סימן ז

סימן ז

שמיעת קריאת התורה כדינה

יזהרו¹ על נפשם שלא לדבר ולשוח בעת קריאת התורה וכמ"ש בשו"ע הל' קריאת התורה סי' קמ"ו סעי' ב' וז"ל, כיון שהתחיל הקורא לקרות בספר תורה אסור לספר אפילו בדברי תורה אפילו בין גברא לגברא ואפילו אם השלים הוא הפרשה. ויש מתירים לגרוס בלחש. ויש אומרים שאם יש יו"ד דצייתי לספר תורה מותר לספר בדברי תורה. ויש מתירים למי שתורתו אומנתו. ויש מתירים למי שקודם שנפתח ספר תורה מחזיר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע ספר תורה אלא לקרות ומתחיל לקרות, עכ"ל.

ועם היות שהמחבר לא הכריע הלכה כמי, הנה לפמ"ש היד מלאכי בכללי שו"ע אות י"ג, שכשכותב בשו"ע י"א וי"א נקטינן כסברא שני'² (ועמ"ש בפרי מגדים³ או"ח בהקדמה בכללי שו"ע אות כ"א, וביו"ד בכללי הוראת או"ה אות [ב']). ואם כן בנידון דידן נראה דעת המחבר, שדוקא למי שקודם שנפתח ספר תורה מחזיר פניו ומתחיל לקרות קודם שנפתח ספר תורה לזה מותר, אבל לאחר שנפתח הספר תורה אסור אפילו למי שתורתו אומנתו, כמ"ש תר"י בפ"ק דברכות⁴ שהם דעת הי"א הנ"ל. וגם זה למי שחשקה נפשו בתורה לחזור על לימודו, ויש עשרה זולתו שאזניהם קשובות לקול קריאת התורה, כמ"ש בשלחן הקריאה סי' ט' במסגרת השלחן ס"ק ג' בשם השערי אפרים⁵.

ויען דבעוה"ר בזמן הזה מיעוטא דמיעוטא הוא מי שחשקה נפשו בתורה כל כך, אפשר משום זה סתם המחבר תחלה דאסור לספר אפילו בדברי תורה, וידוע דבכ"מ שהביא סברא אחת בסתם והב' בי"א דעתו לפסוק כאותה סברא שכתב בסתם כמ"ש ביד מלאכי שם אות י"ז (ועמ"ש בש"ך יו"ד סס"י רמ"ב בקיצור הנהגת או"ה אות ה'). ובפרט בנידון דידן שהיא סתמא דתלמודא בסוטה דל"ט ע"א.

ומה גם לפי מ"ש בברכי יוסף אות א'⁶ מספר סלת בלולה, בשם מה"ר צבי אשכנזי, שהחזיק בידי הרה"ג שהביא הכנסת הגדולה⁷, שפירש דהא דרב ששת מהדר אפי'⁸ היינו בעת שהיו מתרגמין את הפסוק, אבל בעת הקריאה גם רב ששת לא הוי' גריס, והי' שומע את הקריאה מהקורא, ומשום הכי לא מייתי הך דרב ששת בסוטה. וי"ל דגם דעת המחבר בשו"ע כן. דלכאורה אינו מובן מ"ש אחר כך בלשון ויש מתירים, והלא לכל המפרשים כל אחד לפי פירושו רב ששת לא פליג אהא דרבה בר רב הונא⁹ שאומר שאסור לספר אפילו בדברי תורה, ואם כן הוה ליה להמחבר לומר כך והני מילי בקול אבל בלחש מותר, ולפי הנ"ל יש לומר דלהמחבר לא הי' קשה כל כך קושיית המפרשים כנ"ל, ולכן הביא דעת המפרשים בל' ויש מתירים וי"א, ומימרא דרבה בר רב הונא הביא בלשון סתם. ולפי זה גם מי שחשקה נפשו בתורה ומהדר אפי' קודם שנפתח הספר תורה גם כן אסור.

וכל זה לדבר בדברי תורה. אבל לדבר בעת קריאת התורה במילי דעלמא זה ודאי איסור גמור לכל.

וז"ל הזהר ויקהל דר"ו ע"א (הובא בב"י סי' קמ"א), כד סליק ספר תורה לתמן (ר"ל על התיבה) כדין בעאן כל עמא לסדרא גרמייהו לתתא באימתא בדחילו ברתת בזיע ולכוונא לבייהו כמה דהשתא קיימין על טורא דסיני לקבלא אורייתא, ויהון צייתין וירכון אודנייהו, ולית רשו לעמא למפתח פומייהון אפילו במילי דאורייתא וכל שכן במילי אחרא, אלא כולהו באימתא כמאן דלית לי' פומא, והא אוקמוה דכתי' (נחמי' ח') וכפתחו עמדו כל העם (שם) ואזני כל העם אל ספר התורה, עכ"ל,

וז"ל השל"ה דקל"[ד] ע"א¹⁰, כשהחזן מתחיל לקרות בתורה יהיו אזני כל העם אל ספר תורה, והמצוה מן המובחר שיהי' ביד כל אחד חומש ויבינו בו מלה במלה לכל דבר שהחזן קורא, ובזה לא יפנה מחשבתו לשום דבר אחר בעולם, כי הוא עון פלילי לדבר בעוד שהחזן קורא בספר תורת האל ית', ואפילו בדברי תורה אחרים אין ראוי כי אם לשמוע את הדברים היוצאין מפי הקורא ולכוין בהם כפי יכלתו. והמשנה בזה עובר משום כי דבר ה' בזה¹¹ ח"ו, ועתיד ליתן את הדין ה' יצילנו. וגם צריך שלא יסיחו דעתם מהקריאה כדי שיענו אמן אחר המברכים על קריאתה, ואחר ברכו עונין ברוך ה' המבורך, ועולה להם כאילו הם ברכו את הברכה עצמה, ולהשלים את החשבון המאה ברכות¹² כו', ואין ראוי להקל בדבר כלל. ואפילו מי שקרא הפרשה ועבר עלי' כמה פעמים, ואפילו הוא תלמיד חכם, ואפילו שהוא עוסק בדברי תורה ראוי לו לבטל בעוד שהחזן קורא בספר תורה שהוא כתוב כהלכתו, וכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה¹³ כו', וכל בעל נפש ראוי לו להשגיח בזה ולכבדה בכל האפשרות כו', ומה לנו כי אם לעשות רצון אבינו שבשמים ית' ויתעלה, והרי ידענו שחפצו ורצונו הוא שיהיו אזנינו אל הספר תורה, וצא ולמד מפרשת הקהל כו', וכן צריך להשתדל להזהיר את העם אשר עומדים אצלו וקרובים אליו וסרים אל משמעתו, שלא ידברו ולא יעסקו בשום ענין ודבר כי אם לשמוע את דבר ה'. והעושה כן אשריו ואשרי חלקו זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו¹⁴, ועליו נאמר¹⁵ כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות עכ"ל יעו"ש שהאריך בזה.

וגם אותן השומעים קריאת התורה מפי הקורא, לא יאבדו ח"ו חלקם הטוב בזה שקוראים גם כן עם הקורא ומסייעים לו בקול, שזה איסור גדול. והלא גם העולה לתורה (לפי מנהגינו שהש"ץ קורא) שצריך לקרוא עם הש"ץ אסור לו לקרוא בקול רם (ר"ל קול הנשמע לאחר, כמובן בשו"ע) אלא בלחש כמ"ש בשו"ע סי' קמ"א ס"ב, וכל שכן אחר שאינו עולה.

וז"ל הזהר שם דר"ו ע"א בספר תורה בעי לשתמע חד קלא ודיבור כו', ואסור למקרי בספרא בר חד בלחודוהי, וכלא צייתין ושתקין בגין דישמעון מילין מפומי', כאילו קבילו לה ההיא שעתא מטורא דסיני. ומאן דקרי באורייתא, להוי חד קאים עליו ושתיק, דלא ישתמע בר דבור חד בלחודוי לא תרין דבורין, לשון קדש חד וחד הוא ולא תרין דיבורין, ואי תרין משתכחין בספר תורה גריעותא דרזא דמהימנותא איהו וגריעותא דיקרא דאורייתא כו' עכ"ל.

ובדף ר"ב ע"א כ' וז"ל מאן דקרי בספרא דאורייתא חד קרי וחד לשתוק, ואי תרין קראין באורייתא גרעי מהימנותא דלעילא, בגין דחד קלא ודבור כלא חד, כד תרין קלין ותרין דבורין איהו גריעותא דמהימנותא, אלא דיהא קלא ודבור חד כמה דאצטריך כו' עכ"ל.

ובב"י הביא ב' לשונות הזהר הנ"ל וכתב שלפי זה העולה לא יקרא כלל כי אם ישמע מפי הש"ץ. ומכל מקום הכריע בב"י ובשו"ע שצריך לקרות עם הש"ץ, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה (צ"ל דהיינו אולי לא יכוין להוציא את הש"ץ בהברכה, או שהש"ץ לא יכוין לצאת, וכמו כן בהקריאה, ואז תהי' ברכה לבטלה ח"ו), וע' בב"י, אלא שצריך לקרות בנחת שלא ישמיע לאזניו.

והרמ"א כתב ואפילו משמיע לאזניו ליכא למיחש דלא עדיף מתפלה, והכי מסתברא, שהרי הזהר מדמה זה לתפלה כמש"ש בדר"ב ע"א יעו"ש, ובתפלה כתב שם בזהר שלא ישמע לאחר, אם כן גם בספר תורה העיקר שלא ישָמע לאחר (ומ"ש בזהר וחד לשתוק היינו לפי מנהגם שהי' העולה עצמו קורא בתורה, וצריכים שיעמוד אחר אצלו, שכשם שנתנה התורה על ידי סרסור כך אנו צריכים לנהוג בה על ידי סרסור כמ"ש בשו"ע שם ס"ד, והוא מירושלמי מגילה פרק הקורא עומד ה"א, וז"ש במאמר הזהר דר"ו הנ"ל ולהוי חד קאים עלי' ושתיק, ועז"א גם כן במא' דדר"ב וחד לשתוק. אבל לפי מנהגינו שהש"ץ קורא, צריך העולה גם כן לקרות אבל בלחש, היינו רק להשמיע לאזנו כמו בתפלה בלחש, אבל לא ישָמע לאחר), וכמ"ש בדרכי משה.

וז"ל היעב"ץ בסידור שלו, על מאמר הזהר הנ"ל, מבואר מזה גודל עונש הקורא עם הש"ץ חוטא נפשו ומונע הרבים לשמוע הקריאה מפי הש"ץ ומכחיש דוגמא העליונה, על כן ראוי להשגיח על זה ולענוש אותן קלי ראש העושין דברי תורה זמירות (כמנהג אותן שמזמרים ומנגנים בעת קריאת התורה התיבות ופסוקים שיש בהם טעמים יפים וערבים לחיכם, ומשתדלים להראות ידיעתם וקול נגינתם, ומונעים את הרבים מלשמוע את הקריאה) חשבום כשירי עגבים בבתי משתאות, לזאת יחרד לבי ותסמרנה שערות ראשי כו' עכ"ל, יעו"ש מ"ש עוד בזה.

וז"ל המטה משה סי' ר"ן בשם צרור המור וז"ל, הדין הוא שיש להם לשמוע לדברי החזן שהוא קורא בספר ולכוון לדבריו לראות הדברים שאומר אם קיימו אותם אם בטלו אותם לשוב בתשובה, ויש להם לכוון לדבריו כיום מתן תורה שהי' יושב בהר שהוא כמו תיבה ואומר אנכי ה', לא יהי' לך, כמו שקורא בספר, וכל העם תחת ההר שומעין ומכוונים, והם אין עושין כן אלא כולם מספרים אלו עם אלו בדברי מהתלות ותעתועים ובדברי המלאכות חדשים גם ישנים, ואותן שאין עושים כן קוראים בחומשים בקולי קולות והרי אמרו תרי קולי לא משתמע¹⁶ ועל זה אמרו ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה¹⁷ כו'. אבל השותקים ומקשיבים לקול הש"ץ עליהם נאמר לו הקשבת למצותי והי' כנהר שלומך¹⁸ כו' עכ"ל.

היוצא מכל הנ"ל שצריך כל אחד לשמוע קריאת התורה מפי הש"ץ, ואסור אפילו ללמוד בעת קריאת התורה, וכל שכן לשוח בשיחה בטלה ח"ו, וטוב שישמע מתוך החומש, וח"ו לא יסייע להש"ץ ולא יקרא עמו בקול כי אם ישתוק וישמע את הקריאה, ועל זה נאמר לו הקשבת למצותי והי' כנהר שלומך כו'.

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org