סי' שס"ו סי"ב
אחד מבני החצר יכול ליתן פת בשביל כולם אפילו שלא בפניהם, ובלבד שיזכנו להם ע"י אחר, דהיינו שהאחר יגביהנו בשביל שיזכו בו כולם בהגבהה זו כאלו הגביהוהו בעצמן ששלוחו של אדם כמותו, ואף שהם לא עשאוהו שליח מכל מקום זכין לאדם שלא בפניו. אבל ע"י עצמו אינו יכול לזכותו להם, שכל זמן שהוא בידו לא יצא מרשותו.
כתב במ"מ וציונים וז"ל: שכל זמן שהוא בידו – עיין ריטב"א פ' ע"א בביאור מחלוקת רב ושמואל, ועיי"ש בתוס' וצ"ע, עכ"ל.
ואיני יודע למה לא יפרש דברי הריטב"א כמ"ש הרשב"א שם, דכל היכא דאכתי לא נפיק מרשותיה לא זכי ביה אידך, ולכן צריך לזכות ע"י אחר דוקא וכדברי רבנו. וגם את"ל דפליגי ודעת הריטב"א הוא דלא בעינן שיצא מרשותו אלא בהכירא לחוד סגי, הרי ההכרעה בפוסקים כוותיה דהרשב"א.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור