שב"ש "מחדדי טפי"כז), הרי שהדרך לכוין לאמיתתה של תורה אינה תלוי' בחריפות השכל אלא בענין הענוה והביטולכח, שלמעלה מדעת האדם.
וזהו שדוקא בהלכות התורה מביא מ"ש "ואשים דברי בפיך ודברי אשר שמתי בפיך":
ביגיעת התורה סתם, אף שמגמת האדם היא להבין חכמתו ית' שלמעלה משכל האדם (שלכן כללות לימוד התורה צ"ל בביטול דוקא, כמבואר בכ"מכט), מ"מ, כיון שעיקרו הוא ענין של לימוד בהבנה והשגה (חכמה), לכן, גילוי חכמתו ית' במוח האדם הוא מה שכלי שכלו של האדם תופסים ומשיגים חכמתו ית';
משא"כ בהלכות התורה, להיותם (גילוי) רצון העליון שהכיוון להלכה תלוי (בעיקר) בענין הביטול — הרי גילוי רצונו ית' בהאדם בהסקת ההלכה, הוא באופן של "ואשים דברי בפיך ודברי אשר שמתי בפיך", היינו לא (רק) שהאדם משיג דבר ה', אלא שהקב"ה שם את "דבר ה' זו הלכה" בפי האדם.
ה. והנה ע"פ משנת"ל נמצא, דענין הביטול שלמעלה מחכמה וטעם ודעת, הוא בגלוי יותר בהעבודה בדיבור בהלכות התורה מאשר בהעבודה שבכחות דשכל מדות ומחשבה.
ד"עיון התורה" בשכל ומחשבהל קשור עם מציאות האדם כנ"ל, וכ"ש מדות האדם שכל ענין המדות הוא יחס האדם לדבר שחוץ ממנו [וגם לפי המבואר בהערת אאמו"ר שב"מדות" כאן הכוונה ל"מדות דכתר", כנ"ל — הרי גם "מדות" אלו מהותן רגש האדם, אלא שהן למעלה מטעם ודעתלא];
משא"כ העסק "בדבר ה' זו הלכה", הרי "הדיבור בדבר ה' זו הלכה" הוא באופן ד"ואשים דברי בפיך ודברי אשר שמתי בפיך" כנ"ל. ועד"ז הוא בהעבודה במעשה — "מעשה הצדקה להחיות רוח שפלים" — שענין הביטול הוא בגילוי, כמובן בפשטות, שהעסק עם "שפלים"לב להחיות את רוחם בא מצד ענוה וביטול.