בס"ד. אור ליום ג' כ"ג אדר, ה'תש"כ.
– בעת ניחום אבלים אצל משפחת בוטמאַן שיחיו* –
א. [הרש"ז שי' שאל אצל כ"ק אדמו"ר שליט"א אודות מנהגנו לומר ט"ז קדישים בכל יוםא, דלכאורה, מספר הקדישים (עם הקדיש שלאחר אמירת תהלים) הוא י"ז? – ואולי נרשם המנהג דאמירת ט"ז קדישים לפני התקנה דאמירת תהלים, שאז הי' החשבון ט"ז קדישיםב.
בנוגע למספר הקדישים – אין הקפדה שלא להוסיף על ט"ז קדישים, כי אם, שלא להפחית מט"ז קדישים.
ויש לומר טעם הדבר – ע"פ המבואר בזהרג שפעולת הקדיש, להציל מגיהנם כו', היא לשעה ומחצה ("רווחין לון שעתא ופלגות שעתא"), ולפי חשבון זה יש צורך במספר ט"ז קדישים כדי להציל במשך כל כ"ד שעות של המעל"ע (כי בכ"ד שעות ישנם ט"ז פעמים שעה ומחצה)ד.
וכל זה – בימות החול, משא"כ בשבתות וימים טובים, כי, אמירת קדיש בשבת ויו"ט אינה בשביל להציל מגיהנם (שאין זה שייך בשבת ויו"ט), אלא בשביל עליית הנשמה כו'ה, ובמילא, אין צורך במספר ט"ז קדישים דוקא.
ב. מהטעמים לכך שסדר לימוד משניות לאבלו הוא בסדר טהרותובמסכת מקוואותז – הוא לפי שבזמן האבלות צריכים לפעול ענין הטהרה, והטהרה היא ע"י מקוה מים.
ויש לומר, שהכוונה בזה היא (לא רק בנוגע להאבלים שנטמאו בטומאת מת, אלא גם) בנוגע להנפטר עצמו – שפעולת הטהרה ע"י מקוה מים (תוכן הלימוד) היא לבטל ולהפוך ענין המיתה (שרש ומקור הטומאה), באופן דאתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקאח – ע"י תחיית המתיםט.
ג. ויש לבאר השייכות דפעולת ביטול המיתה (תחיית המתים) ל(מקוה) מים דוקא – ובהקדמה:
בבריאת האדם כתיבי "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה", ועל שם זה נקרא "אדם", כמארז"ליא שבשעה שקרא אדם שמות לבהמה וחי', א"ל הקב"ה לאדם "ואתה מה שמך, א"ל אני נאה להקרא אדם, שנבראתי מן האדמה"יב.
והטעם שנקרא על שם ה"אדמה" דוקא, ולא על שם ה"עפר" ("עפר מן האדמה"), או על שם שאר השמות שנקראו לארץ – משום שהחידוש בבריאת האדם לגבי שאר הנבראים הוא (לא ביצירתו מן העפר עצמו, כשאר הנבראים, כמאמריג "הכל הי' מן העפר", אלא) ביצירתו "עפר מן האדמה":
החילוק שבין "אדמה" ל"עפר", הוא, ש"אדמה" היא עפר בתוספת מים, כדמוכח ממארז"ליד "ד' שמות נקראו לארץ כנגד ד' תקופותי', ארץ תבל אדמה ארקא, ארץ כנגד תקופת ניסן . . אדמה כנגד תקופת תשרי שהארץ עשוי' בולין בולין של אדמה", "חתיכות של אדמה, כי אז עת האסיף והמטר יורד על תלמי השדה ומחבר אותם חמרים"טו, "המים מחברים את העפר"טז, היינו, שעפר המעורב עם מים נקרא "אדמה" (ובלא מים נקרא "עפר").
וזהו הדיוק "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה" – לאחרימ"ש בפסוק שלפניויז "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה", "לענין ברייתו של אדם העלה התהום והשקה עננים לשרות העפר ונברא האדם, כגבל זה שנותן מים ואח"כ לש את העיסה, אף כאן והשקה ואח"כ וייצר"יח – שבריאת האדם היתה (לא מן העפר לבדו, אלא) "עפר מן האדמה", לאחרי עירוב המים בעפר.
וטעם הדבר – לפי שאדה"ר "חלהיט טהורה לעולם הי' . . כיון שהאשה מקשקשת עיסתה במים היא מגבהת חלתה"כ.
ד. ומיצירת האדם מובן גם בנוגע למיתתו:
כשם שיצירת האדם היא ע"י עירוב המים בעפר, כך גם מיתת האדם (רח"ל) היא עי"ז שנפרד ונסתלק יסוד המים מן העפר, ונשאר העפר לבדו, כמ"שכא "כי עפר אתה ואל עפר תשוב".
ועפ"ז מובן שביטול המיתה (חידוש יצירתו) קשור עם ענין המים דוקא, כיון שע"י עירוב המים בעפר נעשית יצירת האדם (כולל גם חידוש יצירתו לאחרי המיתה).
וענין זה מרומז בלימוד המשניות דסדר טהרות ומסכת מקוואות – טהרה ע"י (מקוה) מים, כולל גם דברים שנעשה מהם מים, כמו השלג והברד כו', ועד שהמים אינם נפסלים בשינוי מראהכב.
תכונת המים – שפועלים חיבור ואחדות, כפי שרואים בעירוב המים בעפר, שהעפר כשלעצמו הוא באופן של פירוד, כל גרגיר וגרגיר בפ"ע, ונקרא (בלשון הגמראכג) "עפר תיחוח", וע"י עירוב המים בעפר מתחברים ומתאחדים חלקי העפר.
וענינו ברוחניות – שיסוד העפר כשלעצמו מורה על מציאות העולם ("הכל הי' מן העפר") כפי שהוא באופן של פירוד (היפך הקדושה שהיא באופן של אחדות)כד, שזהו"ע "רשות הרבים", "טורי דפרודא"כה; ולזה היתה בריאת האדם (חלתו של עולם) "עפר מן האדמה" דוקא, ע"יעירוב המים בעפר – כדי שיפעל בעולם החיבור והאחדות עם אלקות, ועד לתכלית השלימות – לעשותו "רשות היחיד", "ליחידו של עולם".
ו. ענין זה מרומז גם בהטבילה במי המקוה:
בסוף הלכות מקוואות כותב הרמב"ם: "הטבילה . . מכלל החוקים הוא . . גזירת הכתוב . . ואעפ"כ רמז יש בדבר . . הביא נפשו במי הדעת ("דעה את ה'"כו) טהור", ובזה צריכה להיות הטבילה – אותיות הביטלכז – שכל מציאותו נעשית בטלה ("ער ווערט אויס מציאות") ומכוסה ב"מי הדעת" ("דעה את ה'") שמקיפים ומכסים כל מציאותו.
ועד שבאים לתכלית השלימות שנעשית ע"י עבודת האדם ופעולתו בכל העולם – ש"לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד . . שנאמרכו כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"כח.
ז. עפ"ז יש לבאר גם מ"ש הרמב"םכט בנוגע לענין האבילות – "יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה":
ובהקדמה – שענין זה לא נזכר בש"סל, ויש לומר, שיסוד דברי הרמב"ם הוא פירוש התרגום על הפסוקלא "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה גו' והחי יתן אל לבו", "יתן ללבי' מילי דמותא ואין אית בידי' מדעם ביש ישבקיני' ויתוב בתיובתא".
תוכן ההתבוננות ד"בית האבל" ("החי יתן אל לבו" "מילי דמותא") – שהענין דהיפך החיים רח"ל מורה על העדר ההתקשרות וההתאחדות עם הקב"ה שהוא מקור החייםלב, וכתוצאה מהתבוננות זו מתבטל הענין דהיפך החיים, ואדרבה, ניתוסף יותר בההתקשרות וההתאחדות עם הקב"ה מקור החיים.
וזהו גם תוכן ענין התשובה – כמבואר בלקו"תלג ש"עיקר התשובה הוא כמ"שלד והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", היינו, לשוב ולהתקשר ולהתאחד עם הקב"ה, מקור החיים.ונמצא, שע"י התשובה, שענינה ההתקשרות וההתאחדות עם הקב"ה, מקור החיים, נמשך תוספת חיים גם כפשוטו, וזוהי גם ההכנה להמשכת וחידוש החיות אצל הנפטר, בתחיית המתים.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור