וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל וגו'. הנה נודע כי במצרים היה הגאולה ע"י התגלות אלוהותו בכבודו ובעצמו ית', על כן היה מופת גדול על חידוש העולם. והיינו1 שבחידוש העולם נתגלה חיצוניות העולמות ע"י אלוהותו ית' בכבודו ובעצמו, ויציאת מצרים היה הכוונה לשיתגלה פנימיות העולמות, דהיינו חיות העולמות, והיינו התורה הקדושה, על כן היה מוכרח להיות ע"י אלוהותו ית' בעצמו. והנה כל הנזכר (הוא) [היה] בשביל שיוודע כי יש אלקים בארץ. כי עד [נ"א: קודם] שיצאו ישראל ממצרים שכחו ולא ידעו מהבורא כלל, על כן הראה הקב"ה המופתים במצרים בכבודו ובעצמו, ושינה המערכות, לידע ולהודיע שהוא היוצר ואין זולתו. וזהו באמת פנימיות וחיות העולמות, כי בשביל זה נברא העולם. וז"ש ביציאת מצרים וידעתם כי אני ה', דהיינו שנתעלה בחי' הדעת, והי' כל העבודות הנז' צורך גדול לעולם. אך היה לזה כמה מניעות. א', כי גם זה לעומת זה עשה אלקים, כי כמו בעת הזאת היה צריך להתגלות אלהותו ית' כנזכר, שיתעלה [נ"א: להודיע שיש אלהים בארץ ויתעלה] בחי' הדעת, כן היה הקליפה מתנגדת לזה מאוד, והיא נתלבשת בפרעה. ע"כ כתיב ויקוצו מפני בני ישראל, שלא רצה להזדקק להם כלל, והיו משלחין אותם בשמחה רבה כדי שלא יתגלה אלוהותו ית' בארץ, אך הקב"ה הכביד את לב פרעה כאמור למען שתי אתותי אלה בקרבו ולמען תספר וגו'. והמניעה הב', כי הנה ידוע שהעולם עומד על עמוד א' וצדיק שמו, ר"ל לפי שאלולי הצדיק לא היה העולם יכול לסבול אלהותו ית' אור צח אור מצוחצח, אך בשביל הצדיק הקב"ה מצמצם את עצמו כביכול כדי שיוכלו העולמות לסובלו, על דרך משל האב עם בנו הקטן כנזכר במקום אחר2. אבל כשהבן גדול אז גם [כן] הוא עוסק עמו בגדלות. וגדלות הבורא אין מי שיסבלנו, על כן אין הקב"ה שורה אלא במי שמקטין את עצמו. על כן הצדיק נקרא כ"ל, לשון כלי, כמו אלפים בת יכי"ל, שהוא לשון סבלות, שסובל אלוהותו בתוכו. ולבוא למדת הקטנות נודע שצריך שיהיה קשור תמיד לחכמה, דהיינו לכח הפועל, [ויחשוב] שאלולי כח הפועל מה הוא, אפס גמור, ויהיה ידוע [נ"א: וידע] זה תמיד (דהיינו3 שיהיה [תמיד] בבחי' הדעת שעיקר הבריאה היה רק בשביל זה, דהיינו שימשוך אדם [כל] עצמו רק לכח הפועל, ומזה מקבל הקב"ה שעשועים, כמו האב שלא ראה בנו ימים רבים. והיינו שימשוך את עצמו לאין). וזהו כל אדם צריך להבין זה, ואם כן יהיה תמיד בבחי' אין. והנה משה רבינו ע"ה היה בבחי' הדעת הזה תמיד, עד שנמשך הרבה להסתלקות מעולם הזה לגמרי. וזהו מ"ש רז"ל משה פרוש מאשה היה, על כן כתיב והאיש משה היה עניו מאוד מכל האדם, ונחנו מה. ואם כן היה מן הנמנע לכאורה שיהיה הגאולה ממצרים על ידו, כיון שלא היה לו התקשרות בעולם הזה כלל. אך רצון הבורא ית' היה כך בשביל שיתגלה אלוהותו ית' בכבודו ובעצמו, שהוא באמת משנה הטבע ומשדד המערכות, ואין העולם מתנהג ע"פ הטבע כמאמר האפקורסים ח"ו, רק הכל ברצונו ית' ויכלתו. ע"כ היה זה ע"י משה ואהרן דווקא, שהם הכירו וידעו [זה] מקודם, כי על שניהם כתיב ונחנו מה, ושניהם דווקא שהם כהן ולוי כנזכר במ"א, אך הם היו מוכרחים בזה ע"פ הדבור כי הם היו בבחי' הסתלקות מעולם הזה כנזכר. וכנגד ב' מניעות הנזכר אמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום, לשון צוותא והתקשרות, וזה היה בעל כרחם כנזכר4. וכנגד מניעה הא' [שפרעה היה משלחם בשמחה, על זה] אמר ואל פרעה וגו', ר"ל שעל כן (השם ב' קשרים) [קשרם] אל (בית) [בני] ישראל וכולם קשר אל פרעה שלא ירצה לשולחםמט. ולמה כך, פי' ואמר להוציא וגו', שהוא ית' בעצמו יוציאם לשיתגלה אלוהותו ית' [בעולם], ועל כן צריך להתקשרות הנזכר והבן.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור