85

שהם ג' ענינים: א) השבת הנפש, והש­בה זו היא "עד הוי' ב"ה ממש", ב) עליית הנפש — והיא "מעלה מעלה למקורה", ג) דביקות הנפש — והיא "בו ית'".

והסברת ג' חלוקות אלו מובנת ע"פ הערת אאמו"ר הנ"ל:

הלשון השבת הנפש ("תוכל נפשם ל­שוב כו'") מורה, שגם לאחרי השבתה אינה מתבטלת ממציאותה — כמו ענין ה"השבה" כפשוטה, שמשיבים הדבר ל­מקומו באופן שהדבר נשאר בשלימותו^ח — וזהו מה שמבאר, ש"לשוב עד הוי' ב"ה ממש" קאי על הספירות "דעת תפארת ויסוד" שהן שורש הנפש ("מלכות מוש­רשת בדת"י"), שמזה מובן, שמצד מדרי­גה זו יש מציאות הנפש;

"ולעלות מעלה מעלה למקורה" זהו כפי שהנשמה מתעלית למעלה ממצי­אותה, וכפירוש אאמו"ר דג' הלשונות "(לעלות) מעלה מעלה למקורה" רומזים על חכמה בינה וחיצוניות הכתר, שהם למעלה מלהיות שורש להנפש (מלכות). [ולכן נקט כאן (לא "לשרשה" אלא) "למ­קורה", שלשון "מקור" נופל גם על שורש הראשון שעדיין רחוק מאד ממצי­אות הדבר המתהווה ממנו^ט, שרק לאחרי ריבוי מדריגות וצמצומים מתהווה ממנו הדבר בפועל];

"ולדבקה בו ית'", ענין הדביקות, מו­רה שהנפש היא "בתכלית היחוד"^י עם האלקות, ושוב לא שייך ענין העליות מ­חיל אל חיל, דעלי' היא רק קודם שהנפש מתאחדת בו ית' ובפרט "בתכלית היחוד" ולכן אפשר לה להתעלות עוד יותר, משא"כ לאחרי שהנשמה היא כולא חד כביכול עם האלקות, הרי אז לא שייך "עלי'" אלא "דביקות". וזהו מצד "פני­מיות הכתר", וכמבואר בדרוש דלקו"ת הנסמן בהערת אאמו"ר, שפנימיות הכתר בנפש האדם היא "בחי' תחתונה דאור א"ס" המלובשת תוך יחידה שבנפש. ש­זוהי "תכלית היחוד" האפשרית בין נש­מת האדם עם האלקות.

ג. וצריך ביאור:

מובן, שכוונת אאמו"ר היא להוסיף ביאור ועומק בדברי אדה"ז באגרת ה­תשובה, ולא להוציאם מפירושם הפשוט.

דלפי פשוטו, מ"ש אדה"ז "ואזי תוכל נפשם לשוב עד הוי' ב"ה ממש" הוא בהמשך למ"ש לעיל^יא שנשמת ישראל היא "חלק משם הוי' ב"ה", כי שרשה בשם הוי', וזהו החידוש ד"תשובה עיל­אה", שענינה "לשוב עד הוי' ב"ה ממש", היינו לא רק תנועה כללית ד"לשוב אל ה'"^יב, אלא השבת הנפש לשרשה ומקורה למעלה בשם הוי' (שורש הנשמה),

והרי לעיל^יג פירש אדה"ז להדיא, ש­"כל הי' ספירות נכללות ונרמזות בשם הוי' ב"ה", שלכן, גם בנשמת האדם, שהיא "חלק משם הוי' ב"ה", יש כל ד'

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org