ויראתו; שכל — התבוננות בגדלות ה'; מחשבות ודיבורים קדושים, וכן מעשים טובים) — אלא כאילו שהעבודה בכל חלקי נפשו היא רק מה שהם "אמצעי" שעל ידם מתגלים בעולם ענינים אלו כפי שהן אצלו ית': "המדות במדותיו ית', מה הוא רחום וכו'", שמדת הרחמים דהאדם היא תוצאה והמשך לרחמי הקב"ה; "השכל. . הוא עיון התורה", לא השגת האדם בגדלות האל, אלא מה שחכמתו ית' מתגלית בשכלו; "הדיבור. . ואשים דברי בפיך, ודברי אשר שמתי בפיך", כלומר, אין הם דיבורי האדם, אלא מה שהקב"ה שם דבריו ית' בפי האדםלח; "והמעשה הוא מעשה הצדקה. . כי ששת ימים עשה ה' וכו'", דמעשי האדם הם גילוי וביטוי כח מעשה הקב"ה, שענינו "להחיות רוח שפלים. . ששת ימים עשה ה' וכו'".
וטעם הדברלט, לפי שזהו תוכן עבודת תשובה עילאה, שמתגלה באדם דביקות זו כפי שנשמתו "היתה מיוחדת בו ית'. . בטרם שנפחה ברוח פיו ית'", דבהיותה במקורה, "חלק משם הוי' ב"ה ממש", הרי כל עניני' הם רק גילוי אלקות. וענין זה צריכים להמשיך במציאות האדם גופא, וזהו שמפרט אדה"ז ענין דביקות זו בכל חלקי הנפש, כנ"ל.
ו. ע"פ כל הנ"ל מבואר היטב פירוש אאמו"ר שנקט כל ג' הדרגות שביראה, ובפרט פירוש הב', שהן בג' הדרגות דבינה (מוח) ז"א (לב) ומלכות:
כיון שתוכן העבודה דתשובה עילאה הוא "תכלית הדביקות והיחוד", ובאופן שהביטול חודר במציאות האדם, הרי מובן, שאי אפשר שישאר שום ענין ומקום באדם שאין בו ביטול זה [וע"ד המבואר בהמשך הפרק, שהאהבה דבכל נפשך היא באופן שכל חלקי הנפש נעשים דבוקים בו ית'].
ומזה מובן גם בנוגע לפעולת המוחין במדות, שתוכנה הוא המשכת הביטול במציאות האדם (כנ"ל) — שפעולתה צ"ל נרגשת בכל חלקי המדה (עד ל"מלכות" שבה)מ, דאל"כ ישאר חלק ממנה שלא נרגש בו "תכלית הדביקות והיחוד" בו ית'מא.