שכינתא) כמו הרצוא ושוב של הדם באברים, שעל זה נאמרלג "ושכנתי בתוכם", המורה על התלבשותלד החיות בנשמות ישראל. והיינו, שהמדובר כאן (א) אינו בדביקות החיות דשכינה (ה"א תתאה) בשרשה ומקורה, אלא החיות השוכנת ומתלבשת בישראל עם שרשה ומקורה, (ב) וענין זה הוא באופן של "רצוא ושוב" כמו הדם, שעולה ללב, ושם מתחדשת חיותו, ונמשכת חיות חדשה לתוך אברי הגוף (בתחילה "רצוא" ואח"כ "שוב").
ח. והנה בענין הנ"ל מודגש ג"כ זה ש"אין לך דבר עומד בפני התשובה"לה — אפילו לאחרי שעבר אדם על עון כרת ו"נכרת ונפסק חבל ההמשכה משם הוי' ב"ה שנמשכה מה"א תתאה":
ההפסק שבין החיות האלקית וגוף האדם הוא רק בדרגת החיות כפי שנפרדת ממקורה ויורדת להתלבש בגוף ("שוב")לו, משא"כ כפי שהחיות היא למעלה מהתלבשות בגוף, אין מקום לפירוד ב"חבל ההמשכה", והיא בדביקות תמידית עם מקורה ושרשה.
היינו, שלא זו בלבד שענין כריתת החבל אינו שייך בשורש הנשמה למעלה, אלא אפילו לא כפי שהיא נמשכת ויורדת מ"פנימיות ומקור הדיבור הוא הבל העליון" כדי "להתלבש בגוף האדם" [ורק לאחרי התלבשותה בגוף האדםלו שייך ענין כריתת החבל].
וכיון שבדרגא זו לא שייך שום פגם בנשמת האדם, לכן משם נמשך באדם הכח לעשות תשובה, וע"י תשובה — "שובלו אין עונותיכם מבדילים. . ומאחר שרוח עברה ותטהרם אזי תוכל נפשם לשוב עד הוי' ב"ה ממש ולעלות מעלה מעלה למקורה ולדבקה בו ית' ביחוד נפלא".