52

המדות, אומר "חסד ורחמים^ח ושאר מדותיו הקדושות"] — אבל מה נוגע ל­פרט מדת היסוד, "הסוף דהששה מדות"?

ובפרט שלקמן^ט בביאור ד' אותיות בנפש האדם, כשמזכיר ענין המדות, נקט "אהבה ויראה ותולדותיהן", הרי שמפרט רק עיקרי המדות^י, וא"כ גם כאן הו"ל לפרט^יא "חסד וגבורה"^יב (ולא "הסוף דה­ששה מדות").

גם צע"ק לפ"ז לשון אדה"ז "מדת חס­דו וטובו" — "מדת" ל' יחיד, והרי ב"חסדו וטובו" כוונתו לשתי מדות, חסד ויסוד, והול"ל "מדות" (ל' רבים)?

ב. ויש לומר, שבפירוש אאמו"ר (ד­"טובו" כאן קאי על מדת היסוד, ולא שהוא פרט במדת החסד), נרמז תירוץ על תמי' כללית בתוכן הביאור באגה"ת כאן בד' אותיות שם הוי' למעלה ובנפש האדם.

[וכמשנ"ת במ"א^יג ע"ד הערות אאמו"ר אלו — שנרשמו על גליון ספריו בהיותו בגולה, ונכתבו בקיצור נמרץ מפני הצמ­צום בנייר ודיו וכו' — שנוסף על דיוקי הלשונות שנתבארו בהן, הנה בכמה מקומות נרמז בהן ביאור בתוכן הכללי של הענין].

דהנה בביאור אות וי"ו דשם הוי' כתב אדה"ז, כנ"ל, דקאי על מדותיו ית' ["הנכללות. . במספר שש"], אבל אח"כ בנפש האדם כתב^יד ד"אותיות וא"ו ה"א" קאי על "עסק התורה והמצות בקול ודבור או מעשה" [וא"ו — קול ודבור, וה"א — מעשה], ואילו מדות האדם באו כפרט בביאור אות ה"א (ראשונה) שקאי על בינה (התבוננות בגדולתו ית' בהר­חבת הדעת כו') — "שיש לה רוחב, וגם אורך המורה על ההמשכה מלמעלה ל­מטה להוליד מבינתו והתבוננותו בגדולת ה' אהבה ויראה ותולדותיהן במוחו ותע­לומות לבו ואח"כ בבחי' התגלות לבו".

ולכאורה תמוה: כיון שד' אותיות שם הוי' דנפש האדם מתאימות לד' אותיות דשם הוי' ("כי חלק הוי' עמו. . חלק משם הוי' ב"ה", וכנ"ל) — מהו טעם החי­לוק ביניהם, שההמשכה שע"י "מדותיו הקדושות" נרמזת בה"אורך" של אות וי"ו, ואילו בנפש האדם, "ההמשכה מל­

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org