בס"ד. ש"פ חוקת-בלק, י"ב תמוז, ה'תשי"ט

בס"ד. ש"פ חוקת-בלק, י"ב תמוז, ה'תשי"ט

(הנחה בלתי מוגה)

לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל הוי' אלקיו עמו ותרועת מלך בו^א, ופירש רש"י, לא הביט הקב"ה און שביעקב, שכשהן עוברין על דבריו אינו מדקדק אחריהם להתבונן באוניות שלהם ובעמלן שהם עוברים על דתו [ובזה גופא יש ב' ענינים, לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, היינו, שאינו מביט בהאון שביעקב ואינו רואה העמל שבישראל], וממשיך בכתוב עוד ענין, הוי' אלקיו עמו, שאפילו מכעיסין וממרין לפניו אינו זז מתוכן. וכל זה הוא מצד אהבת הקב"ה לישראל, שזהו ותרועת מלך בו, לשון חבה ורעות. אמנם פירוש הפשוט הוא^ב, דמ"ש הוי' אלקיו עמו גו' הוא נתינת טעם על מ"ש לפנ"ז לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, והיינו, שכיון שהוי' אלקיו עמו וגו', לכן לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, לפי שבאמת אין בהם און ועמל. וצריך להבין^ג, מהו ענין הוי' אלקיו עמו, שמצד זה לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל. וגם צריך להבין החילוק בין יעקב לישראל, שביעקב נאמר הלשון הביט והלשון און, ובישראל נאמר הלשון ראה והלשון עמל.

ב) ויש להקדים תחילה הידוע בענין יעקב וישראל, שישראל הוא שם נוסף, שם המעלה, אבל העצם והיסוד והשרש הוא יעקב. והנה, בענין מעלת שם יעקב איתא במדרש^ד ע"פ^ה וזכרתי את בריתי יעקב, אברהם לא ניצל מכבשן האש אלא בזכות יעקב, משל לאחד שיצא דינו לפני שלטון לישרף, צפה אותה השלטון באצטרוגליס שלו וראה שעתיד להוליד בת שהיא נשאת למלך, אמר כדאי הוא לינצל בזכות בתו שהוא עתיד להוליד, כך אברהם יצא דינו מלפני נמרוד לישרף, וצפה הקב"ה שיעקב עתיד לצאת ממנו (דקאי על כל בנ"י יוצאי חלציו של אברהם אבינו שנקראים בשם יעקב), אמר, כדאי הוא לינצל בזכות יעקב, הה"ד^וכה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם. וביאור מעלת יעקב ע"פ משל דבת שנשאת למלך, דהנה, בת קאי על בחי' מלכות, בחי' שכינה, ומלך הוא בחי' ז"א, בחי' קוב"ה, וענין בת שנשאת למלך הו"ע יחוד קוב"ה ושכינתי'. והרי יחוד זה נעשה ע"י כל ישראל המקיימים תומ"צ, שלכן קודם כל מצוה אומרים לשם יחוד קוב"ה ושכינתי'^ז. וזהו ליעקב אשר פדה את אברהם, שבזכות המצוות והיחוד שנעשה ע"י יעקב (כל בנ"י), נפדה אברהם, היינו, שנעשה גילוי ענינו של אברהם למעלה, שהו"ע המשכת כל הגילויים דסדר השתלשלות וגם הגילויים שלמעלה מסדר השתלשלות. ונמצא, שבחי' יעקב מגיע למעלה יותר מבחי' אברהם, שלכן הוא פודה וממשיך את הגילויים דבחי' אברהם. וזהו גם מה שבחי' יעקב מגיע בבחי' הוי' אלקיו עמו ותרועת מלך בו, שכל זה אינו בשם ישראל, כי אם בשם יעקב דוקא.

ג) והענין הוא, דהנה, שכינה היא בחי' המלכות, שרש ומקור כל העולמות, כמ"ש^ח מלכותך מלכות כל עולמים, שלכן נקראת בשם שכינה, ע"ש ששוכנת ומתלבשת בתחתונים^ט. ומזה מובן ב' ענינים. ענין הא', שאור זה הוא בגדר תפיסא והתלבשות בעולמות. וענין הב', שהעולמות המתהוים ממנו הם יש גמור שהתהוותו היא בדרך אין ערוך. דהנה, בענין ההתהוות כתיב^י כי הוא צוה ונבראו, ונבראו דייקא, בדרך ממילא, וכתיב^יא בראשית ברא אלקים, ברא דייקא, בדרך התלבשות כח הפועל בנפעל. והיינו, שהאור שלמעלה מגדר התלבשות, בחי' ז"א, שנקרא קוב"ה, הנה ההתהוות ממנו היא בדרך ממילא, שהתהוות זו היא כעין עילה ועלול שהם בערך זל"ז, שלכן התהוות העלול מהעילה היא בדרך ממילא, לפי שהעלול הוא בערך העילה. וכמו במוחין ומדות, דלהיות שהמדות הם בערך המוחין, לכן הם מתהוים בדרך ממילא, דכאשר מתבונן בהשגה אלקית אזי בדרך ממילא מתעורר באהוי"ר, והיינו, שכאשר לא יהיו דברים המונעים, כמו טמטום המוח או טמטום הלב, אזי בהכרח שע"י ההתבוננות יתעוררו המדות. וכמו"כ הוא גם למעלה בענין עו"ע, שכאשר ישנו העילה אזי במילא נעשה העלול, לפי שכן הוא הטבע (וגםלמעלה שייך ענין הטבע כמ"ש במ"א^יב), שמצד העילה נעשה העלול בדרך ממילא. ועד"ז הוא גם בענין כי הוא צוה ונבראו, שהנבראים הנעשים בדרך ממילא מצד בחי' ז"א יש להם איזה ערך כו'. אמנם, בחי' המלכות, שם אלקים, הוא אור שבערך העולמות, ולכן הוא בגדר התלבשות, וההתהוות שנעשית ממנו היא התהוות שבדרך אין ערוך, שצריכה להיות באופן של התלבשות כח הפועל בנפעל.

וזהו ענין קוב"ה ושכינתי', שכינתי' היא בחי' המלכות, שעל ידה נעשית ההתהוות בדרך אין ערוך שהיא באופן של התלבשות. וקוב"ה הוא בחי' ז"א, שעל ידו נעשית ההתהוות שבערך שהיא בדרך ממילא. וצריך לפעול יחוד קוב"ה ושכינתי', שיהי' יחוד ז"א ומלכות. דהנה, ענין יחוד קוב"ה ושכינתי' ישנו גם למעלה מעלה ביותר, אבל בכללות הו"ע יחוד ז"א ומלכות, והיינו יחוד אצילות ובי"ע, דבכללות הנה התהוות האצילות היא התהוות שבערך, והתהוות בי"ע היא התהוות שבאין ערוך, עד שנעשה יש גמור ועד שנעשה יש נפרד. אמנם הכוונה היא שיהי' היחוד דאצילות ובי"ע. וטעם הדבר, לפי שבשניהם יש מעלה. המעלה באצילות היא שאינו בבחי' ישות, אלא הוא מיוחד במקורו, שהרי איהו וחיוהי וגרמוהי חד^יג. והמעלה בבי"ע היא שנתהוה דבר חדש. והיינו, שבהתהוות האצילות לא נתגלה כח המחדש, שהרי התהוות האצילות היא התהוות שבערך, ואין זה חידוש, ודוקא בבי"ע נתגלה כח המחדש, כיון שהתהוות בי"ע היא התהוות שבאין ערוך, וא"כ הרי זה דבר חדש. והגם שידוע שכל פרטי הנבראים דבי"ע היו כלולים תחלה במלכות דאצילות, ולכן נקראת המלכות בכל השמות דצח"מ לפי שהם כלולים בה^יד, הרי כל זה הוא רק בנוגע לאלקות של הנבראים, אבל ישות הנבראים לא הי' כלול בבחי' המלכות, אלא נתהווה בדרך אין ערוך ובדרך חידוש. ולכן צריך להיות יחוד קוב"ה ושכינתי', כדי שיהיו ב' המעלות יחד, מעלת הגילויים ומעלת ההתחדשות, והיינו, שגם בהנבראים דבי"ע שבהם ישנו ענין ההתחדשות מצד הישות, יהי' היחוד והביטול דאצילות. וזהו גם הטעם שיחוד קוב"ה ושכינתי' נעשה ע"י קיום המצוות (כנ"ל), לפי שבמצוות יש ב' המעלות, המעלה דבי"ע, והמעלה דאצילות. דהנה, כל המצוות נתלבשו בדברים גשמיים, כמו תפילין בקלף גשמי ציצית בצמרגשמי, שזהו שיש בהם מהענין דבי"ע. וכמו"כ יש בהם מהענין דאצילות, שהרי ענין התפילין הוא המשכת ד' מוחין דאצילות^טו, וענין הציצית הוא המשכת ל"ב נתיבות חכמה דאצילות^טז. וכמו"כ בשאר המצוות, שהם מתלבשים בדברים גשמיים, ויש בהם גם המשכת האצילות. ולכן על ידם דוקא נעשה יחוד קוב"ה ושכינתי'.

ד) והנה כשם שהתהוות הנבראים דבי"ע היא באופן של התלבשות, שהרי אם היתה התהוותם בדרך ממילא, אזי היו בערך להאור, ובכדי שיהיו בבחי' ישות, הרי זה עי"ז שהאור מתלבש בהם להוותם בדרך אין ערוך (כנ"ל), הנה כמו"כ גם בעבודה, שבכדי להשלים כוונת הבריאה צריכה להיות העבודה בדרך התלבשות, והיינו שהנשמה צריכה לעבוד עבודתה בדרך התלבשות בהגוף ונה"ב. וטעם הדבר, כי, אם תעבוד עבודתה שלא בהתלבשות, והיינו שהנשמה תהי' בתנועה של הפשטה (זי וועט זיין אויסגעטאָן) מהגוף ונה"ב, ואופן הבירור יהי' בדרך ממילא, והיינו שמצד ריבוי האור של הנה"א יתבטל במילא הגוף ונה"ב, אזי יהי' העדר היש, ולא ביטול היש, ולא זו היא הכוונה, וכמשנת"ל שיש מעלה בענין הישות לפי שהוא דבר חדש, ולכן צריך שישאר היש במציאותו, ולפעול ביטול היש, להמשיך בו הגילוי והביטול דאצילות, וענין זה אי אפשר כי אם דוקא כאשר עבודת הנשמה תהי' בהתלבשות בהגוף ונה"ב, לפעול בהם ביטול היש, והיינו, שישות הגוף ונה"ב ישארו במציאותם, ומ"מ יהיו בביטול, שזהו"ע יחוד קוב"ה ושכינתי'.

ועוד זאת, דכשם שבענין ההתהוות הרי בכדי שההתהוות תהי' בדרך התלבשות צריך להיות האור במדריגה תחתונה דוקא, שזהו שההתהוות היא מבחי' מלכות, לפי ששאר הספירות אינם בגדר התלבשות, ורק בספירת המלכות שהיא בחי' רגל, האור הוא בגדר התלבשות, כמו"כ גם בעבודה, שעבודת הנשמה באופן של התלבשות בהגוף ונה"ב היא מצד בחי' רגל הנשמה דוקא. דהנה, ידוע שחמשה שמות נקראו לה נפש רוח נשמה חי' יחידה^יז, ובענין העולמות הנה חי' ויחידה הם באצילות ובכתר שלמעלה מאצילות, ובענין האותיות הם בחי' היו"ד^יח וקוצו של יו"ד, ובחי' נר"נ הם בהג' עולמות בי"ע, ובענין האותיות הם אותיותהו"ה. ובכללות נחלקים לב' מדריגות, בחי' אצילות ובחי' בי"ע. והם ב' הבחינות דישראל ויעקב, ישראל, לי רא"ש^יט, הוא בחי' חי' יחידה, ויעקב, יו"ד עקב^כ, הוא בחי' נר"נ. ועבודת הנשמה באופן של התלבשות בגוף ונה"ב היא מצד בחי' נר"נ, בחי' רגל דוקא. והיינו, שמצד בחי' ישראל אי אפשר שתהי' העבודה באופן של התלבשות בגוף ונה"ב, כי אם העדר היש, ורק ע"י העבודה דיעקב דוקא יכולה להיות העבודה באופן של התלבשות בגוף ונה"ב לפעול בהם ביטול היש, שעי"ז משלימים הכוונה דיחוד קוב"ה ושכינתי'.

ה) והנה ידוע שהעבודה בהעלאת וביטול היש היא בשעת התפלה, דתפלה היא סולם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה^כא, שהוא סולם העולה מלמטה למעלה בסדר והדרגה לפעול בירור וזיכוך וביטול בהגוף ונה"ב. ותחלת העבודה הוא בפסוקי דזמרה, ברוך שאמר והי' העולם ברוך אומר ועושה, והיינו, שישנה מציאות הנבראים, ועושה, אלא שמציאות הנבראים היא עי"ז שהוא ית' אומר, שנתהוו ברוח פיו ית', וכמו שהוא בתחילת התהוותם, כן הוא גם לאחרי התהוותם, שכל מציאותם אינה אלא מצד רוח פיו ית'. וכמו"כ בכל המזמורים שבפסד"ז, כמו הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים גו'^כב, ומונה בהמשך המזמור כל הד' סוגים דצח"מ, ומסיים הודו על ארץ ושמים, והיינו, שכל מציאות הנבראים היא רק לפי שהודו על ארץ ושמים, שרוח פיו ית' מהוה מחי' ומקיים את היש בכל רגע ורגע. וע"י התבוננות זו נעשה בירור וזיכוך בהגוף ונה"ב. אך זהו רק בירור וזיכוך לבד. ואח"כ מתבונן בברכות ק"ש בענין ביטול המלאכים, ששם הוא שרש הנה"ב, וכיון שהמלאכים שהם שרשו הם בביטול, הרי זה פועל ביטול גם בנה"ב. וגם כאשר התבוננות זו אינה חודרת בפנימיותו (עס דערנעמט אים ניט), מ"מ, עצם ההתבוננות בביטול המלאכים פועלת עליו ביטול בדרך ממילא, וכמבואר בתניא^כג המשל ממי שנכנס לחצר המלך ורואה שרים רבים ונכבדים משתחווים לאיש א', שעי"ז תפול עליו אימה ופחד. וע"י התבוננות זו, ואח"כ ע"י ההתבוננות דק"ש, שמע ישראל וברוך שם, נעשה ביטול ישות הגוףונה"ב, שזהו מ"ש^כד ואהבת גו' בכל לבבך, בשני יצריך^כה, שגם הנה"ב מתעורר באהבה להוי'. וזהו כללות ענין ביטול היש שנעשה ע"י עבודת התפלה, שיש בזה סדר והדרגה מלמטלמ"ע, מודה אני והודו להוי', פסוד"ז, ברכות ק"ש וק"ש, עד שנעשה ביטול היש.

ו) אמנם מאחר שהנשמה מתלבשת בהגוף ונה"ב, וכל עבודתה הוא רק מצד השגת השכל בלבד, וההשגה היא באופן כזה שגם הנה"ב יוכל להשיג, לכן אפשר שיהי' בזה העלמות והסתרים, והיינו, לפי שכללות ענין השכל הוא בהגבלה, ואפשר לסתור את השכל, וכאשר ישיג להיפך, אזי גם מדותיו יהיו להיפך ח"ו, וכיון שהוא דבר המשתנה, הרי גם בעת מציאותו אינו אמיתי. וזהו ענין האון, שפירושו שקר^כו, והיינו שהוא דבר המשתנה ואינו אמיתי. גם פירוש און הוא מלשון ואיש און מחשבותיו^כז, דקאי על ריבוי המחשבות המבלבלות, וכמבואר בתניא^כח לענין המחשבות זרות שבתפלה, שמצד התגברות הקדושה נעשה התגברות בלעו"ז, ולכן בשעת התפלה דוקא ישנם ריבוי מחשבות המבלבלות כו', שיכולים למנוע ולעכב אותו מלבוא ולהגיע לבחי' ואהבת בכל לבבך. ועז"נ לא הביט און ביעקב, דאף שבבחי' יעקב שייך שיהי' און, מ"מ, לא הביט און ביעקב, והיינו לפי שהוי' אלקיו עמו ותרועת מלך בו, והו"ע בחי' עצם הנשמה, שהרי תרועת הוא מלשון חיבה וריעות, שזוהי חיבתו של הקב"ה לישראל שמצד עצם הנשמה, וענין זה ישנו בהעלם גם בבחי' יעקב, שזהו יעקב יו"ד עקב, שגם בבחי' עקב שהוא בחי' נר"נ ישנו בהעלם היו"ד והקוץ שעל היו"ד, שהוא בחי' עצם הנשמה, ולכן לא הביט און ביעקב, שזהו העזר והסיוע שגם בבחי' יעקב לא יהי' ענין האון. וכל זה הוא בבחי' יעקב, אבל בבחי' ישראל, ל"י רא"ש, לא צריך לשלול (באַוואָרענען) ענין האון, שהרי אינו בא בהתלבשות בגוף ונה"ב, ועבודתו אינה בענין הבירורים, וכמבואר בלקו"ת^כט בענין יעקב וישראל, שיעקב הוא בחי' חול, עבודת הבירורים, וישראל הוא בחי' שבת שלמעלה מענין הבירורים, והיינו, שעבודתו היא רק בלימוד התורה וקיום המצוות. אך מ"מ, להיות שהתומ"צ נתלבשו בדברים גשמיים, הנה מצד עצם עניןהגשמיות כו', הרי גם בבחי' ישראל צריך לשלול (באַוואָרענען) שלא יהי' בו עמל.

ז) אמנם עדיין צריך להבין משמעות הפסוק שהמעלה היא שלא יהי' עמל, הרי כתיב^ל אדם לעמל יולד, היינו, שתכלית בריאת האדם היא בשביל העמל. אך הענין הוא, דהנה אמרו רז"ל^לא ע"פ אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל מלאכה אם לעמל שיחה כו', ומסיק, שלעמל תורה נברא. ונתבאר בזה^לב, שגם הענינים דעמל מלאכה ועמל שיחה הם בקדושה, אלא שבקדושה גופא ישנם כמה מדריגות, עמל מלאכה, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך^לג, הוא העמל דעבודת הבירורים, ועמל שיחה הו"ע עבודת התפלה, כמארז"ל^לד אין שיחה אלא תפלה. ומ"מ, כל זה אינו התכלית, אלא התכלית הוא עמל תורה דוקא, וכמ"ש^לה מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, דקאי על העמל שבעבודת הבירורים שהוא תחת השמש, כי, שמש היינו שמש הוי'^לו, והבירורים הם מצד ההעלם דשם אלקים, שהרי דוקא ע"י אלקים נעשית ההתהוות בדרך התלבשות להיות ענין הישות כנ"ל, ולכן עמל זה אינו התכלית, אלא התכלית הוא בעמל תורה דוקא. וביאור ענין עמל תורה בקצרה^לז הוא, שע"י התורה נעשה יחוד דנבראים ואלקות, שהו"ע דירה בתחתונים^לח, וכיון שאין זה כדרך ההשתלשלות, לכן נקרא בשם עמל [וע"ד המבואר במ"א^לט בפירוש לשון חז"ל^מ קשה כקי"ס, דכיון שאין זה כפי סדר ההשתלשלות לכן נקרא בשם קשה]. ועמל זה הוא התכלית דאדם לעמל יולד, משא"כ העמל שמצד ההעלם דשם אלקים, הנה עז"נ ולא ראה עמל בישראל.

ח) וזהו לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל הוי' אלקיו עמו ותרועת מלך בו, שחשיב כאן ג' מדריגות. מדריגת יעקב, בחי' נר"נ, שבאה בהתלבשות בגוף ונה"ב, שבזה הי' אפשר להיות ענין האון, ועז"נ לא הביט און ביעקב. מדריגת ישראל, שאינה בהתלבשות בגוףונה"ב, ולכן לא שייך בה און, ומ"מ, כיון שהתומ"צ נתלבשו בדברים גשמיים, צריך לשלול שלא יהי' בזה עמל, ועז"נ ולא ראה עמל בישראל. וממשיך בכתוב, הוי' אלקיו עמו ותרועת מלך בו, דקאי על בחי' עצם הנשמה (כנ"ל), והיינו, שמצד בחי' זו שישנה בהעלם גם בבחי' יעקב ובבחי' ישראל, לכן הנה גם ביעקב וישראל לא הביט און ולא ראה עמל. ומחלק הכתוב בין יעקב לישראל, שביעקב נאמר הלשון הביט, ובישראל נאמר הלשון ראה, כי, הבטה היא מרחוק וראי' היא מקרוב^מא, ולכן, ביעקב נאמר הלשון הביט, לפי שעצם הנשמה כמו שהיא בבחי' יעקב היא בהעלם ובריחוק, שהרי בגילוי נמשך אור מצומצם בלבד שבא בהתלבשות בגוף ונה"ב, ואילו בחי' עצם הנשמה היא רק בדרך סיוע ובבחי' מקיף בלבד. ובישראל, שעצם הנשמה הוא בגילוי יותר, נאמר הלשון ראה, שראי' היא בקירוב. וכל זה הוא לפי הפירוש הפשוט דמ"ש הוי' אלקיו עמו גו' הוא נתינת טעם על מ"ש לפנ"ז לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל. אמנם, ע"י העבודה בבחי' יעקב וישראל, מגיעים למדריגה הג', שזהו מש"נ הוי' אלקיו עמו ותרועת מלך בו כפירש"י שזהו ענין נוסף, היינו, שנעשה גילוי עצם הנשמה, שמצד זה ישראל וקוב"ה כולא חד^מב.

**********בס"ד. שיחת ש"פ חוקת-בלק, י"ב תמוז ה'תשי"ט.

בלתי מוגה

א. כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל השמחה, סיפר בהתוועדות^א:

פעם הלך יחד עם אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, לטייל בא' הרחובות של רוסטוב (כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר שם הרחוב שבו טיילו), וכ"ק אדנ"ע דיבר עמו בענין עמוק בחסידות, וכ"ק מו"ח אדמו"ר הי' שקוע מאד ברעיונו ("ער האָט זיך זייער פאַרטראַכט"), עד כדי כך, שלא הבחין בכך שאדנ"ע עמד, והמשיך ללכת בהיותו שקוע ברעיונותיו, עד שאדנ"ע קראו בשמו, ואז פנה וחזר אליו.

ואמר לו אדנ"ע: החילוק בין שכל אנושי לשכל אלקי הוא – ששכל אנושי מתחיל מהשגה ומזה בא לידי אמונה (והיינו לפי שהשכל עצמו מכריח שהוא בהגבלה וישנו מה שלמעלה ממנו^ב), ואילו שכל אלקי מתחיל מאמונה ומזה בא לידי השגה.

המקום שעמד אז אדנ"ע, הי' אצל אותו הבית שבו הי' אח"כ בית הג.פ.או. ופעם, כאשר קראו את כ"ק מו"ח אדמו"ר לשם – בשנים שלאח"ז – ושאלו אותו שאלות שונות, הנה בין הדברים אמר להם גם פתגם הנ"ל אודות החילוק בין שכל אנושי לשכל אלקי, ששמע מאדנ"ע באותו מקום.

זהו הענין שאימרה ("אַ וואָרט") של צדיק יכולה לחזור ולהתעורר ("זיך אָפּרופן") שנים רבות לאח"ז.

ב. עוד סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בהתוועדות בתקופה הנ"ל^ג, בשם אביו, כ"ק אדנ"ע:

אביו, אדמו"ר מהר"ש, הי' אומר לפעמים הלשון "רעדן חסידות" (לדבר חסידות), ולפעמים הי' אומר הלשון "זאָגן חסידות" (לומר חסידות).

כ"ק אדנ"ע התייגע בפירוש הענין,– סתם לשאול, הרי זה סדר של "חיצון", אלא רק לאחרי שמתייגעים בהענין עד כמה שידו מגעת, אזי יכולים לשאול –

ולאחרי שהתייגע ופירש לעצמו החילוק בין "רעדן חסידות" ל"זאָגן חסידות" – אזי שאל אצל אדמו"ר מהר"ש.

ואמר לו אדמו"ר מהר"ש: "רעדן חסידות" הוא הדיבור על אודנין דשמעין^ד, ואילו "זאָגן חסידות" היינו כאשר השומעים אינם "כלים" לקבל הענין, אלא שהענין חוזר ומתעורר ("עס רופט זיך אָפּ") לאחר זמן –אם לא בעצמו אזי אצל בנו או נכדו.

ולכן – סיים אדמו"ר מהר"ש – כאשר הנני מספר אודות מאמר חסידות שהשומעים לא היו כלים, הנני משתמש בלשון "געזאָגט חסידות"; וכאשר הנני מספר אודות מאמר חסידות על אודנין דשמעין, הנני משתמש בלשון "גערעדט חסידות".

ג. מסיפור הנ"ל רואים שני ענינים:

א) עד כמה מדוייקת כל תנועה של נשיא – תנועה בכלל, ובפרט כאשר אומר איזה ענין להזולת.

ב) מעלת אמירת ("זאָגן") חסידות – שאפילו אם בשעת מעשה לא חדרו הדברים את השומעים ("עס האָט זיי ניט דערנומען"), בהכרח לומר שבהעלם ובפנימיות חדרו בהם הדברים, וראי' לדבר, שהרי לאחרי זמן מתעורר אצלו הענין, או אצל בנו ובתו, בן בנו ובן בתו, ומזה מוכח שגם בשעת מעשה חדרו הדברים בהעלם.

והענין בזה – שאמירת תורה אינו ענין ש"מכניס בזו ומוציא בזו"^ה, אלא באופן שהדברים חודרים כו', והיינו, לפי שבנוגע לתורה נאמר^ו "הלא כה דברי כאש", ולכן פועלים הדברים כמו אש שפועלת בירור וזיכוך ועלי', שהרי טבע האש שעולה למעלה, והפעולה היא מיד, אלא שלפעמים מתגלה הדבר לאחרי זמן.

ד. והנה, בפתגם הנ"ל אודות החילוק בין שכל אנושי לשכל אלקי – צריך להבין:

כיון שבשניהם יש הן אמונה והן השגה, שהרי גם בשכל אנושי באים לידי אמונה, וגם בשכל אלקי באים לידי השגה – א"כ, מהו החילוק מהיכן מתחילים?אך הענין הוא, שכאן רואים שנוגע גם סדר הדברים.

שכל אנושי הוא בחי' נברא, ושכל אלקי הוא בחי' בורא. וזהו שתובעים מכאו"א מישראל להיות בבחי' "ואתם הדבקים בה' אלקיכם"^ז, היינו, לצאת מגדר נברא ולהכניס את עצמו בגדר בורא.

ובענין זה נוגע גם שינוי הסדר:

כאשר ההתחלה היא בענין של שכל, אזי היסוד הוא בהגבלה, שהרי השכל הוא בהגבלה, ולכן, אע"פ שלאח"ז בא לידי אמונה, מ"מ, כיון שההתחלה והיסוד הוא השכל המוגבל, אזי גם האמונה היא בהגבלה, והיינו, שהאמונה היא רק עד כמה שמוכרח מצד השכל.

ושני ענינים בזה: (א) שכל הוא ענין שיכול להשתנות, ובמילא, כאשר יבין בשכלו באופן אחר, אזי יאבד גם את האמונה. (ב) ובעומק יותר: מלבד האפשרות לשינוי כו' – הרי כללות ענין האמונה שמצד השכל הוא בהגבלה, דכיון שהאמונה בנוי' על השכל שהוא בהגבלה, אזי גם האמונה היא בהגבלה.

אמנם, כאשר ההתחלה היא בענין של אמונה – הרי כיון שאמונה היא בלי גבול, אזי גם ההשגה שבאה מצד האמונה היא בלי גבול, שהו"ע המרחב דהשגה.

ה. ועפ"ז יש לבאר בדרך אפשר הטעם שכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פתגם הנ"ל בהיותו בבית הג.פ.או.:

בית הג.פ.או. הי' המקום שבו רצו לפעול מאסר על אלקות.

ואכן, אילו ענינו של יהודי הי' בהגבלה, ע"ד האמונה שבאה ע"י שכל אנושי שהתחלתה ויסודה הו"ע השכל – אזי הי' שייך על זה ענין של מאסר;

ולכן אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר פתגם הנ"ל, שתוכנו, הודעה כללית שהסדר דשכל אלקי הוא שהגישה הראשונה היא ענין האמונה, והיינו, שזהו ענין שאין עליו הגבלות כלל, ובמילא לא שייך על זה ענין של מאסר ח"ו.

ו. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

י"ב תמוז הוא יום מסוגל, ויש בו נתינת כח לכאו"א מישראל לצאת ממאסר הגוף ונפש הבהמית.צריכים איפוא לידע שהסדר בזה הוא – שהגישה הראשונה צריכה להיות מצד אמונה שלמעלה מהשכל, ודוקא עי"ז יכולים להיפטר ממאסר הגוף ונה"ב, כי, אמונה אין עלי' הגבלות כלל, ועד שפועלת גם בהשגה ענין המרחב, בלי גבול, כנ"ל.

***

ז. ידוע בענין י"ב-י"ג תמוז^ח, שהגאולה בפועל ובגילוי היתה בי"ג תמוז, אבל בשורת הגאולה היתה כבר בי"ב תמוז, שהוא גם יום ההולדת של כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל השמחה.

והנה, ביום ההולדת מתחילים לומר מזמור חדש בתהלים, כידוע^ט המנהג המקובל מהבעש"ט לומר בכל יום המזמור תהלים המתאים למספר שנותיו, ולדוגמא: כשנעשים בר-מצוה צריכים לומר מזמור י"ד, ולשנה הבאה מזמור ט"ו, וכן הלאה. ולפי חשבון זה, הנה בי"ב תמוז השתא שבו מתחילה שנת השמונים, מתחילים לומר מזמור פ', שהתחלתו: "רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף".

המשך השיחה בביאור הפסוק הנ"ל, ע"פ דרשת חז"ל^י "יוסף כנס משנות השבע לשנות הרעב, אף אנו כנס לנו מחיי העוה"ז לחיי העוה"ב, מה יוסף כלכל כל אחד לפי מעשיו . . אף אנו כלכלנו לפי מעשינו . . מה יוסף גמלוהו אחיו רעה והוא גמלם טובה, אף אנו גמלנוך רעה גמול אותנו טובות" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ה ע' 239 ואילך.

***

ח. בפסוק^יא "לא הביט און ביעקב וגו'" – נימנו ד' ענינים: (א) "לא הביט און ביעקב", (ב) "ולא ראה עמל בישראל", (ג) "הוי' אלקיו עמו", (ד) "ותרועת מלך בו".

והנה, בלקו"ת^יב נתבארו בארוכה ב' הענינים הראשונים שבפסוק, "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל" – שזהו כללות החילוק בין ב' הבחי' יעקב וישראל:

בחי' יעקב – הו"ע עבודת ימי החול בענין הבירורים, ובחי'ישראל – הו"ע העבודה דשבת, שאז יש ליהודי נשמה יתירה כו', ועבודתו היא למעלה מענין הבירורים.

ולכן, בבחי' יעקב נאמר "לא הביט און", כי, ענין הבירורים הוא באופן שהמברר צריך להתלבש בלבושי המתברר, ובכללות הו"ע התלבשות נפש האלקית בנפש הבהמית שתהי' ההתבוננות באופן המובן גם לנפש הבהמית, ולכן, מצד ענין הבירורים יכול להיות ענין של "און", לשון שקר^יג, והיינו לפי שבענין ההשגה שייך שינויים כו'. ועז"נ "לא הביט און ביעקב", היינו, שגם בבחי' יעקב אין ענין של "און", וטעם הדבר, לפי שגם בבחי' יעקב יש בהעלם עצם הנשמה (כדלקמן סי"ב).

אמנם, בבחי' ישראל, הרי מלכתחילה אין מקום לענין של "און" – כי, "ישראל" הוא ע"ש "כי שרית עם אלקים"^יד, היינו, שיש לו שליטה ובעלות על ההעלמות וההסתרים שמצד שם אלקים, שזהו לאחרי עבודת הבירורים, שכבר פעל בירור וזיכוך ועליית נפשו הבהמית וגופו וחלקו בעולם, ולכן אין לו העלמות והסתרים, ומאיר אצלו אלקות בגילוי, ועד שגם עניניו הגשמיים הם אלקות, ובדוגמת שבת שמצוה לענגו בעונג אכילה ושתי'^טו, שהאכילה והשתי' הגשמית עצמה היא מצוה.

ובכללות הרי זה החילוק שבין העבודה בדברי הרשות, שהו"ע עבודת הבירורים, ובין העבודה דקיום התומ"צ, שהם אלקות בגילוי.

ט. ויש להוסיף ולבאר גם בנוגע לב' הענינים שבהמשך הפסוק – "הוי' אלקיו עמו ותרועת מלך בו".

ובהקדים – שע"פ הביאור הנ"ל בלקו"ת הרי הסדר בפסוק הוא מלמטה למעלה, ומזה מובן, שגם סדר ב' הענינים ד"הוי' אלקיו עמו" "ותרועת מלך בו" הוא מלמטה למעלה.

וגם: מהביאור בלקו"ת משמע שבכללות ישנם בפסוק זה ב' ענינים, יעקב וישראל, והיינו, שגם המשך הפסוק "הוי' אלקיו עמו ותרועת מלך בו" הוא בהמדריגה ד"ישראל", אלא שבפרטיות יותר יש במדריגת ישראל ג' ענינים, וסדרם מלמטה למעלה: "לא ראה עמל בישראל", "הוי' אלקיו עמו", "ותרועת מלך בו".

י. ויובן ע"פ מ"ש בגמרא^טז בענין לימוד התורה, "בתחילה נקראתעל שמו של הקב"ה, ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר^יז בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", שזהו לאחרי שהתורה מתאחדת עמו (כמבואר במ"א^יח).

ועד"ז בנדו"ד:

בתחילת העבודה במדריגת ישראל – כשעולה מעבודת הבירורים – הרי הוא עדיין בבחי' מקבל, ועדיין לא נעשה בהתאחדות עם אלקות, והיינו, לפי שיש לו עדיין איזו שייכות לעולם, וזהו ענין העמל, שעז"נ "לא ראה עמל בישראל".

ואח"כ מתעלה לדרגא נעלית יותר – שנעשה חד עם אלקות, ועז"נ "הוי' אלקיו עמו".

וע"ד הידוע בענין החילוק בין בחי' בתי (בת, מקבל) לבחי' אחותי (חיבור שני דברים יחד)^יט.

אמנם, יש מדריגה נעלית יותר – בחי' תמתי, שזהו ע"ש שנש"י ע"י עבודתם משלימים כביכול אותו ית'^כ. ועז"נ "ותרועת מלך בו", כפירוש רש"י: "לשון חבה וריעות", דהיינו, שחיבתו של הקב"ה היא בישראל – שזהו שישראל הם בבחי' משפיעים.

והמדריגה היותר נעלית ד"תרועת מלך בו", קשורה עם התחלת העבודה בבחי' "לא הביט און ביעקב" – כי, דוקא העבודה שמצד בחי' יעקב, עבודת הבירורים, מגעת בהעצמות, ונעשית בבחי' משפיע כביכול, כיון ש"למעשה ידיך תכסוף"^כא.

יא. ויש לומר בדרך אפשר, שג' הבחי' הנ"ל במדריגת ישראל – ששייכים כולם לענין השבת – הם בג' הסעודות שבשבת, מעלי שבתא, יומא דשבתא, וסעודה שלישית^כב:

ידוע^כג שבששת ימי החול יורדת המלכות לבי"ע לברר בירורים, שזהו"ע רגלי' יורדות^כד כו', וביום השבת מתחילה עליית המלכות.

והסדר בזה – שבתחילת העלי', במעלי שבתא, המלכות היאבבחי' נקודה תחת היסוד, שהיא בבחי' מקבל, בחי' בתי (ובלימוד התורה הו"ע שהתורה נקראת ע"ש הקב"ה, "תורת הוי'", כנ"ל).

ומדריגה זו קשורה עדיין עם עבודת הבירורים בימות החול – שהרי העלי' היא מצד הבירורים, וע"ד מארז"ל^כה "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", היינו, שהענין ד"יאכל בשבת" קשור עם הענין ד"טרח בערב שבת". ולכן, במדריגה זו צריכים עדיין לשלול את ענין העמל – "לא ראה עמל בישראל".

ואח"כ ביומא דשבתא, מתעלית המלכות (כנסת ישראל, ועד"ז כל נשמה מישראל) בבחי' ז"א, ואז היא בבחי' אחותי, כידוע^כו שנש"י נקראים אחים ורעים לז"א, ועז"נ "הוי' אלקיו עמו".

ואח"כ בסעודה שלישית, מתעלית המלכות בבחי' עתיקא, והיינו, שמתגלה מעלת המלכות כפי שהיא בשרשה, שאז היא בבחי' משפיע כו', בחי' תמתי, ועז"נ "ותרועת מלך בו", בו בעצמותו.

וענין זה – התגלות מעלת המלכות כפי שהיא בשרשה – קשור עם ירידת המלכות לברר בירורים דוקא.

יב. וזהו גם משנת"ל (ס"י) בענין "לא הביט און ביעקב" – שזהו לפי שגם בבחי' יעקב יש בהעלם עצם הנשמה.

וענין זה הוא מצד מעלת שרש המלכות, שמגעת בהעצמות, כך, שבבחי' יעקב ישנו הענין ד"תרועת מלך בו".

אלא, שענין זה הוא בהעלם. ובכדי שיבוא לידי גילוי, צריך להיות תחילה הענין ד"לא ראה עמל בישראל", והענין ד"הוי' אלקיו עמו", ואז מתגלה מעלת הענין ד"לא הביט און ביעקב", שמגיע בהענין ד"תרועת מלך בו"^כז.

***

יג. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה לא הביט און ביעקב וגו'.

***

יד. בפירוש הכתוב "ותרועת מלך בו", מבואר בלקו"ת^כח ש"תרועת"הוא מלשון שבירה, ע"ד התרועה דתקיעת שופר. ואילו לעיל נתבאר כפירוש רש"י שהוא "לשון חבה וריעות".

ויש לתווך ב' הפירושים^כט – שע"י ענין השבירה ("צובראָכנקייט"), שזהו"ע השופר, אזי באים לעצם הנשמה.

וכמשנת"ל שדוקא בבחי' יעקב ישנו העצם. והיינו, שבחי' ישראל, שהו"ע גילוי הנשמה כפי שהיא למעלה מהגוף ונפש הבהמית, הוא רק בחי' הגילויים, ודוקא בעבודה דבירור נה"ב, ע"י ביטול היש – ישנו העצמות.

וזהו גם משנת"ל (במאמר^ל) בפירוש מ"ש^לא "אל בית יעקב אשר פדה את אברהם", שבחי' אברהם קאי על כללות הגילויים דסדר השתלשלות, כולל גם עולם העקודים, ועד להגילויים שלמעלה מהשתלשלות וגם הגילויים שלפני הצמצום, וכל זה נפדה ונתגלה ע"י בחי' יעקב, וכיון שהפדי' היא ע"י יעקב, הרי מוכח שבחי' יעקב היא למעלה מכל הגילויים הנ"ל, והיינו לפי שבחי' יעקב מושרש בהעצמות.

טו. ויש לקשר זה עם המדובר לעיל (ס"ז) בענין "רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף":

כתיב^לב "אלה תולדות יעקב יוסף", היינו, שעיקרו של יעקב הוא יוסף. והדיוק בזה – יעקב דוקא (ולא ישראל), והיינו, לפי שענינו של יוסף הוא כמ"ש^לג "יוסף ה' לי בן אחר", היינו, לעשות מ"אחר" "בן"^לד, שהו"ע בירור נפש הבהמית, שזהו עיקרו של יעקב.

והנה, כללות ענין עבודת הבירורים עיקרו בזמן הגלות – שאודותיו מדובר במזמור זה:

"גפן ממצרים תסיע"^לה – דקאי על ישראל שנמשלו לגפן^לו, והו"ע גלות מצרים^לז.

וכמו"כ נרמזו במזמור זה שאר הגלויות – כדאיתא במדרש^לח "רמז להם בו שלש גליות והתפלל עליהם, שהרי נאמר . . שלש פעמים השיבנו האר פניך ונושעה".וממשיך לבאר גודל הירידה שבזמן הגלות – שזהו באופן ד"פרצת גדרי'"^לט, כדאיתא במדרש^מ "כשם שהפרץ הזה שנפרץ הכל עולין ובוזזין אותו, כך כל מי שעומד הוא בוזז את ישראל".

והענין בזה – שבזמן הגלות ישנו הסתר פנים, ולכן מבקשים "האר פניך", וע"ד הידוע^מא בענין הנידון למות רח"ל, שכאשר רואה פני המלך, אזי "באור פני מלך חיים"^מב, וכמו"כ ברוחניות, שמצד ההעלמות וההסתרים שבזמן הגלות יכול להיות ענין של היפך החיות, ולכן מבקשים "האר פניך", שעי"ז יומשך חיות. וע"ד הבקשה "אנו גמלונך רעה גמול אותנו טובות".

וכדי שתתמלא בקשה זו, צריכים להתנהג באופן ההנהגה של יוסף – "יוסף ה' לי בן אחר", ש"נתן מלחמו לדל"^מג – לקרב את כל בנ"י, ולעשות גם מ"אחר" "בן", הן בנוגע להזולת כפשוטו, והן בנוגע לעצמו, לברר את נפשו הבהמית שהיא בבחי' אחר (דלא כנפש האלקית שעלי' נאמר^מד "בנים אתם לה' אלקיכם"), ולפעול שגם היא תהי' בבחי' "בן".

וכאשר מקרבים את ה"דל" מתוך הארת פנים – אזי זוכים להארת פנים מלמעלה שיקרבו גם אותו, שגם נפשו הבהמית, בחי' אחר, תהי' בבחי' בן, וגם אצלה תהי' העבודה "בכל מאדך"^מה.

וזהו תוכן המזמור שמבאר את אופן העבודה שבזמן הגלות, אשר, דוקא עי"ז באים למדריגה נעלית יותר, וע"ד מ"ש^מו "כשושנה בין החוחים", שדוקא ע"י החוחים וקוצים נעשית עלי' בהשושנה – כאמור לעיל שע"י עבודת הבירורים (שעיקרה בזמן הגלות) מגיעים בהעצמות, שזהו גם הענין ד"האר פניך", כדאיתא במדרש^מז "אנו אין לנו אלא הארת פניך", באופן נעלה יותר מהגילויים שבזמן הבית, כיון שדוקא ע"י העבודה בזמן הגלות מגיעים בהעצמות.

טז. והנה, המעלה שנעשית ע"י הגלות דוקא, מצינו בגלות מצרים – שהיא שורש לכל הגלויות, שלכן נקראו כל הגלויות ע"ש מצרים^מח – שדוקא "כאשר יענו אותו" (ע"י ההעלמות וההסתרים כו') אזי "כן ירבה וכן יפרוץ"^מט.וכן הוא בנוגע לכל הגלויות – שדוקא ע"י ענין הגלות באופן ד"פרצת גדרי'", נעשה "כן יפרוץ", "ופרצת"^נ.

ולהעיר, שגם ענין זה קשור עם יעקב דוקא (ולא ישראל), כדאיתא בגמרא^נא ש"נחלת יעקב"^נב היא "נחלה בלי מצרים", "כיעקב שכתוב בו ופרצת גו'".

יז. והנה, אף שהענין ד"כן יפרוץ" אמור בנוגע לכל עניני קדושה, הרי בעיקר נתפרש הדבר בנוגע לילדים – כדרשת חז"ל^נג "שהיו יולדות ששה בכרס אחד".

וזהו גם הענין שכ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל השמחה, מסר נפשו עבור חינוך תינוקות של בית רבן^נד, שזה הי' אחד מהענינים העיקריים שבגללם הי' המאסר והגאולה.

והענין בזה:

חינוך תינוקות של בית רבן הוא היסוד של כל הענינים, וכפי שביאר בארוכה כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל השמחה, במאמרים שקודם המאסר^נה, בענין "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז להשבית אויב ומתנקם"^נו.

ובהתאם לכך היתה הנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר להשתדל בנוגע להחינוך של ילדים קטנים דוקא – שלא כטענת ה"אויב ומתנקם" שיש להמתין עד שהילדים יגדלו ויוכלו להבין בעצמם, ואז ילמדו עמהם תורה, ועל זה נעמד כ"ק מו"ח אדמו"ר בכל התוקף והמס"נ, שיתחילו ללמוד תורה עם ילדים קטנים דוקא, "עוללים ויונקים" דוקא.

וכאשר ישנה ההנהגה ד"כן יפרוץ" בענין "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז", באופן ש"יולדות ששה בכרס אחד", והיינו, שמבלי להתחשב בהגבלות, אם יש מקום בהמוסד חינוך אם לאו, נעשה "כן יפרוץ" – אזי נעשה "להשבית אויב ומתנקם", ומבטלים את הענין ד"פרצת גדרי'", ותמורת זה נעשה "ופרצת" בקדושה, וזוכים ל"נחלה בלי מצרים" שתתגלה ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "אני מאמין"].

***יח. בתפלת מנחה מתחילים לקרוא פרשת פינחס – פינחס זה אליהו^נז.

וידועה הקושיא^נח: הרי אליהו הי' ריבוי זמן לאחרי פינחס, וא"כ, הול"ל אליהו זה פינחס, ולא פינחס זה אליהו? ומבואר בזה^נט, שנשמת אליהו היתה עוד מקודם לכן.

והענין בקצרה:

תיכף בתחילת הבריאה נאמר^ס "ורוח אלקים מרחפת על פני המים", ואיתא בזהר^סא: "דא רוחא דמלכא משיחא".

וכיון שבתחילת הבריאה היתה כבר רוחו של משיח, הרי מובן, שהיו אז גם כל הענינים הקשורים עם רוחו של משיח, והרי אחד מהם הוא – אליהו הנביא, מבשר הגאולה^סב.

וזהו שנשמת אליהו היתה מקודם לכן, לפני פינחס.

אמנם, כדי שענין זה יבוא בגילוי – הרי זה ע"י פנחס זה אליהו:

כאשר עומדים במעמד ומצב כפי שהי' אצל פינחס זה אליהו, שלמרות ש"אני נותרתי נביא לה' לבדי"^סג, הנה לא זו בלבד שאינו מתפעל מאף א', אלא עוד זאת, שעומד בתנועה של קנאות, "קנא קנאתי לה' אלקי צבאות"^סד, בנוגע להענין ד"מפי עוללים ויונקים יסדת עוז", שילמדו ויתחנכו על טהרת הקודש – אזי נעשה "להשבית אויב ומתנקם", שמתבטלים כל ההעלמות וההסתרים,

ואז מתגלה פינחס זה אליהו, מבשר הגאולה, במהרה בימינו.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן עוה"פ הניגון "אני מאמין"].

**********

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org