, שזהו כפי שהנשמה מלובשת בגוף, יש ביכלתו של כל איש ישראל למנות לו מלך, היינו, שיהי' אצלו תוקף המלך כמו שהוא במלכות העצמית, עד להתנשאות עצמית, ותוקף זה יומשך אצלו באופן של ממש, בעיר קטנה50, ברמ"ח אברי גופו, ובכל עניניו במחשבה דיבור ומעשה. ועי"ז (ואדרבה: זו היא העצה היחידה שעל ידה) יוכל להתגבר על קליפת עמלק – לא ע"י התבוננות, אלא באופן של גזירת המלך ותוקף המלכות, אמר מלכא עקר טורא, שנעשה כמו מלך בהיכלו, דהיינו, כמו שבחי' המלכות היא למעלה, עד למלכות העצמית.
גם מ"ש זכור את אשר עשה לך עמלק1639, היינו, שלא די ללמוד אודות מלחמת עמלק וכיו"ב, אלא צריך להיות ענין של זכירה (זכור) דוקא, כי, ענין הזכירה כפשוטו הוא להוציא את הדבר משינויי הזמן, והיינו, שאע"פ שע"ד הרגיל יכולים לשכוח דבר שנעשה ישן, הנה על זה הוא הציווי זכור גו', שענין זה יהי' אצלו ללא שינויים, למעלה מכל ענין של מדידה והגבלה בזמן (וגם במקום), והיינו, שאין זה כמו
244
ענין השכל, התבוננות והשגה (שעל ידה לא יכולים לפעול על עמלק שכבר יודע את רבונו, כנ"ל), שבזה ניתוסף ע"י ענין הזמן, כמ"ש1640 רוב שנים יודיעו חכמה (כנ"ל23), אלא זהו ענין שהזמן אין לו שליטה עליו, להיותו למעלה מהתבוננות והשכלה, ורק עי"ז יכולים להתגבר על עמלק.
בחי' זו שעל ידה יכולים להתגבר על ראשית גוים עמלק, היא בחי' ראשית דקדושה, שזוהי בחי' חי' יחידה שבנפש. ולכן נאמר בפ' בשלח מחה אמחה את זכר עמלק14, מלחמה להוי' בעמלק15 (עוד לפני שנאמר תמחה את זכר עמלק13), כי, מלחמת עמלק אינה ע"י חלק הנשמה המלובשת בגוף (שבזה היא עבודתו של כל אחד ואחד), כי אם ע"י חלק הנשמה שנקראת בשם (חי' ו)יחידה1641, להיותה כלי ליחידו של עולם1642, וזהו מלחמה להוי' בעמלק, היינו, הוי' שבכל אחד בישראל, ניצוץ בורא, שמתלבש בניצוץ נברא שהיא יחידה שבנפש1643, ועי"ז פועל אח"כ הענין דתמחה את זכר עמלק.
עם היות שההתגברות על ראשית גוים עמלק היא ע"י בחי' ראשית דקדושה, בחי' חי' ויחידה דוקא, מ"מ, צריכים לקשר בחי' זו עם חלק הנשמה המלובשת בגוף, כיון שהיא זו שמנהיגה את המלחמה בפועל. ויובן בהקדם המבואר בארוכה בדרושי פורים תר"פ1644, שאחד הענינים שעל ידם נעשית ההתגברות על עמלק הוא ע"י הקריאה דפרשת זכור בתורה, שהו"ע הקריאה בתושב"כ דוקא. דהנה, יש שני ענינים בתורה, יש בתורה ענין של הבנה והשגה, שעיקרו בתושבע"פ, אך יש גם ענין הקריאה בתושב"כ, כידוע הפס"ד1645 שגם מי שלא ידע מאי קאמר כשקורא בתורה, ה"ה מברך לפני' ולאחרי'. וזהו ענין קריאת פרשת זכור (שלכמה דיעות, ועד לפס"ד בשו"ע1646, הרי זו מצות עשה מן התורה), וזכירה זו היא ההכנה שעל ידה נעשית בימי הפורים מפלת המן (כדברי הגמרא במסכת מגילה1647), שהיא מעין מפלת עמלק לעתיד לבוא (לא רק תמחה גו', אלא מחה אמחה גו' לגמרי). ועוד מבואר שם71, שביטול קליפת עמלק נעשה גם ע"י מצוות מעשיות, והיינו ההשתדלות בקיום
245
המצוות וההידור בהם. ומובן, שכדי שתהי' הקריאה בתורה בפועל בדיבור, שהוא מעשה זוטא1648, וכן קיום מצוות מעשיות בהידור, שזהו מעשה בפועל, הרי יש צורך במחשבה דיבור ומעשה, ששייכים לחלק הנשמה המלובשת בגוף. ולכן צריך לקשר את היחידה שבנפש (ראשית דקדושה) עם בחי' נר"ן המלובשים בגוף. וענין זה נעשה ע"י התפלה, שהוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה1649, לקשר את הרגל שבנשמה עם הראש שבנשמה, ראשית דקדושה, שמבטל את הענין דראשית גוים עמלק.
איש יהודי גו' ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש גו', והיינו, שלכל לראש (עוד לפני שמזכירים שמו של מרדכי והתוארים שלו) נקרא איש יהודי, כדאיתא בגמרא1650 אמאי קרי לי' יהודי (אע"פ שמבנימין קאתי) על שום שכפר בעבודה זרה, שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי (כיון שכל הכופר בע"ז כאילו מודה בכל התורה1651). והענין בזה, שכאשר צריכים לבטל את הענין של המן ועמלק, אשר קרך בדרך, שיודע את רבונו ומכוין למרוד בו, צ"ל הענין דאיש יהודי, שהו"ע ההודאה שלמעלה מהתבוננות והשגה, והו"ע המס"נ שמצד בחי' חי' ויחידה שבנפש. וענין זה נמשך ופועל לשנות גם את כללות ההנהגה שמצד בחי' נר"ן שבנפש, עד שכל עבודתו מיוסדת ובנוי' על היותו איש יהודי, שמודה בכל התורה כולה. וממשיך בכתוב ושמו מרדכי, כי, המשכת ענין ההודאה (איש יהודי), ענין המס"נ שמצד חי' ויחידה, בבחי' נר"ן, נעשית ע"י התפלה (כנ"ל ס"ו), ולכן צ"ל תחילה הענין דמרדכי, כדאיתא בגמרא1652 שהוא מלשון מר דרור1653, שהו"ע המרירות שקודם התפלה, כפס"ד השו"ע1654 על יסוד המשנה1655 אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, שהו"ע המרירות שקודם התפלה. ולאח"ז ישנו הענין דבן יאיר בן שמעי בן קיש, שרומז על ענין התפלה (כנ"ל ס"א), ובאופן שעולה בכל ג' הקוין, שזהו בן יאיר, ענין האורה, שהו"ע החכמה, בן שמעי, ענין השמיעה, שהו"ע הבינה, ובן קיש, שהקיש על שערי רחמים (או שערי תפלה), שהו"ע קו האמצעי1656. וזהו גם מה שמסיים איש ימיני,
246
כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר1657 שאיש ימיני פירושו שמביט על כל אחד מישראל בעין ימין, שזהו"ע ואהבת לרעך כמוך1658, שזוהי ההקדמה לעבודת התפלה, כמ"ש רבינו הזקן בהקדמת סידורו1659, נכון לומר קודם התפלה הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך. ולאחרי שישנה העלי' דעבודת התפלה בכל ג' הקוין הנ"ל, עד שראשו מגיע השמימה, אזי נעשית גם ההמשכה למטה בענין המלחמה להוי' בעמלק, ע"י קריאת התורה בפרשת זכור וקיום המצוות בהידור, ועד שזוהי הכנה קרובה לכיבוש ארץ טובה ורחבה, ארץ שבע אומות.
כללות ענין ימי הפורים האלה בכל שנה ושנה, משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר18, שאז נעשה מחדש הענין דזכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, והיינו, שכאשר בנ"י יוצאים בכל יום ממצרים וגבולים דלעו"ז, ואפילו ממצרים וגבולים דקדושה, אזי צריכים להבטיח שלא יהי' הענין דאשר קרך בדרך (בצאתכם ממצרים), ועאכו"כ שלא תהי' התוצאה מענין זה, שזהו"ע דיודע את רבונו ומכוין כו'. וענין זה נעשה ע"י עבודת התפלה, שזהו"ע שמשעבדים לבם לאביהם שבשמים, ועי"ז וגבר ישראל. ואז נעשה מעמד ומצב שליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר1660, הן כדרשת חז"ל1661 אורה זו תורה שמחה זה יום טוב ששון זו מילה ויקר אלו תפילין (שעז"נ1662 וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך), והן אורה ושמחה וששון ויקר כפשוטו, כן תהי' לנו1663. ובאופן דמיסמך גאולה לגאולה1664 – גאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש, עלי' נאמר1665 כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור