נתבאר פירוש רש"י בריש פרשתנו: "והי' כי תבוא וגו' וירשתה וישבת בה", "מגיד שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה" (אף שכבר פירש רש"י בפ' שלח1 שכל מקום שנאמר "כי תבוא" היינו "לאחר ירושה וישיבה", "כיון שפרט לך הכתוב באחת מהן2 שאינה אלא לאחר ירושה וישיבה") – שכיון שמצות ביכורים היא על היחיד, יש מקום לומר שכל יחיד שמקבל חלקו בארץ מתחייב מיד בביכורים3, אלא שהיתור ד"וירשתה וישבת בה" בא ללמדנו ("מגיד"4) "שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה"5 – כיבוש וחלוקת הארץ כולה6. ואף שגם קודם כיבוש וחלוקת הארץ כולה צריך כבר היחיד
294
להודות להקב"ה על הטובה שלו1, וכפירוש רש"י2: "ואמרת אליו", "שאינך כפוי טובה"3 – הרי כל זמן שחסר בטוב והנאה של כל בנ"י, לא יכולה להיות אצל היחיד הנאה ושמחה בשלימות4. וכיון שההודאה בהבאת הביכורים היא על שלימות הטוב (שלכן הבאת הביכורים היא דוקא מהמינים שנשתבחה בהם א"י5), לכן "לא נתחייבו בביכורים עד
295
שכבשו את הארץ וחלקוה" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס1 בלקו"ש ח"ט ע' 152 ואילך.
[בסיום הענין אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]
296
כאמור כמ"פ, שנוסף על פירוש פשטות הכתובים יש בפירוש רש"י גם "ענינים מופלאים"1, ובפרט – בנוגע לדרכי ה'.
ובנדו"ד, הנה מדברי רש"י שחיוב הביכורים חל רק לאחרי חלוקת כל הארץ, שהטעם לזה הוא לפי שכל זמן שחסר אצל יהודי אחר הנה גם הוא אינו יכול להיות שמח – יש ללמוד הוראה ברורה בדרכי עבודת ה':
כאשר יש ליהודי ענין מסויים – הן בגשמיות והן ברוחניות2 – אסור לו להסתפק בכך, אלא הוא מוכרח להשתדל להעניק זאת ליהודי נוסף,
– ואדרבה: הזולת צריך להיות קודם לו, וכפתגם הידוע מחסידי רבנו הזקן3: "פרוסת הלחם שיש לי היא שלך כמו שלי" ("דיינער ווי מיינער"), והיו מקדימים מילת "שלך" ("דיינער") –
וכל זמן שיש יהודי אי-שם בקצווי תבל, שחסר לו כו' – אי אפשר שתערב השמחה שלו.
ואין זה ענין השייך למדריגות גבוהות כו' – שהרי זו הוראה שנלמדת מפירוש רש"י על התורה, שענינו פשוטו של מקרא, היינו, שכך מתחייב מצד פשטות הענינים – שיהודי אינו יכול להיות בשמחה כל זמן שחסר אצל יהודי אחר!
– בודאי צריך לברך ולהודות להקב"ה על כל הענינים שניתנו לו, ולא לזלזל בהם ("וואַרפן זיך דערמיט") ח"ו, וכידוע תורת הבעש"ט ורבנו הזקן4 (שיום הולדתם בח"י אלול) בנוגע לכל הענינים שניתנו ליהודי, שזהו לפי שהניצוצות שבדברים ההם שייכים לנשמתו; אבל אעפ"כ, לשמוח בענינים אלו בה בשעה שחסר ליהודי אחר – זאת לא. וכנ"ל5 שהענין ד"שמחתי" שייך דוקא כאשר "שימַחתי", היינו, שמשתדל שגם אחרים יהנו מהם.
צריך לידע שכל הענינים שיש לו – אינם מצד מעלת עצמו, אלא "הוי' אלקיך נותן לך", וענין זה הוא מצד בחי' הגורל שלמעלה מטעם
297
ודעת (כמבואר בתניא1), שהרי ישנם אחרים שהם טובים כמוהו, ואולי אף יותר ממנו כו'. ולכן, צריך להשתדל גם בטובת והנאת הזולת [ובפרט ע"פ הידוע שהעבודה בזמן הזה היא בעיקר בענין הגמ"ח להזולת שבזה צ"ל "זהיר טפי"2], ורק אז יכולה להיות שמחתו בשלימות.
ובנוגע לכל הטענות והתירוצים למיניהם – ולדוגמא: הטענה שעליו להתעסק עם עצמו, להתמודד עם ה"א-ל זר אשר בקרבך"3, או התירוץ שזהו דבר קשה שאינו יכול לעשותו, או שאין לו מצב-רוח4 וכיו"ב – צריך לידע שאין זה אלא פיתויי היצר!
וכידוע הסיפור5 אודות הבעש"ט ותלמידיו, שאמרו להם "מאָזשעש דאַ ניע כאָטשעש" ("הנך יכול, אלא שאינך רוצה").
ומובן, שמה שסיפרו לנו זאת, אין זה סתם "סיפורים נוראים מהבעש"ט", אלא זוהי הוראה בעבודתנו – שצריכים לדעת שישנה היכולת ("מאָזשעש"),
– כיון שענין זה תובע ממנו רבינו נשיאנו (שעל ידו נמשכים כל הענינים כו', גם אלו שבבחי' "מאין לי בשר גו'"6), בודאי שהדבר הוא בכחו וביכלתו, שהרי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"7, ואלמלא הי' הדבר ביכלתו, לא הי' הרבי תובע זאת ממנו –
וכאשר יהי' הרצון ("כאָטשעש") – הנה בדרך ממילא יתבטלו הקשיים כו'.
ג. ומסיים רש"י בהמשך הפרשה על הפסוק8 "ושמרת ועשית אותם" – "בת קול מברכתו, הבאת ביכורים היום תשנה לשנה הבאה":
כאשר יהודי מתנהג בדרך זו, שכל מה שהקב"ה נותן לו9, הרי הוא משתדל בתוקף לשמח בהם יהודים נוספים – אזי "בת קול מברכתו כו'", היינו, שיש לו ההבטחה מלמעלה ש"לשנה הבאה" יהיו לו כל הענינים, בכל המצטרך לו, בבני חיי ומזוני רויחי.
* * *
298
ד. מאמר (כעין שיחה) ד"ה והי' כי תבוא.
* * *
ה. השנה1 הבעל"ט היא שנת השמיטה (כדעת הגאונים וכמנהג ארץ ישראל2 וכפסק רבנו הזקן3), ומצוה לפרסם את פסק דינו של רבנו הזקן29 שזמן עשיית הפרוזבול לכתחילה הוא בסוף שנה הששית, לפני ר"ה של שביעית4.
ובסוף השנה הששית מובן שהזמן המתאים ביותר לעריכת הפרוזבול הוא בערב ר"ה. היות והפרוזבול מועיל רק לחובות הקיימים מכבר, ובאם יעשה הפרוזבול כמה ימים קודם ר"ה הרי לא יועיל פרוזבול זה להלוואות שילווה אח"כ – והרי החיוב להלוות הוא אף אח"כ בשעה שמישהו מבקשו להלוות לו – וכמ"ש5 "השמר לך פן גו' קרבה שנת השבע שנת השמיטה גו' נתון תתן לו".
ומשום כך הרי בערב ר"ה עצמו היו צריכים לערוך את הפרוזבול בסוף היום עבור ההלוואות שילווה (באם יזדמן לו) ביום ער"ה עצמו.
אעפ"כ, היות ועלול לקרות שישכח מכך, הרי הטוב ביותר שיערוך את הפרוזבול מיד אחר התרת נדרים6, שבאותה שעה מזומנים לפניו בלאו הכי ג' אנשים כשרים המהווים בי"ד7, ויכול לומר בפניהם את נוסח הפרוזבול "הריני מוסר לכם כל חובות שיש לי שאגבה אותם כל זמן שארצה"33.
הגמרא אומרת8 "בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים", ששמיטת כספים דומה היא לשמיטת קרקעות9.
299
וכשם שעל שמיטת קרקעות נאמר1 "גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו"2, וכן דורשים על כך את הפסוק "רצית ה' ארצך שבת שבות יעקב"3, כך יהי רצון שעשיית הפרוזבול הקשורה בשמיטת הכספים תביא לקיום מצות שביעית מן התורה – הן בכספים הן בקרקע4 – בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו בקרוב ממש.
* * *
ו. נתבארו ב' הפירושים ברש"י בסיום פרשתנו5: "ותבואו אל המקום הזה", "עתה אתם רואים עצמכם בגדולה וכבוד, אל תבעטו במקום כו'", "ד"א ולא נתן ה' לכם לב לדעת, שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו .. עד ארבעים שנה, ולפיכך לא הקפיד עליכם המקום עד היום הזה, אבל מכאן ואילך יקפיד וכו'" (ובהמשך לזה: "ושמרתם את דברי הברית הזאת") – דלכאורה, הי' הכתוב צריך להמשיך בסיפור נסי הקב"ה במלחמת סיחון ועוג, ואילו התיבות "ותבואו אל המקום הזה" הן מיותרות? ולכן מפרש רש"י שכאן מתחיל ענין חדש: "ותבואו אל המקום הזה" – קרוב לכניסה לארץ נושבת, ששם מתחילה הנהגה טבעית – אזי "עתה אתם רואים עצמכם6 בגדולה וכבוד", ויש לחשוש שבמשך הזמן "תבעטו במקום כו'", ולכן יש צורך להזהיר "ושמרתם גו'"7. אמנם, לפירוש זה קשה המשך הכתוב בסיפור דמלחמת סיחון ועוג שהי' נס גלוי. ולכן מוסיף: "ד"א ולא נתן ה' לכם לב לדעת, שאין אדם עומד על סוף
300
דעתו של רבו .. עד ארבעים שנה", ולכן, עכשיו עליכם להתבונן בכל הנסים כו', ועי"ז יתוסף בשמירת דברי הברית. והקישור בין ב' הפירושים1 – כי, הנתינת-כח לשבור את ההעלם והסתר ד"רואים עצמכם בגדולה וכבוד" היא ע"י התוספת אור (ידיעה וחכמה) שנמשך לישראל בסוף המ' שנה; ולאידך, כדי שתהי' ההשגה כדבעי, יש צורך בהקדמת הקב"ע דשמירת הברית גם במצב שצריכים לשלול שלא יבעטו כו' – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס2 בלקו"ש חי"ד ע' 100 ואילך.
ז. ויש להוסיף בקישור ב' הפירושים ברש"י בעבודת האדם – שבשביל פי' הא', שלילת ההעלם והסתר ד"רואים עצמכם בגדולה וכבוד .. תבעטו במקום", יש צורך בפי' הב', הוספה בעבודה, "למען תשכילו גו'" (ולא להסתפק ב"ושמרתם גו'", קיום המצוות מצד קבלת-עול בלבד):
מי שמסתפק במעמדו ומצבו בהוה, ואינו משתדל לעלות למדריגה נעלית יותר, אלא כל עבודתו ויגיעתו היא שלא להתפעל מההעלם והסתר ולא ליפול למדריגה תחתונה יותר – הרי זה כמשל הידוע3 ממי שמטפס ע"ג הר, שאינו יכול להישאר על עמדו, אלא או לטפס למעלה, או ליפול למטה ח"ו. – כשאדם נמצא במקום מישור, יכול להסתפק במעמדו ומצבו הנוכחי; אבל כשעומד לא במקום מישור, הנה כדי להבטיח שלא ימעד ויפול ח"ו, מוכרחת להיות יגיעה גדולה לטפס במעלה ההר.
ועד"ז בנמשל: מצד הענין ד"רואים עצמכם בגדולה וכבוד"4, הנה
301
בכדי לעמוד על עמדו בעבודה ד"ושמרתם גו'", מוכרחת להיות גם עבודה ויגיעה הכי גדולה כדי להתעלות למדריגה נעלית יותר – "למען תשכילו גו'".
ועד"ז לאידך גיסא: בשביל פי' הב', שבו ההדגשה היא על הענין ד"למען תשכילו גו'" – יש צורך בהקדמת פי' הא', שעיקרו הוא שמירת דברי הברית מתוך קבלת עול, כי, אם יתחיל בחיפוש השכלה והסברים ("למען תשכילו") – לא יעלה בידו כלום, לא הא ולא הא, אלא ההתחלה צריכה להיות "ושמרתם את דברי הברית הזאת" (ללא הוספת "וגו'"1) – עבודה בדרך קבלת-עול דוקא, שזהו ענין הברית, ללא חשבונות כלל2. – בודאי צריך להיות גם ענין ההבנה וההשגה, כמ"ש3 "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", ועד לעמידה על סוף דעתו של רבו; אבל ההתחלה צריכה להיות באופן של קבלת עול דוקא.
וכאשר ישנו הענין ד"ושמרתם את דברי הברית", היינו, שמבלי הבט על גודל ההעלם והסתר ד"אתם רואים עצמכם בגדולה וכבוד", עומד בנסיון ושומר על הברית בדרך קבלת-עול – הנה עי"ז יבוא לידי תוספות אור, "למען תשכילו את כל אשר תעשון", שהו"ע התוספות אור הנמשך ע"י עבודת הנסיונות דוקא4.
וזהו מ"ש "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים
302
לשמוע"; ואילו כאשר "ותבואו אל המקום הזה", במעמד ומצב ש"רואים עצמכם בגדולה וכבוד", ואעפ"כ לא מתפעלים מההעלם והסתר, אלא "ושמרתם את דברי הברית הזאת" בתוקף של קבלת-עול – אזי מקבלים "אזנים לשמוע" ("הערן און דערהערן"1), ולמעלה מזה: "עינים לראות" – ראי' דחכמה, שלמעלה משמיעה דבינה, וגם "לב לדעת" (דעת) – כל ג' הענינים דחב"ד2.
ח. המשך ביאור הדיוקים בלשון רש"י3 "אין אדם עומד על סוף דעתו וחכמת משנתו" ("סוף דעתו" – מסקנת ההלכה למעשה4, "חכמת" – חכמה, "משנתו" – בינה5), ובפירושו על הש"ס6 "אין אדם עומד על סוף דעתו ותבונתו"7 – נכלל בשיחה המוגהת הנ"ל (לקו"ש שם ע' 106 ואילך).
ט. כאמור לעיל – התחלת העבודה צריכה להיות בקבלת-עול. הענין ד"למען תשכילו גו'" בא לאח"ז, אבל ההתחלה צ"ל "ושמרתם את דברי הברית הזאת", שענין הברית הוא התקשרות עצמית שלמעלה מטעם ודעת, מבלי להתחשב בחשבונות של שכל כלל.
וזוהי גם השייכות דקריאת פרשת כי תבוא לזמן שלפני ראש- השנה:
ע"י העבודה ד"ושמרתם את דברי הברית הזאת" – שיהודי אינו מתחשב בחשבונות כלל, אלא מקבל על עצמו את שמירת התורה ומצוותי' באופן של "ברית" – נותן לו גם הקב"ה "מדה כנגד מדה"8, וכורת עמו ברית, מבלי להתחשב בחשבונות אם הוא ראוי לכך וכו', ונותן לו כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, בבני חיי ומזוני רויחי.