ועוד זאת — למאי נפק"מ כאן, לתוכן המשל מאדם ה"נופח לאיזה מקום", זה ש"החיות הוא בבחי' רצוא ושוב"? והרי במשל זה אין ענין של "רצוא ושוב"יא.
ויש לומר, שאדרבה: ע"י הוספה זו ד"עולה ומגיע" המרמזת על כך ש"החיות הוא בבחי' רצוא ושוב" — ובסדר ד"עולה" קודם "ומגיע" — מבואר ומוסבר תוכן ביאור אדה"ז בפרק זה, כדלקמן.
ג. תוכן פרק זה הוא לבאר גדר עונש כרת ומיתה בידי שמיםיב, שאינו דבר צדדי ע"י "פעולה" נוספת כעונש על החטא, דכשעובר עבירה שיש בה כרת נענש בעונש זה — אלא הוא עונש טבעי הנמשך מהעבירה בדרך ממילא, דכשעובר עבירה שיש בה כרת נכרתה נשמתו ממקור חיותה, וממילא אינו יכול לחיות יותר מנ'יג שנה.
וזה הוא רק בישראל, לפי שנשמת ישראל היא "מבחי' פנימיות ומקור הדיבור, הוא הבל העליון המרומז באות ה"א תתאה (של שם הוי')"יד, שלכן, ע"י עוונותיכם ה"מבדילים ביניכם לבין אלקיכם", "נכרת ונפסק חבל ההמשכה משם הוי' ב"ה שנמשכה מה"א תתאה" (מקור חיות נשמת האדם),
משא"כ בשאר נבראים לא מצינו ענין הכרת, לפי שהם "חיים וקיימים" (רק) מ"רוח פיו" שהוא החיות המלובש "באותיות שבעשרה מאמרות"טו, דיבור (לא "הבל העליון") [כפי שמבאר אדה"ז בארוכה בפרק הקודםטז ההפרש ה"עצום מאד" שבין כל הנבראים ובין נשמת האדם, שהוא כההפרש שבין ההבל שיוצא מפיו בדיבורו (ש"מלובש בו כח וחיות מעט מזעיר. . חיצוניות מנפש החי' שבקרבו") להבל היוצא ע"י נפיחה, ש"מלובש בו כח וחיות פנימי'" דהנפש].
היינו: אע"פ שגם שאר הברואים חיים וקיימים אך ורק מדבר ה' ורוח פיו ית'יז, מ"מ, חיות זו המלובשת בדיבורו ית' אינה נפסקתיח ע"י עונותיט, וכריתת "חבל"